16 / 68
ינואר 5102
- 16 -
תפקידה של פסיכותרפיה בחולים ומשפחות עם מחלה גופנית
היא ליצור במה הולמת ליצירת דיאלוג בונה סביב המשמעות
הניתנת למצב המחלה החדש שהופיע בחייו של החולה
ומשפחתו. התהליך הפסיכותרפויטי מאפשר לבנות נרטיב חדש
בצד המציאות הרפואית-ביולוגית שאין מנוס ממנה.
מוטיבים אלו שזורים לכל אורכו של התהליך הפסיכותרפויטי
בחולים במחלה גופנית, ויש להיות ער וקשוב למוטיבים הרגשיים
הללו על מנת לאפשר למטופל מרחב וזמן לעסוק בהם.
פסיכותרפיה במצבי מחלה גופנית
ונכות - מאפיינים מרכזיים
העבודה הפסיכותרפויטית עם חולים במחלה גופנית נשענת
על מאפיינים שהם ייחודים לפסיכותרפיה במחלה גופנית.
המרכזיים שבהם הם:
קונקרטיות
המחלה הגופנית היא בעלת מאפיינים גופניים קונקרטיים,
מוחשיים: כאב, הגבלה גופנית, חולשה, עייפות, קשיי נשימה,
חום, פריחה על הגוף, לחץ דם לא סדיר, בדיקות דם פתולוגיות
ועוד. כלומר, ביטוי המחלה הגופנית הוא מוחשי מאוד ושלילי
מאוד אצל החולה הסובל ממנה. לקיחת תרופות על ידי החולה,
בדיקות וטיפולים למיניהם, הדרכה בתזונה ועוד, אף הם ביטויים
מוחשיים של המחלה הגופנית.
המחלה הגופנית מתבררת ומתגלה בשתי צורות: דרך החוויה
הסובייקטיבית של החולה הסובל ודרך בדיקות רפואיות
אובייקטיביות. הן החוויה הסובייקטיבית והן החוויה האובייקטיבית
מוחשיות מאוד. לפנינו אפוא מחלה גופנית המזכירה לחולה
בכל רגע ורגע את גופו, את כאבו ואת הסימפטומים הרפואיים
השונים של מחלתו המסוימת.
סיבתיות
חולים רבים במחלה גופנית, נכים ומשפחותיהם פונים לטיפול
פסיכותרפויטי כיוון שהם מעריכים את מחלתם ונכותם כסיבה
היחידה לסבל שלהם, לחוסר מזלם ולמצבם הנפשי הקשה.
הם מאמינים כי אילו היו בריאים, היו חושבים, מרגישים ופועלים
אחרת. בגלל מחלתם ונכותם, הם קשורים למצב קיומי קשה
המונע מהם, מדרך הטבע, לפעול אחרת. אחת ממטרות
) לגבי היחס
appraisal
הפסיכותרפיה היא לשנות את הערכתם (
הסיבתי הזה, ואולי להשתחרר מכבלי הסיבתיות של המחלה
הגופנית.
מצב בלתי הפיך
מחלות כרוניות הן בדרך כלל בלתי הפיכות, ואין החולה מחלים
מהן לחלוטין. ייתכנו לפעמים מצבים של הפוגה (רמיסייה),
אך ההתייחסות הרפואית להן היא כי החולה לא יחזור למצב
הבריאותי שהיה בו לפני הופעת מחלתו. דוגמאות אופייניות
למחלות כרוניות בלתי הפיכות של הן דלקת מפרקים שיגרונית,
זאבת אדמנתית מערכתית (לופוס), סכרת, אסטמה, יתר לחץ
דם, מחלת סרטן בשלבים מתקדמים ועוד, וכן נכויות גופניות
בלתי הפיכות כגון פאראפלגיה, המיפלגיה לאחר שבץ מוחי
ועוד. יש חולים, שעל אף שהרופאים בישרו להם כי מחלתם
“הפיכה”, ועל אף שכבר אין סימני מחלה, ואולי אפילו הבריאו
ממש, התחושה הפנימית אצלם היא שמחלתם לא “נעלמה” ולא
“הפיכה”. המחשבה שהמחלה הגופנית או הנכות נשארות לעד
היא בעלת משמעות פסיכותרפויטית מכרעת אצל מטופלים
.)
McDaniel, Hepworth & Doherty, 1992
ובני משפחתם (
תקיעות
החולה או הנכה עסוקים מטבע הדברים בהשפעות השליליות
של מצבם או נכותם על חייהם. משפטים כגון: “בגלל המחלה
אני לא יכול...”; “אילולא הייתי חולה הייתי...”; “אם הייתי בריא
היום, הייתי יכול...”, מושמעים בשכיחות רבה בחדר הטיפול.
המטופל חוזר שוב ושוב לחוויה הקשה של היותו חולה או נכה.
במצב כזה, גם החולה וגם המטפל מרגישים כי הם “תקועים”.
המחלה הגופנית מוצאת לה מקום קבוע בחייו של החולה. היא
אינה עוזבת אותו. החולה נאלץ בעל כורחו לטפל במחלתו
כאובייקט חיצוני או פנימי עם כל המשמעויות הפסיכודינמיות
של חיים עם אובייקט “כפוי”. חולה בדלקת מפרקים שיגרונית
בת 03, שהייתה בטיפולי, מתארת את מחלתה הכרונית באופן
מטאפורי:
“המחלה שלי נכנסה לחיי ומאז אין לי שעה של שקט. כל היום
כאבים, איני יכולה לעבוד, לבלות, לחייך, להנות מהחיים. יום
ולילה, המחלה מזכירה לי שאין שום דבר חוץ מהסבל ממנה.
איני יכולה להתקדם, לתכנן שום דבר, לבנות עתיד שיתבסס על
תכניות מקצועיות ואישיות לעתיד... אני מרגישה שחיי נעצרו...”
מצב התקיעות הוא מצב, המתואר על פי חוויותיו הרגשיות של
המטופל ומובא בעוצמה רבה בטיפולים פסיכותרפויטים.