58 / 68
יולי 5102
- 58 -
ותוך התעלמות מנשיותה, ממיניותה ומצרכיה כאדם המחפש
הגשמה עצמית.
תפיסות דיכוטומיות אלה - מה מקורן?
אתחיל מסוף דברייך הנוגעים לאישה-האם ואחר כך אחזור לאב
- שהוא מושא חקירתי. עוד בשנות ה-07 עלתה הטענה מצד
כותבות מעניינות (כמו ג’ודית מיטשל ואחרות) שהפסיכואנליזה
מגלה יחס שמרני כלפי נשים ואמהות, ומתעלמת מהתחזקותן,
משום שעקרונותיה התעצבו בתוך החברה המערבית
הפטריארכלית, הנשלטת על ידי גברים. אמנם המשגת האֵם
רחוקה מלהיות שלמה גם היום, ואולם אפשר לזהות את
המאמץ שמשקיעות אנליטיקאיות בנות זמננו לפוגג דעות
קדומות מושגיות בנוגע אליה (ראו ספרה המקיף של ענת
פלגי-הקר “מאי-מהות לאימהות” [5002], שבו היא מנכיחה את
האם כסובייקט ודנה ביחס הפסיכואנליטי המורכב כלפיה). זווית
הראייה של האם נבחנת מחדש בספרות המקצועית העכשווית
סביב נושאים כמו זהותה האישית, תפיסתה המגדרית וההיבטים
הסובייקטיביים של מיניותה ואמהותה.
המבט שלי על האב מנסה לחלץ גם אותו מתבניות מגדריות
קפואות ומציפיות כובלות ממנו כ”גבר”. בעיני, הנטייה
להבליט את כוחו הגברי של האב וקשיותו בחלק מהטקסטים
הפסיכואנליטיים המוכרים והידועים מהווה הצדקה סמויה
לטענה העולה מהם שלפיה בתקופה העדינה של ראשית החיים
האב די תלוי באֵם לתיווך נוכחותו, ומוטל ספק מוצהר או מובלע
במסוגלותו לנהל את עצמו ואת הורותו.
דמות האב המושגי, כך מצאתי לא פעם, רווּית משקעים רגשיים
לא מודעים ועמדות העברתיות ומוטות כלפי גברים ואבות.
לכן היא עמידה בפני שינויים אפילו בעת הנוכחית, כשתפיסת
הגברים את גבריותם די התפתחה והתרככה. התרכזות היתר
בממד הגברי כאילו הוא הציר הנפשי המרכזי המנהל את האב
ואת הורותו נטועה לדעתי בתפיסות מוקדמות של האדיפליות
הן אצל פרויד והן בתיאוריות יחסי אובייקט. האב שילם מחיר
המשגתי ורגשי כבד על מקומו החד משמעי בהיסטוריה של
התרבות המשפחתית כמי שנושא את הפאלוס, ועל הגדרתו
כמי שקובע (בפועל) את החוק והסדר במשפחה. לאורך
קריאתי בטקסטים מגישות יחסי אובייקט, גם עכשוויים, הראיתי
איך האב קופא בסד ההתייחסות המצומצמת אליו דרך הפין,
הפאלוס והאדיפליות, ויותר מכך הוא קופא כסובייקט. באופן
עקבי למדי מצאתי שהאבהות עדיין מוגדרת עבור האב מבחוץ:
דרך התפקידים שהוא מצופה למלא במשפחה, בעיקר כגבר,
ודרך דיונים בפונקציות הסמליות האבהיות כמטפורות גבריות.
הסתכלות כזו מחמיצה את האב כאדם מתלבט, הנע במרחב
ביניים לא “טיפוסי” ומכוון מטרה. כך האב מורחק מן השיח על
תקופת הינקות דרך הכחשת ההיבטים המזדהים, הקשובים,
המתמזגים, המתלבטים, הפרדוקסליים, המגוונים והיצירתיים
שעשויים לאפיין אותו כיחיד, כל אב בדרכו. אבהות וגבריות אינן
מילים נרדפות, אף כי קיימים ביניהן ממשקים וזיקות מעניינות
(ולפעמים מתנגשות), ובפרק האחרון בספר אני מתארת
בהרחבה את האבהִיוּת כתפיסה עצמית מורכבת, ומנסה לפוגג
מיתוסים כלפי הגברים כהורים.
האבות הצעירים שהכרתי סביבי - אלו המטיילים עם התינוק
במנשא כשהוא קשור קרוב לגופם, אלו הטרודים בפרנסה אך
ממהרים לפגוש את התינוק לפני שנתו, מגרגרים איתו קולות
משונים של הנאה מן המגע והקרבה, ואלו החולקים יותר את
הטיפול היומיומי בתינוק או בילד עם האם (או הורה נוסף) - כבר
זיהו את הפוטנציאל החווייתי המתקן הטמון בהורות מעורבת
רגשית. אולי מתוך כך נכנסו חלקם לחדר הלידה ולחדר
התינוקות די בטבעיות, אף שאבותיהם בדור הקודם רחקו משם,
הסתפקו בתפקידם כמפרנסים וכמייצגי המציאות שמחוץ
לבית או חיכו עד שהילדים יגדלו כדי להתקרב אליהם.
האִם התעצמות התופעה החדשה יחסית של הורות של אבות
הומוסקסואלים תורמת, להערכתך, לחיזוק התפיסה לגבי
מקומו הראשוני הטבעי של האב בדיאדה הורה-ילד (בלשונך:
“נתיב האב”) או להיפך, מעצימה דעות קדומות מן העבר
לגבי ההיבטים הנשיים אצל אבות המתעקשים על מימוש
אבהותם?
את מעוררת שאלה הנוגעת לאבות אשר, בעיני, מממשים
בטבעיות את הורותם מתוך היבטים נשיים וגבריים גם
יחד הקיימים בכולנו - אמהות ואבות, הטרוסקסואלים
והומוסקסואלים. גם אבות הומוסקסואלים אינם משתייכים
לקטגוריה אחידה והומוגנית. כל אחד מהם מממש את הורותו
בדרכו, ונתיב אבהותו נסלל ומושפע מהזדהויות מגוונות, לאו
דווקא נשיות, וממשא ומתן פנימי עם היבטים נפשיים וסביבתיים
מרובים. וכשהוא פוגש את תינוקו הממשי במציאות, בין אם
מדובר בתינוק או בתינוקת, כמו כל אב הוא עשוי לחוות את
עצמו ברגעים מסוימים בדיאדה ביניהם כאמו מול התינוק שהיה
הוא בינקותו, כאביו מולו, כעצמו התינוק או הילד מול כל אחד
מהוריו בנפרד או שניהם יחד כזוג.
לצערי, כפי שגם את אומרת, הומופוביה ודעות קדומות כלפי
הומוסקסואלים אינן נחלת העבר בלבד, למרות תהליכי
הליברליזציה בתרבות המערבית בת זמננו. לשמחתי, אני
יכולה לספר שאבות הומוסקסואלים שהכרתי מקרוב בסביבתי
האישית ובקליניקה לימדו אותי שיעורים מרגשים על מהי הורות
בנסיבות חיים מורכבות.
לסיכום, ספרה של קרין בן-ארי סמירה הנו רחב יריעה, מעמיק
ואנליטי, כתוב בשפה עשירה אך בהירה מאוד ומובנת, ומשלב
בתוכו סקירה ממצה של תיאוריות ועולמות ידע נרחבים עם
חקירה עצמית רפלקטיבית אמיצה.
הספר נותן מקום לפרשנויות ולהסתכלויות חדשות ולנקודות מבט
סובייקטיביות גם על מה שכבר נתפס כביכול כמפורש וידוע.
קשה שלא להתרשם מן התעוזה של הכותבת לדבוק בניתוח
חדשני וביקורתי של התיאוריות הקיימות, לפרק ודאויות
מקובלות ודיכוטומיות מושרשות ולחפש בדרך זאת הסברים
חדשים לתופעות מהותיות כל כך בחיינו כמו אמהוּת ואבהות.
ואסיים בציטוט מדבריה של הכותבת המדבר בעד עצמו:
“ולמרות הפן הביקורתי הגלום בקריאה, היא גם מעשה אהבה
בעיניי. היא מבטאת את אהבתי לספרות ולפסיכואנליזה, את
משיכתי לנפתולי ההוֹרוּת וקסמה ואת אהבתי לאבי.”