21 / 68
פסיכואקטואליה
- 21 -
זו את זו (ניגודיות) והמשלימות זו את זו (קומפלמנטריות).
עבודת הדיפרנציאציה מאפשרת את התנועה הדו-סיטרית
בין חוויות שליליות וחיוביות, כך שהמטופל מתחיל להיות מודע
לאפשרות שיש קיום בו-זמני של חוויות היכולות להיות גם
מנוגדות וגם משלימות. כך מתאפשר מרחק רגשי רב יותר בין
המטופלת וחוויותיה. מתפתחות חוויות מנוגדות ומודעות חדשה
לכך שבחייה יש הפכים, ניגודים, שקיומם הכרחי על מנת
להשלים זה את זה.
כל עבודת דיפרנציאציה המשתמשת בארבעת העקרונות הללו,
לא רק תאפשר שימוש יצירתי בפתרון הבעיה, אלא תאפשר
למטופל לחוש תחושות שיש מרחב של פתרונות טיפוליים, עם
אפשרויות תמרון רבות ועם הטמעת התחושה בלב המטופלת כי
גם בעייתה אינה כה קשה, חריגה, מביישת, משפילה או מדכאת
- הכול על פי תחושותיו של המטופל.
עבודת הדיפרנציאציה מאפשרת הצבת שני מרכיבים ניגודיים
וקומפלמנטריים בתוך הטיפול, ומעבירה מסר שאומר כי קיומו
של הסבל האנושי שבו חש המטופל על מנת להגיע לפתרון
הוא הכרחי. במקום תחושות המטופל של “או-או”, במובן של
סילוק תחושות שליליות בעולמו, מציע המטפל תחושות של “גם
וגם”, שהן תחושות של שניות, ניגודיות וקומפלמנטריות.
עבודת הדיפרנציאציה מתאימה מאוד כאשר יופיע בטיפול
מצב של תקיעות. מצב של תקיעות מפורש על פי עבודת
הדיפרנציאציה כמצב שבו לא מתקיימים ארבעת העקרונות
שנזכרו לעיל.
בהתחלה, כל מטופל “תקוע” בעמדה רגשית, מחשבתית או
התנהגותית, והיא זו שהביאה אותו לטיפול. המטופל מרגיש
שהוא חוזר שוב ושוב על אותה טעות, שבוי באותם מעגלי חיים
שאינו יכול להיחלץ מהם, חוזר על אותם דפוסים מוכרים וישנים
שתמיד מסתיימים בכישלון, על פי הערכת המטופל, ועוד.
סגר” את עצמו, ונתון בתוך “מסגרת” רעיונית אחת
ִ
המטופל “מ
שאינו יכול לצאת ממנה.
מצב של מחלה גופנית כרונית מתפרש בדרך כלל על ידי
חולים במחלות כרוניות כמצב של תקיעות, חוסר אונים, אי-
הפיכות והפיכת המחלה הגופנית לסיבת הסבל הכללי בעולמו
של החולה. מוצעת דיפרנציאציה בין נושאי “מחלה” הקשורים
לגוף, לרפואה ולתחושות גופניות לבין נושאי “אי-מחלה”, שהם
כל דבר בעולמו של המטופל שאינם “מחלה”. כל מה שהוא
“לא”, מוצא את מקומו באחת ההגדרות שהוגדרו, של שניות,
ניגודיות, קומפלמנטריות ואחדות.
מקרה:
חולה צעיר במחלת קרוהן, סטודנט בן 22, פנה לטיפול
פסיכותרפויטי עקב מצב דיכאוני. לדבריו: “נמאס לי להתמודד
יום יום עם הקשיים של המחלה... אני מרגיש “לכוד” בחיים
ו”תקוע” עם הגוף שלי... יש לי שילשולים, כאבי-בטן, אני לוקח
תרופות, סטרואידים עם תופעות לואי שליליות, התעסקות עם
הגוף... אי-וודאות לגבי העתיד... מתי תהיה לי כבר הפסקה?
מתי אוכל לחזור ללימודים?... יותר מדי תשומת לב לאוכל
ולעיכול... יש לי בעיות חברתיות... אני חריג משאר האנשים... אני
חייב לקחת את התרופות בזמנים קבועים וזה מגביל אותי... אני
מתחיל להתייאש, מה יהיה איתי?”
עבודת הדיפרנציאציה עורכת סדר וארגון בביטויו של מטופל:
כל נושאי המחלה יעמדו מול נושאי האי-מחלה וידגישו את
השניות, את הניגודיות ואת הקומפלמנטריות שביניהם. להלן
אותה המובאה של דברי המטופל עם הכותרת של מחלה או
אי-מחלה בדבריו הכתובה בסוגריים:
“נמאס לי (אי-מחלה) להתמודד יום יום עם הקשיים של המחלה...
(מחלה) אני מרגיש “לכוד” בחיים (אי-מחלה) ו”תקוע” עם הגוף
שלי... (מחלה) יש לי שילשולים, כאבי-בטן, אני לוקח תרופות,
סטרואידים עם תופעות לואי שליליות, התעסקות עם הגוף...
(מחלה) אי-וודאות לגבי העתיד... (אי-מחלה) מתי תהיה לי כבר
הפסקה? (מחלה) מתי אוכל לחזור ללימודים?... (אי-מחלה) יותר
מדי תשומת לב לאוכל ולעיכול... (מחלה) יש לי בעיות חברתיות...
(אי-מחלה) אני חריג משאר האנשים... (אי-מחלה) אני חייב
לקחת את התרופות בזמנים קבועים וזה מגביל אותי... (מחלה)...
אני מתחיל להתייאש, מה יהיה איתי?” (אי-מחלה).
עבודת הדיפרנציאציה מאפשרת למטופל לחוות חוויה של
של חוויות שיש בהן מן המחלה ומין האי-מחלה,
אחדות
היותו
שהן חוויות של שניות, ניגודיות וקומפלמנטריות. במקום חוויה
של פיצול, במונחי “או-או”, תצמח אצל המטופל חוויה של חיבור,
במונחי “גם וגם”.
ב. עבודת דיפרנציאציה בעמדות המטופל כלפי בעייתו
הטיפולית
עקב מצוקתו, נוטה המטופל לדרכי ביטוי מילולי בעלי ערך
קיצוני, מוגזם ודיכוטומי לתיאור סבלו הנפשי. ביטויים קיצוניים
אלה של המטופל קושרים אותו לדעות צרות, חד-ממדיות ובלתי
משתנות, שמחזירות אותו שוב ושוב למצבים של חוסר אונים