פסיכואקטואליה

יולי 5102

- 56 -

האב אצל מטופלים בוגרים כמעט לא נזכרות, אין בלקסיקון

שלנו מחשבה על רגרסיה אל אב ראשוני וארכאי, ומתקבל

הרושם שדמות האב בינקות נותרת מהות כללית ועמומה, לא

מפותחת מושגית, ולכן גם לא מפוענחת דיה בקליניקה בכלל

ועל הספה הטיפולית בפרט. את החֶסר הזה ביקשתי למלא.

אַת מתארת את התנודות בתיאור מקומו של האב בספרות

הפסיכואנליטית כ”משחק נדנדה” שבו כאשר דמות האב

עולה מעלה, דמות האֵם יורדת מטה, ללא יכולת להכיל בצורה

מאוזנת את מקומם במשולש אב-אם-ילד. כך - אחרי הדגש

על האב בתיאוריית פרויד, נעשה מעבָר

אל האֵם בתיאוריית יחסי האובייקט, ואז -

מתרחשת חזרה אל האב בעקבות פיתוח

פסיכולוגיית ה”אני”, אך זו מתפוגגת שוב

די מהר, בעיקר בתיאוריות הפסיכואנליטיות

האנגלו-סקסיות העכשוויות.

דברייך אלה פוגשים אותי לאחר קריאה

בשני ספרים שונים מאוד ורחוקים זה מזה

במקום ובזמן. בשניהם נראה כאילו הסיכוי

היחיד של האב לתפקד כהורה מותנה

בהיעדרה המוחלט של האֵם. כך, בספרה

של ג’ומפה להירי, “הבקעה”, האב (החורג)

הוא זה שממלא בִמסירות ובטוטליות את

תפקיד האֵם והאב כאחד עם נטישתה

המוחלטת של האֵם הביולוגית, ובספרו

של אמיטי גייג’ “שרודר”, האב המרגיש

“מחוק נפשית וּמרוקן מכל משמעות” עם

הרחקתה של בתו ממנו בתהליך גירושין

קשה חוטף את בתו ויוצא עמה למסע אשר

רק באמצעותו יזכה לממש את אבהותו.

האִם התנועה הזאת, המתקיימת בספרות התיאורטית ומוצאת

ביטוי, לפעמים עז, בספרות היפה ובסיפורי חיים, קשורה

לבלעדיות כלשהי המתקיימת משום מה ביחסי הורה-ילד,

כך שדיאדה אחת, אֵם-ילד, מקבלת בדרך כלל דומיננטיות

והאחרת, זאת של האב-ילד, נאלצת להילחם על קיומה?

בהחלט. שתי הדוגמאות היפות שאת מביאה מן הפרוזה

מדגימות היטב את הנטייה שאני מזהירה מפניה, שעדיין קיימת

בעיסוק הפסיכואנליטי בהורים. התיאוריה נוטה לשיח מפוצל

שאינו מאפשר האזנה לאפשרות קיומן הבו-זמני של שתי

הדיאדות במגרש המשחקים המשפחתי: זו הנרקמת עם האם

וזו הנרקמת עם האב. כל דיאדה, אני טוענת, מתהווה ומתפתחת

בדרכה היא, על גווניה הייחודיים ומקצביה האישיים, אך גם

מושפעת מרעותה ומשפיעה עליה באופן יומיומי ואינטראקטיבי.

כשפרויד החל לפתח את החשיבה הפסיכואנליטית, שהייתה

פורצת דרך ומהפכנית לזמנה, הוא הדגיש מאוד את השפעות

האב על עיצוב הנפש, ומחשבותיו על האמהות חלקיות יותר

ומפוזרות לאורך כתביו, כאילו היא ברקע של המשגתו ולא

במרכזה. תפיסתו השתלבה בנורמות של התרבות המשפחתית

)

provider

האירופית של סוף המאה ה-91 שבה האב המפרנס (

נחשב גם למי שקובע את הערכים והנורמות עבור ילדיו ואשתו,

גם אם מגעו הישיר עם הילדים היה מורגש פחות, והנשים הן

שגידלו אותם.

מלאני קליין ודונלד ויניקוט - שהיו כותבים מרכזיים ומעצבי

גישות בתיאוריות יחסי אובייקט - זיהו את החורים בהמשגתו של

פרויד. כל אחד מהם באופן ייחודי לו וממניעים מורכבים נוספים

(מקצועיים, סביבתיים ואישיים-רגשיים), כפי שאני מתארת

בספר, הבליט את מקום האם והשפעותיה בינקות, וטוב שכך

עשו, משום שהיא הייתה בצל. אך בעיני, כפי שקורה לעתים

כאשר מתקנים הטיות, המטוטלת נטתה מדי לצד הנגדי,

ושוב נוצר חוסר איזון. קליין הותירה עמימות מושגית בשאלה

איך נרקם היחס לאובייקט האבהי בתחילת

החיים, ולוויניקוט היה רק מעט לומר על אבות

בינקות, ונדמה כי הם עוררו בו התנגדות

סמויה ולעתים ביקורתיות מפורשת.

וכך נדחקו האב והקשר הראשוני איתו

לשולי התיאוריה, והוא כאילו הסתפק

במקומו החלקי. בינתיים, תרבות החיים

בחברה המערבית השתנתה ללא הכר.

אם בשנות החמישים של המאה ה-02 היה

התא המשפחתי הטיפוסי מורכב מהאב

(המפרנס), מהאם (עקרת הבית) ומשני

ילדים (בממוצע), הרי שהעת הזו מתאפיינת

בשיעור ניכר של משפחות שבהן שני ההורים

עובדים, שבהן ההורים מתָאמים ומגדירים

ביניהם את אחריותם לגידול הילדים וזה לזה,

ואת מידת מעורבותם בבית; שלא לדבר

על צורות יצירתיות של משפחות מורכבות

ואלטרנטיביות (מבחירה או מנסיבות החיים)

ומשפחות חד-הוריות הפתוחות גם בפני

אבות. כל אלו, לצד תביעתן של נשים ליתר ביטוי עצמי ועצמאות,

אפשרו לאבות להיות מעורבים יותר בהיריון, בלידה, להיכנס לחדר

הילדים ולפגוש את תינוקם הממשי מיום היוולדו. האב הצעיר

Pater

בן זמננו יכול להשתחרר מן המשבצת הסמכותית של ה-

, לחפש את זהותו האבהית בהתאם ליכולתו הרגשית

Familias

ולמי שהוא מצפה מעצמו להיות, לאו דווקא על פי הציפיות

“מבחוץ”. הדמוקרטיזציה הזו של המבנים המשפחתיים מציבה

בעיני הזדמנויות חדשות לשני ההורים בחיים הממשיים, וגם

להמשגה הפסיכואנליטית כפרדיגמת שיח חשובה ביותר. ואולם

התיאוריה מתפתחת כנראה בקצב איטי יותר מן החיים עצמם.

במרבית הטקסטים בני זמננו שבחנתי מקרוב, ושנכתבו על ידי

תיאורטיקנים מוכרים ומרכזיים כמו מלצר, בריטון, אוגדן, בולאס

ואחרים, עדיין נשמרים עקבות הפיצולים המסורתיים: בין תפיסת

האישה-האם כרכה ונענית לבין תפיסת הגבר-האב כנושא את

קול ה”לא”, דבר המבטא תפיסה מגדרית שמרנית ובינארית; ובין

עדינותו ורכותו של התינוק לבין קשיותו הגברית של האב, תפיסה

המדגישה את המרחק שבין האב לתינוק. כאילו האב מקובע

בלא-מודע התיאורטי (העמיד לשינויים) ממש כמו איבר מינו בעת

זקפה - אולי כמרשים אך גם כקשה. וכך השיח המושגי גם היום

לא מביא בחשבון דיו את האב כהורה-שותף מעורב רגשית ובעל

השפעה בינקות, גם אם אינו ההורה המגדל העיקרי.