53 / 68
פסיכואקטואליה
53
פינת ההורות
כעבור שנים היא אמרה לי שד"ר מנור הייתה איש המקצוע
הראשון שדיבר אליה בגובה העיניים.
הבת הגדולה מתקבלת לטכניון
עדיין לא לגמרי ברור איך בתי, שלמדה במגמת תקשורת
בתיכון, התקבלה ללימודי הנדסה בטכניון בלי כל רקע
יחידות פיזיקה במשך
5
בפיזיקה, הצליחה להשלים
חודשיים ולדלג על המכינה.
בזמן הלימודים, היינו מקבלים מן הטכניון הודעות שממוצע
הציונים שלה לא מספק. אני הייתי מתקשרת אליה בחוסר
אונים, והיא הייתה עונה: "הכול בסדר, אמא, כבר דיברתי
איתם".
יום אחד התכוון המרצה לתת לה ציון "נכשל" בסמסטר.
היא הלכה לדבר איתו, והסבירה שיש לה בעיה לכתוב
ספרות בסדר הנכון ולכן טועה בחישובים. תשובתו: "אם
זאת אכן הבעיה שלך, אין לך מה לעשות בטכניון". בתי
התקשרה אלי בוכייה. שוב חשתי חוסר אונים לעזור לה,
אבל היא הלכה למרצה ואמרה לו שכל העבודות האחרונות
שהגישה היו עם ציון טוב, וכאשר בודקים את המבחנים עם
הטעויות, נוכחים שהדרך הייתה נכונה. המרצה שינה את
הציון ל"עובר".
כחלק מתוכנית הלימודים, למדה בתי לעבוד עם תוכנה
המאפשרת לכתוב פונקציות מתמטיות מורכבות. כך
גילתה, שאם היא מקלידה נתונים למחשב במקום לכתוב
על הנייר, אין לה טעויות במספרים. בהמשך, היא התקבלה
לעבוד כמתרגלת במכינה, כתבה לאגודת הסטודנטים
תוכנית עבור קורס לתוכנה ולימדה אותו במשך שני
סמסטרים.
כיום יש לה תואר ראשון בהנדסה, והיא עובדת כמפתחת
תוכנה בחברה גדולה.
הבן האמצעי מתקבל לאוניברסיטה
הבן האמצעי, אשר אובחן בתיכון בעזרת משרד החינוך
כבעל הפרעת קשב, לא קיבל עזרה מבית הספר כי לא היה
נכשל מספיק... הוא היה עוזר לחבריו להתכונן למבחנים
. בעידוד היועצת,
95
והם מקבלים
55
במתמטיקה, מקבל
ביקשתי מן המורה למתמטיקה לעזור לו בגלל הפרעת
שנה ואיננו יודע
30
הקשב שלו. המורה ענה שהוא מלמד
מהי הפרעת קשב.
הבן היה אומר לי: "אם נכשלתי, סימן שאני צריך להתכונן
יותר".
בסיום הלימודים, הוא התקבל כעתודאי ללימודי כלכלה
באוניברסיטה.
יום אחד הגיע לאוניברסיטה המורה למתמטיקה לבקר את
בתו הסטודנטית. הוא ראה את בני ואמר לה, "תראי איך
הדיסלקט הזה התקבל לכאן". מיותר לציין שבני מעולם לא
אובחן כדיסלקט.
כיום הוא כלכלן וסרן בצבא, ולומד מדעי המחשב
באוניברסיטה הפתוחה.
הבן הצעיר עושה חייל, תרתי משמע
הבן הצעיר התגייס ליחידה קרבית, עבר מסלולים של
טירונות, מ"כים וקצינים קרביים, והיה מפקד אהוב של
מחלקה עם חיילים "קשים". אחרי קבלת דרגת סגן,
עבר להדריך צוערים בקורס קצינים קרביים בבית הספר
לקצינים. הוא לא הדריך אותם רק בשטח, אלא גם לימד
אותם בכיתה.
לאחר השחרור, טייל בחו"ל, שיפר בגרויות בלמידה
עצמאית מן האינטרנט, ועבר קורס פסיכומטרי בציון
גבוה.
אחר כך חזר לאינטרנט כדי ללמוד פיזיקה, מקצוע שלא
למד מעולם, כדי להתקבל ללימודי הנדסה באוניברסיטה.
כן, הוא התקבל לאוניברסיטה שרצה... והוא שוב מחייך.
החוויה האישית שלי
כאם המשפחה, וגם לאור מצבנו הסוציו-אקונומי הקשה,
הרגשתי כטובע המבקש מכולם סביבו להציל אותו.
בשנים הראשונות, היוזמות לעזרה באו ממחלקת החינוך.
אחר כך היו קיצוצים בחינוך, ואני השתדלתי ללמוד על
זכויותינו ולבקש אותן מרשויות החינוך והרווחה.
בני המשפחה התביישו בבקשות העזרה שלי, ונראה לי
שבן זוגי, כדרכם של גברים, לא אהב את העזרה. אני,
שחונכתי להרוויח את לחמי בעצמי, מצאתי את עצמי
"משנוררת" עזרה, מתביישת עמוקות ומנחמת את עצמי
שזה למען הילדים.
לכל אורך הדרך פגשתי במורים, יועצות ומטפלים קשובים
ומקצועיים. נראה לי שציפיתי שמישהו יוביל אותי יד ביד,
בעוד העזרה הייתה נקודתית לכל מקרה בנפרד. בחווייתי
הייתי כמו הברון מינכהאוזן, ששקע בביצה והרים את
עצמו ממנה על ידי שמשך בציצת ראשו.
סיכום
ילדיי מצאו דרכים משלהם להתמודד. בבית הם קיבלו
את המסר שאפשר למצוא דרכים שונות, באופן עצמאי
או מוסדי, בעזרת חברים או בעזרת אנשי מקצוע, כדי
להתגבר על כל קושי. ובעיקר, שגם אם נכשלים, אפשר
לנסות שוב ושוב, ועוד פעם שוב ושוב, עד שמצליחים.
ואני? הפכתי למקצוע את הפצת הידע על טיפולים בכלל
ועל הפרעת קשב בפרט, תוך הנגשת מידע לציבור הרחב
ועזרה להתפתחות מקצועית ואישית של אנשי מקצועות
הטיפול, החינוך והאימון.