35 / 82
פסיכואקטואליה
- 35 -
במציאות מסוימת של מחלה ונכות.
במקצוע הרגיש של העיסוק בנפש, קשה להמעיט בחשיבות עמדת
המוצא של המטפל כלפי האדם החולה וכלפי משפחתו ובביסוסה
על ידע מתוקף. באופן כללי, ככל שהמחקר התרחב נוצרה דה-
פתולוגיזציה של תגובות שזכו בעבר להגדרה של פתולוגיה נפשית.
כך למשל, השימוש במושג “צער כרוני” שמתאר תגובה להולדת ילד
). את המושג טבע אולשנסקי
Roos, 2002
עם מוגבלות קוגניטיבית (
) בשנות ה-06, והגדירו כעצב תהומי שמתרחש
Olshansky, 1962
(
באופן תקופתי או מחזורי אך מתמיד אצל ההורים במהלך החיים עם
הילד הפגוע. שלא כמו המודלים הקודמים שמתקדמים לרזולוציה,
הגישה של אולשנסקי הציגה פרספקטיבה שונה שלפיה הורים
אינם מסוגלים לפתור את היגון כל עוד הילד עם המוגבלות נוכח,
ומהווה תזכורת מתמשכת לאובדן של הילד המושלם שהם ציפו
לו. השחרור מצער כרוני לפי אולשנסקי מתרחש רק כאשר הילד
נפטר או כאשר ההורה נפטר. זהו יגון ללא סוף נראה לעין, בניגוד
למוות או לגירושין שבהם יש סופיות. להבנה זו יש השלכות טיפוליות
חשובות ביותר, ובעיקר דרישה לזנוח מושגים פשטניים כגון “קבלה
הורית”, והשינוי בגישה היווה קול מבין מצד אנשי המקצוע שלרוב
ראו את ההורים כקשים, נוירוטים ולא מקבלים את הילד.
תשתית המדידה של אובדן חלקי
עד כה התייחסנו להיבטים תאורטיים, אך מה לגבי הכלים
ושותפיה (4002) מצביעים על היעדר מדידות
Neimeier
המחקריים?
מהימנות לתגובות אבל שאינן בהקשר של מוות של זולת משמעותי.
אין כלי מדידה מתאים למטופלים בשיקום. שימוש בכלים לא
של אבחון דיכאון
false positive
מתאימים יכול להביא ללא מעט
אצל אנשים במצבי יגון בשל חפיפה בין הסימפטומים. אוכלוסייה
ייחודית שמדגישה עוד יותר את הבעייתיות של האבחנה היא נפגעי
right posterior
או
left anterior
ראש, מכיוון שפגיעה באזורים מוחיים
עשויה לגרום לקומורבידיות של סימפטומים דיכאוניים. ישנן הצעות
(לא מספקות) לפתרונות של בעיית המדידה, לדוגמא, שימוש בכלי
. קושי נוסף
cutoff
מדידה של דיכאון והעלאת הסטנדרט של ה-
הוא ההטרוגניות של האוכלוסייה בשיקום וסוגי האובדנים הכלולים
בתוך יחידה שיקומית טיפוסית. ברוב המודלים הטרמינולוגיה
הדיאגנוסטית מתבססת על מוות ולא על נסיבות אובדן אחרות. אין
מדדים מהימנים שעברו סטנדרטיזציה, הבודקים תגובות לאובדן
שאינו מוות. וכמובן שקיימות בעיות מתודולוגיות בשל המדגמים
היוצרים ערעור על תקפות הממצאים במצבי אבל שונים.
מכל האמור נראה כי יש עוד כברת דרך עד למיסוד מערך
נתונים שיספק תמונה מייצגת של התגובתיות הנפשית באובדנים
המאפיינים אנשים בשיקום. שני החוקרים הללו בנו שאלון למדידת
עוצמות היגון באוכלוסייה הנמצאת במסגרת שיקומית. מניסיוני,
השימוש בכלי הוא בעל ערך כתוספת להבנת מצבו של המטופל.
כלי נוסף הוא תוצר של צוות עבודה שפיתח שאלון הסתגלות על
פי המודל של ביאטריס רייט, ממייסדות התחום של הפסיכולוגיה
). המבחן
Ferrin et. al., 2011
השיקומית בארצות הברית (אצל:
מאיר את ערוצי ההסתגלות, או האי-הסתגלות, ומאפשר יציאה
לדיאלוג על הדרכים לביסוס תחושות העצמי לאחר פגיעה גופנית
משמעותית.
מודלים של עבודת היגון
מאז שנות 0891-0991, המחקרים בתחום האבל העלו את תשומת
הלב לחוסר בתמיכה אמפירית של כמה מן ההנחות הבסיסיות לגבי
). עד לאותן שנים, יישומים רבים נעשו
Neimeier, et al., 2004
יגון (
על בסיס עבודתו של פרויד בחיבור “אבל ומלנכוליה” (7191/5191).
למשפיעה
(1980
(
Bowlby
בהמשך הפכה תיאוריית ההתקשרות של
ביותר בתחום האבל, ובעקבותיה הופיעו תיאוריות של שלבים. שלבי
האבל תוארו כתהליך די מקביל לשלבים המתרחשים בפרידה
של הילד מהאובייקט המשמעותי. אולם סקירות עדכניות העלו
כי המודלים הללו מתעלמים ממשתנים רבים, וכי אותם גורמים
מתווכים משפיעים באופן ניכר על השיקום וההסתגלות לאובדן.
גם במטרות הפסיכותרפיה ניכרו הבדלים תאורטיים. פרויד דיבר
על התרת הקשר עם הנפטר, בעוד שגישות מאוחרות מדברות על
פיתוח של דרך אחרת לקשר עם הנפטר. אגב, במאה ה-91, דפוסי
ההתאבלות לא התאפיינו במאבק של המתאבל לנתק את עצמו,
את הזיכרונות, ואת התקוות מן הנפטר. להפך, אבל מסוג זה נחשב
.)
Strobe & Schut, 1999
מזיק (מחקר של רוזנלבט, 3891, אצל:
חוקרים נוספים שביקשו להתמודד עם בעיית הנוקשות של גישות
השלבים, הציעו מודלים לא ליניאריים, כמו הפיתוח של תהליך
) שבו קיימת תנועה בין ציר של
Strobe & Schut, 1999
דו-ערוצי (
אובדן וציר של רסטורציה. לעתים האבל יתעמת עם האובדן,
ובזמנים אחרים הוא יימנע מזיכרונות, יוסח או יחפש הקלה על
ידי התמקדות בעניין אחר. הטענה היא כי התנודות הכרחיות
להסתגלות אופטימלית, וכי אדם זקוק ל”פסק זמן” או להתפנות
לדברים אחרים כאשר העימות קשה מדי. פיתוח נוסף הוא של
פרופ’ שמשון רובין מאוניברסיטת חיפה, מומחה עולמי בטיפול
,)
Rubin, 1981
וחקר שכול ואובדן. רובין פיתח מודל דו-מסלולי (
שבו הוא מתאר את התפתחות דפוסי האבל בשני צירים. ציר
המתאר את רמת התפקוד וציר של הקשר עם הנפטר. אלו שני
צירים רב ממדיים ונפרדים. המודל נחקר באוכלוסיות שונות, וגם
בקרב החברה הישראלית. הממצאים שהתקבלו ממחקריו מעלים
הימשכות של השלכות האבל הן במשתנים בציר הראשון והן בציר
השני. גם המודל הזה מאשש את ההנחה כי האבל הנורמטיבי עשוי
להימשך כל החיים, בניגוד לתפיסות שטענו לרזולוציה או לדה-
קתקסיס.
מודל מעניין הוצג בתוך כתבי העת שעוסקים בשיקום, ואולי בשל
כך הוא אינו מסוקר בספרות על אבל לצד הגישות שהוזכרו. זהו
)
Livneh & Parker, 2005
מודל של פרופ’ חנוך לבנה ופרופ’ פרקר (
השואב את השראתו מתיאוריית הכאוס. הרעיון של