פסיכואקטואליה - יולי 2015

60 / 68

יולי 5102
- 60 -
אל עיזבונו באמצעות מנהל העיזבון.
לפיכך אסור ליורשים או למנהל העיזבון
להשליך את התיקים.
בנסיבות העניין, מומלץ שמנהל העיזבון
יעביר את התיקים לעיונם של גורמים
מקצועיים שיקבעו אילו מן התיקים ניתן
להעביר בשלמותם ובאילו מקרים קיים
חשש שמסירת המידע למטופל עלולה
לגרום לנזק.
לאחרבירור זה, יפנהמנהלהעיזבון בכתב,
אל המטופלים ויבקש את הנחייתם בכל
הקשור לשמירה על תיקיהם האישיים,
תוך ציון העובדה שאם תוך פרק זמן
יבוערו קצוב לא תתקבל הנחייתם,
יהיה אחראי התיקים. מנהל העיזבון
ליישום הנחיית המטופלים, להעברת
תיקים חסויים לגורמים מטפלים אחרים
ולביעור תיקים שאין להם דורש”.
2. מסירת מידע על
מטופל שנפטר
בקוד האתיקה המקצועית של
הפסיכולוגים-4002 נכתב:
“החובה לשמור על סודיות ועל 1.3 (ד)
פרטיותו של הלקוח תחול גם לאחר
. מותו של הלקוח”
במקביל, יש לזכור, שחוק הירושה, 5691
קובע כי: “במקרה שבו המטופל נפטר,
יכולים היורשים החוקיים להגיש בקשה
לעיין ברשומה הרפואית, אם יציגו צו
ירושה חתום ומאושר ע”י בית משפט או
על ידי בית דין רבני”.
בפסק דין, שניתן ב-2102 על ידי השופט
רונן אילן בבית המשפט בתל אביב
(ה”פ 21-50-09492 עזבון פלונית ז”ל נ’
הפסיכיאטרית פלדמן-קופלר) מובא
דיון עקרוני מעניין על זכותו של המת
לפרטיות:
“השמירה על כבוד האדם פירושה גם
שמירה על כבודו של האדם לאחר
מותו וכך גם זכותו של אדם לשמירה
על פרטיותו איננה פוקעת בפטירתו.
זכות זו לפרטיות ממשיכה להיות מוגנת
גם אחרי מותו. לכן גם נשמרת החובה
לשמור בסוד מידע רפואי על מטופל גם
לאחר פטירתו”.
לפי סעיף 81 בחוק זכויות החולה זכאי
המטופל עצמו לקבל מהמטפל או
מהמוסד הרפואי מידע רפואי מהרשומה
הרפואית. ובהמשך נאמר (ג) “רשאי
מטפל להחליט שלא למסור למטופל
מידע רפואי מלא או חלקי המתייחס
אליו, אם המידע עלול לגרום נזק חמור
לבריאותו הגופנית או הנפשית של
המטופל או לסכן את חייו”.
כלומר, לא יימסר לאחר מידע, אלא אם
הנפטר הסכים לכך בעודו בחיים, ובוודאי
לא מידע שהמטפל חשב שיש בו חשש
שעלול לגרום נזק למטופל או לסכנו.
בפסק הדין הנ”ל נטען במפורש ש”זכותו
של אדם לפרטיות הינה ‘זכות אישית’. זו
איננה ‘זכות רכושית’. לכן גם לא נכללת
זכות זו במסגרת העיזבון ולא עוברת
לבעלות היורשים. הזכות לפרטיות נותרת
זכותו של הנפטר”. אין היורש יכול לתבוע
מידע רפואי בשמו של המנוח. מעמדו
של היורש כמעמד “אחר” המבקש את
המידע וכך יתייחס לבקשה המטפל
שברשותו המידע.
יחד עם כך, אין השופט שולל לחלוטין
העברת מידע על מטופל ליורש במקרה
שהיורש “יצביע על אינטרס לגיטימי
לקבלת המידע”. אינטרס שיאפשר
איזון בין זכות הנפטר לפרטיות ויאפשר
חשיפה מידתית של המידע לאותו הצורך
לשמו הוא מבוקש.
במאמר נוסף של עו”ד אבי רימר
“חיסיון (פסיכואקטואליה, 6002) על
הטיפול בין פסיכולוג למטופל: האם
רשאי פסיכולוג למסור עדות בפני בית
משפט על אודות מטופלו, לאחר מותו
“בכל , טוען ד”ר רימר: של המטופל”
מקרה אין למסור לקרובי משפחה של
הנפטר מידע, שהמנוח גילה את רצונו
שיישמר חסוי, או מידע כאמור שיש
להניח כי נמסר לפסיכולוג מתוך אמון
במקרה שישמר בסוד גם לאחר מותו.
של ספק, אין למסור את המידע אלא
על פי צו של בית המשפט, אשר ידון
עניינית בטענת החיסיון הרפואי של
הפסיכולוג”.
כל זאת מבוסס על פקודת הראיות-1791,
סעיף 05 העוסק ב”עדות פסיכולוג”
וטוען, שהפסיכולוג “אינו חייב למסור
ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק
לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עבודתו
כפסיכולוג והוא מן הדברים שלפי טיבם
נמסרים לפסיכולוג בדרך כלל מתוך
אמון שישמרם בסוד”. הסרת החיסיון
מתאפשרת אם ויתר האדם על החיסיון,
או שמצא בית המשפט כי הצורך לגלות
את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן
העניין שיש לא לגלותה.
לוועדה הופנתה בקשה תיאור מקרה:
להתייעצות מפסיכולוגית, אשר הבעל
של מטופלת שלה, ששמה קץ לחייה
זמן קצר לאחר הפגישה הטיפולית עמה,
ביקש באמצעות עורך דינו לקבל ממנה
את הרשומות הנוגעות לאשתו.
הפסיכולוגית מצידה חשבה שאין זה
נכון למסור את הרשומות לבעל מאחר
שגילוי תוכנן פוגע בפרטיות הנפטרת
ועלול לפגוע גם במשפחתה.
ומצאה לאחר שהוועדה בדקה
שמבחינה טיפולית-מקצועית נהגה
הפסיכולוגית כראוי (כולל הפנייתה
לאבחון פסיכיאטרי), חשבה הוועדה
שהתנגדותה של הפסיכולוגית להעברת
הרשומות לידי הבעל - מוצדקת.
הוועדה ייעצה לה שבמקרה ושתידרש
על ידי בית המשפט להציג את הרשומות
לפניו, תבקש מהשופט דיון מקדים
(ועדיף בדלתיים סגורות) על מנת להביא
את נימוקיה לסירוב, ותצרף לכך את
חוות דעת הוועדה. החלטת בית המשפט
היא המחייבת.
באותו פסק דין שאוזכר לעיל נטען כי
יורשיו של אדם הם בדרך כלל קרוביו, בני
משפחתו. הדעת נותנת, שדווקא כלפיהם
מבקש אדם לשמור בסוד את הדברים
שהשמיע במסגרת הטיפול שאותו קיבל
(לדוגמא: נטיות מיניות, תפיסת עולם
שונה, קשר רומנטי או דעות על בני
משפחתו הקרובים). לא סביר שהסודות
הכמוסים שסופרו למטפל מתוך אמון
שיישמרו בסוד, ייחשפו דווקא בפניהם
של אלו שמפניהם נשמר הסוד.
שיקול דעת של פסיכולוג שלא למסור
את הרשומות של המטופל שנפטר,
הנובע מסיבות מקצועיות של הגנת
פרטיות וצנעת המטופל שנפטר והרצון
להגנה על היורשים, יכול להידון רק על
ידי בית המשפט.
לסיכום
שמירת רשומות פסיכולוגיות היא לפי
חוק ובהתאם לכללי האתיקה המקצועית.
פרטיותו של אדם נשמרת גם לאחר
מותו. לכן חובה לשמור בסוד מידע רפואי
על מטופל גם לאחר פטירתו או לאחר
פטירת המטפל שהיה שותף בברית
טיפולית עמו להשגת מידע זה.
ועדת האתיקה של הפ”י:
חנה בן-ציון, יו”ר
יונת בורנשטיין בר-יוסף
שלומית בן-משה
נגה קופלביץ