15 / 68
פסיכואקטואליה
- 15 -
המשפחה נזקקים דרך קבע למנות גדולות של תמיכה על
מנת לחוות מעט מן ההקלה המגיעה להם, פיזית ונפשית.
העומס הפיזי והקושי הרגשי הכרוך בטיפול, הוא עניין הנדון כיום
McDaniel, Hepworth &
בספרות המקצועית בהרחבה רבה (
). יש משפחות שבהן הקלה מושגת כאשר החולה
Doherty, 1992
נפטר לאחר סבל מתמשך ומתיש, או עוזב את הבית ועובר
למוסד סיעודי או מתאשפז בבית חולים. במקרים אלו עלול
המטפל בחולה לחוות רגשות הקלה המשולבים עם תחושות
אשם ואובדן. אפשר להבין כיצד רצון בני המשפחה לטפל
בבן משפחתם בביתו והעול הכספי הכרוך בכך, הביאו לארץ
בשנים האחרונות את האפשרות להיעזר בשירותים טיפוליים
דרך העסקתם של עובדים זרים המטפלים בצרכים הגופניים
והרפואיים הקשים של החולה. העסקתו של עובד זר מאפשרת
לפנות זמן לקשר הרגשי של בני המשפחה אל בן משפחתם
החולה. יש משפחות המסוגלות להתפנות לקשר הרגשי אל אב,
אם, סבא, סבתא ואחרים החולים במחלה כרונית רק לאחר שבן
משפחתם קיבל טיפול סיעודי מסור והוא נקי ואסתטי בביתו.
בכך מושגת במשפחה הפרדה טובה בין טיפול סיעודי-פיזי
לבין קשר משפחתי-רגשי מספק לטובת המערכת המשפחתית
כולה ועם החולה כחלק ממנה.
בדידות מול חיבור
החולה במחלה גופנית עלול לחוות במחלתו חוויות של בדידות
וניתוק מן הסביבה. בני משפחת החולה וחבריו עלולים להיות
מונעים מתוך פחד ורתיעה מפני אפשרות של מוות קרב. הם
עלולים להרחיק עצמם לעיסוקים שלא יאפשרו להם להתקרב
אל בן משפחתם החולה. הפחד והרתיעה עלולים לעתים
לכסות על רגשות של קרבה ואהבה. חולים אחרים מרגישים
מוגנים הגנת יתר על ידי בני משפחתם או סביבתם הקרובה.
פסיכותרפיה לחולה במחלה גופנית מהווה הזדמנות טובה
ליצירת קשר ותקשורת בין החולה וסביבתו הקרובה. גם כאן,
כפי שפורט בסעיף הקודם, טיפול סיעודי על ידי עובד מיוחד
לנושא זה, עשוי לסייע לחיבור הרגשי הנחוץ בין החולה לבין בני
משפחתו. נושאים של בדידות או חיבור מובאים בשכיחות רבה
בדיאלוג הפסיכותרפויטי בין המטופל למטפל.
פאסיביות מול פעילות
בבית חולים או במוסד טיפולי שבו הטיפול מסור בידיים
מקצועיות, עלול החולה לחוות חוויות של פאסיביות. החולה
מקבל הוראות רפואיות שונות של “עשה ואל תעשה”, והוא
תלוי, לעתים באופן מוחלט, ברופא ובאחות המטפלים בו.
זאת, בנוסף לחוויית הניכור האנושי המתווסף ממילא למצב
של אשפוז רפואי וטיפול אינטנסיבי בו, המרחיק אותו מעשייה
פעילה ומלקיחת אחריות למצבו הרפואי. החולה ה”טוב” שואל
מעט שאלות על מצבו ועושה בדיוק מה שהרופא מבקש
ממנו.
בהיבט התרבותי-שפתי, מצב של מחלה מתואר בפעלים
פאסיביים, כפי שמשתקף בביטוי “נפל למשכב”. פאסיביות
.”
To fall il
l
דומה משתקפת גם בביטוי בשפה האנגלית: “
פסיכותרפיה בחולה במחלה גופנית יכולה להחזיר לו תחושה
של שליטה, פעילות וקבלת אחריות למצבו.
פחד מול אומץ
הפחד מפני הלא ידוע, אי הוודאות המתלווה לכל מצב של מחלה
קשה ומאיימת על החיים, אבחנה רפואית לא-ברורה או לא
סופית - כל אלה רק מחזקים את הפחד הן אצל החולה במחלה
גופנית והן אצל בני משפחתו. שאלות כגון: “מה יהיה איתי?”, “מה
יקרה עם בן משפחתי היקר?”, “האם אוכל להתמודד עם הכאב
והסבל?” - הן שאלות הנובעות מלב-לבה של המצוקה האיומה
של מחלה גופנית והשלכותיה הפסיכוסוציאליות השונות. יש
חולים ומשפחות אשר “חיים עם הפחד” באומץ לב ובנחישות,
ללא הכחשה, עם תחושת כוח פנימי הבא לאתגר את מצבם
ולנסות להפכו למעט נסבל יותר. הם נעים על פני הרצף של
פחד מול אומץ וזקוקים לעתים לתמיכה, עידוד והכלה במצבי
הפחד.
אובדן מול חידוש
הופעתה של מחלה גופנית אצל אדם מזכירה בהכרח קיומם
של אובדנים. אובדנים אלו כוללים אובדן של בריאות, אובדן
של תפקוד רגיל, אובדן של עצמאות שהייתה, אובדן של איכות
החיים שהייתה טרם הופעת המחלה או הנכות ועוד. במקרה
של מחלה חשוכת מרפא, המוות האפשרי הוא ביטוי מוחשי
כמעט של אובדן. המצב החדש מחייב מציאת דרכי התמודדות
חדשות. לעתים, בצד האובדן ולאחר סיום האבל, יש מי שמרגיש
תחושות של חידוש וצעידה בדרך חדשה. מצב זה מאפיין בדרך
כלל משפחות שטיפלו ביקירם טיפול מסור ללא לאות עד
שנפטר, ורק עם גמר השחיקה הנוראה ולאחר מותו של יקירם,
המשפחה מתחילה להתאושש ולגלות יכולת מסוימת, ואולי
שונה מבעבר, לחדש כוחות חיים מתוך עצמם ועבור עצמם. יש
משפחות שבהן התחלת דרך חדשה בצד האובדן, היא מעין
שבועה או נדר שנדרו למען הנצחת יקירם לעולמי עד. פעילות
של הנצחה מהווה חידוש בצד האובדן. לבסוף, יש משפחות
שבהן הדרך החדשה שבחרו לעצמם היא בבחינת צוואת יקירם
שביקש את בני משפחתו שלא להתאבל עליו ולא להיות אלא
הם מחדשים את שמחת
עבורו
רק שמחים ומאושרים. לכן,
המשפחה.
חוסר מובן מול משמעות
בכל תהליך פסיכותרפויטי מחפש המטופל משמעות למצבו, כל
פעם מחדש. יש חולים ומשפחות שבהם גוברת הנטייה לחפש
מובן חדש לערך החיים עם זיהוי המחלה. לעומתם, יש חולים
ומשפחות שהמחלה הגופנית מציגה להם את אפסיות החיים
והיעדר ערך מכל דבר, זולת הבריאות.
יש חולים ומשפחות השוקעים לדיכאון עמוק בעקבות הופעת
מחלה גופנית. לעומתם, יש חולים ומשפחות המוצאים במחלה
הגופנית הזדמנות להעריך מחדש את המשמעות של קרבה
אינטימית ואהבה, והם מנצלים את הזמן היקר שיש להם עם בני
משפחתם מתוך תחושה שהכול חולף.
יש חולים ומשפחות שתפיסת עולם דתית או רוחנית מסייעת
להם ליצור מובן חדש לחיים. יש חולים שהרגישו לאחר פרוץ
מחלתם שחיו בחוסר מובן לפני פרוץ מחלתם, ורק עכשיו,
הם יכולים ליצור מובן חדש לחיים, לקחת אחריות ואולי לחיות
“אחרת” מבעבר.