57 / 68
פסיכואקטואליה
- 57 -
אם נחזור לשתי הדוגמאות שהבאת מן הספרות היפה, נדמה
לי שהן מדגימות את מה שאני מבקשת להגיד מושגית - את
הסכנה בהמשך היצמדותנו כאנשי מקצוע לפרדיגמה האמהית
ואת נטייתה לטוטליות. לפרדיגמות בכלל - לאו דווקא זו של
תיאוריות יחסי אובייקט הפסיכואנליטיות - יש נטייה לשמר את
עצמן. כך לימד אותנו תומס קוּן בספרו המעניין על מהפכות
מדעיות. פרדיגמות שיח מתחילות מתוך צורך לתאר, להסביר,
לעשות טוב, אך עם הזמן הן עשויות להפוך קנאיות. הן שואפות
למיסוד האמת שלהן, מכתיבות היררכיה ומיד מציגות התנגדות
לכל מה שסותר אותן. בדיון שאני מנסה לעורר בעניין האב
אני מאזינה להתנגדויות הגלויות והסמויות לתת לו מקום
כהורה מראשית החיים ולהתבונן באופן דינמי ומורכב בקשר
איתו ובהשפעותיו. אני גם ערה לכך שבמציאות לא תמיד קל
לאב למצוא את מקומו. המרחב האבהי בתוך המשפחה, כך
למדתי מניסיוני ומן הקליניקה, לא תמיד מתהווה בקלות. בין
האינטרסים של התינוק שאך נולד, ושהאב רוצה להיות מותאם
אליו, לאלו של האם היולדת ומיניקה, שהאב מבקש להתחשב
בה, אולי אין זה פשוט לו כאדם לנווט את קשריו ולדעת מה
הוא רוצה ומרגיש ואיך לממש את אבהותו. אך בעיני אין צורך
“להרוג” את האם (המושגית או הממשית) או לחטוף את הילדים
ולברוח הרחק מתחומי השפעתה כדי לפנות מקום לאבהות
ולאפשר לקשר עם הילדים להתפתח באופן טבעי, מראשית
החיים ובהמשכם.
ובהמשך לשאלתי הקודמת - את נסמכת בספרך על כך
שסטרן ראה את התינוק האנושי כמי שמסוגל ליצירת כמה
וכמה קשרים בו-זמנית ותיאר מגעים טריאדיים ולא רק
דיאדיים בתקשורת הורה-ילד, אך האִם יכולות אלה של
התינוק אינן מותנות במידה רבה ביכולתה של “הדמות
המטפלת” לשחרר את הילד לקשרים נוספים או באופיו של
הקשר הזוגי בין ההורים שעשוי לקדם או לעכב הרחבה של
הקשרים הראשוניים של הילד?
אני חושבת ששאלתך טומנת בחובה כמה היבטים חשובים,
שכולם יחד משפיעים על היחסים הנרקמים בין התינוק והוריו.
ההיבט הראשון נוגע לתינוק עצמו ולדיון הקיים משחר ימי
הפסיכולוגיה על האופן שבו פוגש הפוטנציאל המוּלד את
מציאות החיים וההתנסות. נדמה לי שסטרן וקבוצת החוקרים
ההתפתחותיים שהתגבשו סביבו מפוגגים קודם כול דעה
מוצקה שהייתה מקובלת לאורך השנים (אפשר להעז ולומר
שהם מפוגגים מיתוס), ולפיה תינוקות מסוגלים להתייחס
לאובייקט אחד בלבד (חפץ או אדם). בהתאם להנחה זו
נטו לראות תינוקות כמי שמסוגלים לקיים אינטראקציה או
עם אמם או עם אביהם (אינטראקציה דיאדית בבסיסה).
את המחסום הזה סטרן וכותבים אחרים מפוגגים. מאחר
שתינוקות גדלים בדרך כלל בסביבת אנשים אחדים (אב,
אם, אחים, סבים, מטפלים או מטפלות), מבהיר סטרן באופן
די משכנע, הם מסתגלים אליה באופן ראשוני וטבעי וחשים
בה בנוח, ויש להם מוכנות אבולוציונית מולדת להתמודד עם
מגוון דמויות מטפלות. כל הדפוסים המשולשים הראשוניים
של קשר החוזרים על עצמם יוצרים בנפש ייצוגים תשתיתיים
לאופן שבו שלושה אנשים יכולים להיות במגע ובקשר.
ההבנה של סטרן שהאינטרסובייקטיביות של התינוק ביחסיו
עם סביבתו המגדלת עשויה להיות באופייה טריאדית או מרובה
היא פורצת דרך ומפנה את מבטנו גם אל ההורים כסובייקטים.
תפיסה עדכנית זו מניחה בפנינו כפסיכולוגים את האפשרות
ואת האחריות להאזין לשני ההורים, למערך הייצוגים הפנימיים
וההזדהויות הלא מודעות של כל אחד מהם ולקשר ביניהם,
ולבחון את השאלה עד כמה קיימות בתוכם האפשרות והרשות
להניח לתינוקם ליהנות מקשר עם שניהם. אני נוגעת בסוגיות
הללו לאורך הספר, כשאני מאזינה מתוך הטקסטים ותיאורי
המקרים המוצגים בהם ליחסים בין ההורים (“הצלע אב-אם”
במשולש המציאותי והתוך-נפשי), ולאופן שבו הם משפיעים על
התמקמות האב ועל אבהותו. זוהי סוגיה מורכבת שאותה אנו
פוגשים בעוצמה בחיים עצמם ובחדר הטיפולים.
אכן, לא פעם “הדמות המטפלת” העיקרית, שבמשפחות
רבות הנה עדיין האֵם, עשויה להצמיד את התינוק אליה, אם
מתוך חרדות וצורכי התלות של עצמה ואם מתוך תסכולים
ו”חשבונות” שיש לה עם בן זוגה. במקרים אלו רמת בשלותו
הרגשית של האב, כמיהתו לקשר עם תינוקו ונכונותו להכיל
את מורכבות הסיטואציה המשפחתית מבלי לסגת ולוותר על
הקשר הייחודי לו עם ילדיו היא קריטית ביותר לתינוק ולקשריו
העתידיים. ואולם גם האב - שהוא נושא ספרי - מביא מטענים
משלו למפגש עם תינוקו ועם האֵם, בין שהוא שותף מעורב
בגידול הילדים ובין שהוא הורה או שחקן משני במשפחה.
הדיאדה עם האב מתהווה ונרקמת גם כשאין הוא שותף מלא
כהורה (ומגיע בערבים, למשל), והדיה נרשמים במרקם הנפשי
של הילד גם אם אינם רציפים. גם האב עצמו עשוי להיות תלותי
ונצמד במגעיו עם התינוק כשהוא מחזיקו בזרועותיו, להתחרות
על אהבתו, לקנא בבת זוגו ובאינטימיות שלה עם התינוק
ולהעביר לדור ההמשך את אכזבותיו מזוגיותו באופן לא מודע
וסמוי או בדרכים גלויות. במבט שטחי היינו אומרים שהוא ממלא
את “תפקידו” כמפוגג הדיאדה אם-תינוק/ילד, שזה התפקיד
המסורתי שייעדה לו התיאוריה עוד משנות ה-07 של המאה
הקודמת. במחשבה שנייה נוכל לראות שהוא מבלבל את ילדו.
לכן אני חוזרת ומציעה: אולי זה מכבר הגיע הזמן להסתקרן
ולחקור מתוך עניין והתמסרות את הגישה וההתנהלות האבהיות
מבראשית. הבה נצא משבלונת השיח על “תפקידי” האם והאב
כאילו מדובר במבנים קבועים ויציבים, ונאזין למי שהם כבני
אדם וכהורים. שיח פסיכואנליטי כזה יאפשר להבין טוב יותר גם
את אופי קשריו של הרך הנולד והילד שיגדל להיות עם סביבתו:
איך נרשמות בתוכו תמונות הקשר בין הוריו ברגעים שונים, ואיך
נרקמת בנפשו המטריצה הפנימית של יחסי אובייקט דיאדיים
וטריאדיים.
לטענתך, תפיסת האב בספרות המקצועית היא חלקית
ועוברת תמיד דרך הציפיות ממנו כ”גבר” (ולא כ”אב”) -
כמווסת תוקפנות וכגשר לעולם המציאות.
עם זאת, אין ספק שתפיסת האם בספרות המקצועית רחוקה
מלהיות שלמה, והיא נחקרת כמעט תמיד דרך הציפיות ממנה
כ”אֵם” (ולא כ”אישה”), כלומר דרך הקשר שלה עם תינוקה,