לזכרה של ד"ר יוכי בן-נון

הסתדרותהפסיכולוגים בישראל

על בעלי, מאת יוכי

טקסטשהקריאה יוכי בערב

לזכרו של בעלה, ד”ר יצחק בן-נון,

בבי”ח מאיר

IVF

שקיימה יחידת ה-

זו היתה אמורה להיות מסיבת פרישה, אבל הדברים התגלגלו

אחרת. עצוב, אבל אני מעריכה את העובדה שהיחידה של

איציק יזמה את הערב הזה, ואנחנו, הילדים ואני, נמצאים בין

אנשים שאיציק אהב והם אהבו אותו.

אני מקווה שאצליח להעביר לכם את הדברים שהכנתי בלי

להזדקק לסיוע של רופא או של הפסיכולוגית שלי, צופי,

שהבאתי איתי.

באמצע מלחמת העולם

1941

איציק נולד בחמישה באוקטובר

השנייה בסופיה, בולגריה. אמו היתה אחות, אשה קשה

ודעתנית, ואביו עתונאי, עובד הטלוויזיה, איש ידען, רך אופי

ו”מעופף”. הרבה מאופיו קיבל איציק, כמו שכתוב בספרים לגבי

בנים בכורים, מאימו. גם האף הגדול שלו בא בירושה ממנה.

לפי סיפוריו, שנות ילדותו היו קשות. אביו היה מגוייס והוא ואימו

הוגלו לכפר, כמו רוב בני הקהילה היהודית. מסיפורים הוא יודע

שבתקופה זו הם ניצלו בנס ממשלוח לגרמניה, וחזרו לסופיה

. מחזרתם הוא זכר הריסות רבות סביב ביתם בהן

1945

בסוף

היו הוא וחבריו הילדים משחקים בכדור שתפרו מסמרטוטים.

לא הרבה שמעתי ממנו על שנות הילדות. לפי התיאוריה

הפסיכולוגית - כנראה שהדחיק את הזכרונות. גם תמונה יש

לנו רק אחת - איציק בן השבע מנגן על פסנתר, לדבריו - ב”בית

העם”, המרכז הקהילתי בסופיה.

גיל ההתבגרות שלו היה זכור לו כתקופה שבה הגיע לתובנה

שהמשטר הקומוניסטי הוא דיקטטורי, והוא לא יישאר לחיות

בו. על רקע זה, סיפר, היו מריבות קשות עם הוריו, שדווקא

היו קומוניסטים נלהבים. ככל הנראה אז החל אופיו המרדני

להתגבש, מסיבה טובה.

עם סיום התיכון גוייס לצבא חובה. במהלך שרותו, אמו נסעה

לביקור בארץ ישראל, בלא ידיעתו, וכשנתגלה הדבר לשלטונות

הוא הועבר למחנה לעבודות כפייה, בתנאים קשים, בלא

שתיאמר לו הסיבה לכך. שם גמלה בו ההחלטה הסופית לברוח

מבולגריה בכל מחיר.

התוכנית לצאת ללימודים בצ’כיה היתה השלב הראשון בתכנון

הבריחה, שכן צ’כיה נחשבה כבר אז למדינה פתוחה יותר

למערב. איציק למד שם רפואה שמונה שנים, רכש את השפה

והתרבות על בוריה והיה מאוד גאה להיות שם, ובמיוחד

להיות סטודנט באוניברסיטת צ’רלס, אחת הוותיקות באירופה.

כשקיבלתי אני את תואר הדוקטור, באוניברסיטת תל-אביב,

בטקס שנראה לי מרשים במושגים ישראלים, הזכיר לי איציק

את יופיו של הטקס בפראג, ובהזדמנות הראשונה שביקרנו

שם שנינו טרח ולקח אותי לראות טקס כזה. אין לי ספק שחלק

מההנאות שלו שם היו בם הבירה הצ’כית שאיציק מאוד העריך,

וגם הנשים היפות, בנוסף לקונצרטים ולתיאטראות שיש שם

בשפע.

, עבד עוד כשנה בצ’כיה. אחרי כן חזר

1969-

כשסיים ללמוד, ב

לבולגריה ונשלח להיות רופא כפרי. אז החליט לממש את

תכנית הבריחה שהיא כמו סיפור בלשי, נועז. את תעודת הד”ר

המקורית הבריח בעזרת חבר לגרמניה עוד בתום הלימודים,

מכיוון שידע שהתעודה תילקח ממנו בבולגריה (מה שנעשה

כדי למנוע מהרופאים הצעירים לברוח). הוא ביקש לצאת

שוב לצ’כיה, כדי לסדר כמה עניינים שנותרו פתוחים כביכול,

ושם, בעזרת חבר, שינה את הדרכון כך שיהיה לו אישור מעבר

ליוגוסלוויה. מיוגוסלוויה נסע ברכבת לווינה ובדרך הסתתר כדי

שאנשי ביקורת הגבולות לא יתפסו אותו. מווינה הגיע למחנה

שנאו, שהיה אז מחנה מעבר ליהודי רוסיה ומשם, בנובמבר

, הגיע ארצה.

1971

כשהגיע לישראל נשלח למרכז קליטה בירוחם, לאולפן. אך

הבין שבין הרוסים ששהו שם עברית הוא לא ילמד. הוא עזב

ויצא לחפש עבודה.

את העבודה הראשונה מצא באשקלון, אצל מנהל המחלקה

ד”ר ואגו, שהיה גם הוא בוגר אוניברסיטת צ’רלס. אנחנו נפגשנו

כעבור שנה. אני התלהבתי מאיש שהרשים בעושר הידע שלו,

בשפות, ספרות, אמנות, היסטוריה, איש קשה ועקשן, אך גם

בעל מחוייבות ואחריות. ומאז ההסטוריה שלו מוכרת לי יותר.

.1973

במארס

19-

נישאנו בתל אביב ב

זמן מה אחרי כן גוייס איציק לשלושה חודשי שרות קבע

בשבטה. כעבור עוד שלוש שנות חיים באשקלון פרצה מלחמת

יום כיפור ואיציק גוייס לחצי שנה של שרות במחנה נתן

וברפידים.