65 / 68
פסיכואקטואליה
- 65 -
לומדת עכשיו בפריז בתוכנית החלפת סטודנטים של בצלאל
במגמת אופנה. כעת, במרומי גיל 16, אהיה לראשונה לסב.
התחביבים שלי
מאז שוויתרתי על הטרומבון בגיל 21, אני מתופף. ניגנתי
בהרכבים שונים בקליפורניה, שניגנו מוזיקת פופ, רוק או ג’אז.
למדתי ולימדתי. ניסיון העבודה הראשון שלי בישראל היה
ללמד תופים במתנ”ס. משום שהייתי רגיל ללמד אחד על
אחד, התקשיתי ללמד, בלי לדעת את השפה ובלי הכלים
המתאימים, קבוצה של ילדים מלאי מרץ (היום היינו אומרים
) בעזרת מערכת תופים אחת, שכולם התנפלו עליה.
ADHD
חוויה מוצלחת יותר, וכבוד גדול, היו ההזדמנויות לנגן דרבוקה
עם הרב שלמה קרליבך ז”ל ולהקתו. לבו היה גדול מדי לגופו
והוא נפטר כידוע בטרם עת.
בכל מקרה, עד היום אני מנגן, והמערכת נמצאת במשרד
שלי כי אין לי מקום בבית. חוץ מזה התחלתי ללמוד טבלה
(תוף הודי) בטיול השני (הפעם עם אשתי) להודו לפני שנתיים.
מתופפים של רוקנרול לפעמים מציידים את עצמם בתופים
שלם. זה נחמד, אבל הטבלה
show
מכל גודל וסוג, ועושים
מייצגת עבורי את העיקרון של “לעשות יותר עם פחות”, או,
בז’רגון המקומי, “זה מה יש ועם זה ננצח”.
תחביב נוסף הוא הטאי צ’י, שאני מתרגל כבר כעשור ונהנה
מהפשטות והזרימה ללא מאמץ. כמו העיקרון של הטבלה, גם
את העקרונות של הטאי צ’י חשוב לשלב בחיי היומיום.
סדר יום טיפוסי
לרוב אני מגיע למשרד של סייקטק לפני העובדים, ומתרגל
קצת טאי צ’י בשקט. הבוקר מוקדש למענה לדוא״לים
ולעבודה עסקית, לא הכי אהוב עלי אבל ״מישהו צריך לעשות
את זה״. בהתאם ליום, יש פגישות עם הצוות הפנימי ולפעמים
נסיעותלשותפיםבחוץ, אוניברסיטאות, שירותי בריאות, משרדי
ממשלה למיניהם. אתמול, למשל, נסעתי לחיפה להיפגש
עם צוות הצפון (שלושה אנשי מחשב מהטכניון המפתחים
את הפלטפורמה האינטרנטית), והיום ישבתי במשרד עם
(אני גאה
WISC-IV
צוות הפיתוח של הגרסה הערבית של ה-
במיוחד בתרומה צנועה זו למגזר הערבי שחסרים לו כלים
עוד יותר מאשר למגזר היהודי). לפעמים יש חלון לארוחת
צהריים בבית. החברה עברה למעון חדש בימים האחרונים,
ותכננתי בכוונה חדר טיפול שנציע לפסיכולוגים עצמאיים,
אבל בלבי אני מקווה לחזור לשעות קליניקה, שכבר כמה
שנים איני מנהל.
רקע מקצועי
את התואר הראשון בפסיכולוגיה למדתי בסנטה ברברה ואת
התואר השני סיימתי באוניברסיטה העברית ב-1891. שמחתי
להתקבל לאוניברסיטה העברית לתואר השני, למרות שהיה
קצת קשה להתרגל לאווירה במחלקה (שעת קבלה? בסנטה
ברברה הדלת הייתה פתוחה רוב הזמן, לפרופסורים קראנו
בשמותיהם הפרטיים, ואכלנו איתם בלובי).
אמנם עוד טרם התואר התחלתי את הדרך המקצועית בסנטה
. מרכז
Sanctuary House
ברברה כאשר התנדבתי בבית בשם
לטיפול בצעירים על בסיס רדיקלי של הורדת החומות בין
מטפל ומטופל. כולם חיו ביחד, הכינו אוכל ואכלו ביחד, ועשו
כל מה שצריך כדי להחזיק את הבית ואת דייריו. היה ליווי
מקצועי החל מפסיכיאטר וכלה בצוות אחיות. כדורים היו
במינוני מינימום, וכל דייר היה חופשי לבוא ולצאת כרצונו. היום
איני יכול לשפוט את הניסיון ואף קיימים מודלים דומים, אבל
דבר אחד בטוח למדתי, שאין מה לפחד מהאחר, ״המשוגע״,
״הפסיכוטי״.
בתהליך ההתמקצעות אנו בונים לעצמנו מגבלות, הקשרים
פנימיים ואסכולות להבנה. כולם הכרחיים לעבודתנו היומיומית,
ושיחה אחד עם השני בשפה משותפת. אבל מי שלא התנסה
קודם במגע ישיר ללא ההגדרות המחשבתיות האלו, יהיה לו
קשה יותר לחתור בחזרה למגע הבלתי אמצעי, מאשר מי
שהתנסה במגע ישיר ולאחר מכן בנה הגדרות.
את ההתמחות הקלינית בארץ התחלתי בטלביה ומרפאותיה.
תמיד נמשכתי למקרים הקשים יותר. הפרעות חשיבה תמיד
קסמו לי ולרוב אני מבין “מאיפה זה בא”. המטופל הסכיזופרני
יתרסק ביום שלישי בשבוע
DELTA
שלמשל טען כי מטוס 132
הבא בדרך לסידני, מסתפק בחיזוק התאמתות של התחזית
שחזר לשדה התעופה, בגלל
AIR FRANCE
במטוס 213
תקלה ביום שני בדרך לפריז. קרוב מספיק, לא? בוודאי, כי
זה הזוי אבל לא נעדר קשר והקשר. את המשך ההתמחות
עשיתי בעליית הנוער.
ימים יפים ליד מורי ורבי (אחד מהם) פרופ’ ראובן פוירשטיין
ז”ל. הוא היה בין הראשונים להצביע על כך שהגמישות
הקוגניטיבית רבה יותר ממה שאנו רגילים לחשוב. מהצד
השני, לטעמי הקוגניציה לא תמיד גמישה עד כדי שילוב ילדים
חריגים מאוד במערכות מיינסטרים, שתמיד הייתה מגמתו. לא
מעט ויכוחים סובבו את הנושא הזה איתו, ובלעדיו. אבל ממנו