34 / 82
אפריל 5102
- 34 -
ורעיונית המשתלבת עם תהליכים בשיקום הוא נקודת המבט
האקסיסטנציאלית של הגותו, שכוללת הן את ההתייחסות אל
העצמי והן את ההתייחסות אל הטרנסצנדנציה, נוגעת בהיבט
מרכזי בעבודה עם מוגבלות ועם אובדן. הפריצה של מעגל
הרפלקסיה העצמית מוצגת בגישתו של יאספרס ומופיעה כמובן
גם בגישות של פסיכולוגים הומניסטים ואקזיסטנציאליסטים, ואף
בגישות פסיכואנליטיות מסוימות, אך לרוב השפה התאורטית
בגישות הפסיכודינמיות נעה בתוך הקטבים של העמדות הנפשיות
המבוססות על קליין וממשיכיה (מגעי-פרנואידי סכיזואידי-דיכאוני).
גישות אלו מתקשות להציע מוצא שפורץ את המעגל הסגור על
אף שפריצה אל מעבר לעמדה הדיכאונית היא תופעה שמתרחשת
בחיי האדם, לא מעט פעמים על רקע טראומות. יאספרס מדבר
על חריגה טרנסצנדנטית מתוך האימננטיות. החריגה שיאספרס
מדבר עליה היא בין השאר חריגה אל מעבר לזמן. עלייה ממישור
הזמן או מישור הקיום אל מישור הערך (עמ’ 26, אצל: טנן, 7791). זוהי
תנועה בציר אנכי, ולא רק בציר אורכי, הפותחת ממד של עומק. גם
ויקטור פרנקל עסק בפוזיציה של הרצון החופשי בזמן שהשקפה
). הוגה נוסף
Vitz, 1996
זו לא הייתה רווחת בפסיכולוגיה (אצל:
המתייחס לזמן האינסופי הוא לוינס (5991). האינסופיות מסמלת את
האפשרות לפריצה מעבר לעולם שלי, ומאפשרת את המפגש עם
האחר. זהו מפגש שנוצר מטרנסצנדנטיות, כי רק מתוך הפריצה
מתוך עולמנו ניתן להגיע למפגש עם האחר. בשיקום, ה”אחר” הוא
לעתים האני-האחר. אני שהפך להיות אחר ואנו מתקשים להגיע
למפגש אמיתי ולהביט בעיניו ולהכירו. זוהי ראייה שמוסיפה ממד
חשוב בעבודה הפסיכולוגית בשיקום.
היבט שלישי קשור בעיסוק במושג ה”אחריות”. בעוד המושג הזה
התפתח בפילוסופיה, רק מעט תאורטיקנים פסיכולוגיים שילבו
את המושג הזה כחלק מהמפה הנפשית. אצל יאספרס ישנן
אנטינומיות, סתירות בלתי ניתנות לביטול. ההתהוות הנפשית
מתקדמת תמיד הודות לאנטינומיות, לקיומם של שני קטבים. בשל
.
חירות
ולממד ה
אחריות
כך ישנו מקום שווה בתיאוריה שלו לממד ה
לא ניתן להתעלם מקוטב האחריות משום שביטול קוטב אחד
יביא לביטול הקוטב השני. אצל יאספרס (וכן אצל פרנקל) ישנה
התייחסות מרכזית לאספקט של הפעולה האתית של הנפש, וגם
בכך הוא פורץ מעבר לגבולות העיסוק של התיאוריות הקלאסיות
לגבי המציאות הנפשית (המבקשת הכלה, אמפתיה, מודעות
וכו’). האחריות קשורה גם בתביעה לאימוץ המציאות. הפעילות
האקסיסטנציאליסטית קשורה בהפיכת האובייקטיבי לסובייקטיבי,
או הפיכת הנתון והכפוי לחופשי. זהו חלק מהפרדוקס הקיומי.
כאשר אדם מאמץ את המקריות של גורלו, הוא יוצר משמעות
פנימית ונוצרת אינטגרציה במקום הפירוד בינו לבין גורלו (טנן,
7791). יאספרס מדבר גם על אימוץ מצבי הגבול. על ראיית המוות
כדבר מוכר וצפוי, מעין מרכיב של העצמיות. חשוב להדגיש כי
אימוץ אמיתי תמיד יהיה כרוך במאבק ולא מתוך כניעה.
הדוגמאות שהבאתי בנגיעה בלבד, נועדו להראות כיצד העבודה
השיקומית זקוקה לפתיחות למודלים ולגישות תאורטיות ששפתם
ופרשנותם תשקף את הקשיים, את התמות ואת החוויה, ותאפשר
מוצא של הבנה והתפתחות מתוך הקשיים, ואולי אף חייבת להיות
בעלת מורכבות ולהכיל סתירות פנימיות, כפי שיוצג להלן.
קשה להגדיר מהי פסיכולוגיה שיקומית, ולכן הייתי נעזרת במובאה
“גורל האדם באופן כללי
הבאה כדי לשאול ממנה מעין הגדרה:
[...] אינו יכול להיות ‘ממשי’ אלא באיבוד מתמשך של אפשרויות.
הילד הוא, באופן בלתי נקבע, הכל; האדם הזקן, מעט מאוד, באופן
בלתי נקבע. אדם נכנס לעולם כישות מרובה; אדם מת כישות
אחת [...] המשחק מרכך את החוק הקשוח של רצינות החיים,
העצבות הנובעת מההגבלה הבלתי פוסקת של אפשרויות מלווה
אותנו לאורך כל חיינו. למעשה במשחק אנו נהנים מהאפשרות
(פינק, אצל: אטלן,
של מציאתן מחדש של אפשרויות אבודות”
4991). ברוח מילותיו של פינק אפשר להגדיר את הטיפול באובדן
ובמוגבלות כ “משחק למציאת האפשרויות האבודות”. אני מנחשת
שוויניקוט היה כנראה מסכים לכך.
הקשר בין אבל לפתולוגיה
במשך שנים של מחקר פסיכיאטרי, תחום האבל לא היה חלק
סוקרת במאמרה את ההתפתחות ההיסטורית
(2010)
Granek
ממנו.
של מושגי היגון ואת הפיכתם לנושאים שאנשי המקצוע בתחום
הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה רואים עצמםאמונים עליו, וכיצד התחום
הגיע ל”מעמד” של פתולוגיה. העמדה האפיסטמולוגית המהפכנית
של פרויד הדגישה את החשיבות של החקירה והאנליזה של היבטים
נרחבים ביומיום (פליטות פה, חלומות, מיניות בילדות), ואת המרכזיות
של הלא מודע, והיא זו שהביאה גם להכללה של נושא האבל לתוך
תחומי החקירה. העיסוק המקורי באבל לא היה מתוך תפיסה של
פתולוגיה, ולא סימן את מצב היגון כמחלה שיש לרפא. אצל פרויד
העיסוק באבל נבע מתוך תפיסת הרצף של בריאות וחולי, ללא
מציינת כי יש אירוניה בכך שהעבודה
Granek
גבול מפריד ביניהם.
של פרויד גויסה בהמשך על ידי פסיכולוגים כדי להצדיק מושגים
כגון “עבודת היגון” ו”אבל פתולוגי”, מכיוון שפרויד מעולם לא התכוון
לכך. להפך, פרויד (7191) טוען שתהליך האבל כרוך בניתוק הליבידו
או האנרגיה הנפשית מהאובייקט האבוד, אך הוסיף כי זהו תהליך
איטי, אשר לעולם אינו מסתיים או נפתר. מי שחולל שינוי משמעותי
, שטען במחקרו רב ההשפעה (4491) כי אבל הוא
Lindemann
הוא
מצב רפואי המחייב התערבות. הוא סבר כי פסיכיאטרים יודעים
וצריכים להתערב בתהליכי האבל כדי שהאבל לא יסתבך, וכי
הם המומחים היחידים שיכולים לסייע, ולא אנשי דת, בני משפחה,
מעירה כי המחקר על יגון כמבנה פסיכולוגי
Granek
חברים וכו’.
עבר שינוי ממבנה שהוא פסיכואנליטי במקורו, למושג פסיכיאטרי,
כמותי ומדיד בתוך פחות מ-03 שנה בצפון אמריקה ובבריטניה.
למרות שההתפתחות לכיוון הפסיכיאטרי והמחקרי מהווה שינוי כיוון
מהחשיבה הפרוידיאנית (ואולי אפילו מהווה סתירה), ישנם לא מעט
קלינאים אשר יחזיקו ביד אחת תיאוריות על אבל וביד השנייה את
המחקרים הכמותיים, ויצליחו לשלב בעבודתם את המורכבות הזו.
בשנים האחרונות תחום המחקר והטיפול באבל ובאובדן הצמיח
מרחב של ידע, וגישה טיפולית פחות סטיגמטית, פחות מבוססת
פולקלור. התחום השיקומי כתחום נפרד התבסס על כמה הנחות.
הנחה מרכזית אחת היא כי אירועי חיים מסוימים הם בעלי עוצמה
מכוננת הדומה (ואף עולה) בעוצמתה להשפעתם של שלבי
ההתפתחות הפסיכוגניים שבתוכם התעצבה האישיות, והם בעלי
פוטנציאל ארגון מחדש, הן של הרס והן של בנייה, של נושאים
שהתגבשו בזהות העצמית ובדרכי ההתקשרות עם הזולת והעולם.
לפיכך יש הצדקה לפיתוח של תחום שקשור למפגש עם אירועים
“מציאותיים” מטלטלים אשר המפגש איתם משאיר את האדם
בתחושה של “אימה חשכה גדֹלה נופלת עליו” (בראשית ט”ו, י”ב), של
גל מאיים ומציף שלא ניתן להטמיעו כחלק מהמהלך הנורמלי של
חייו. הנחה נוספת היא כי פסיכודינמיקה של מחלות ונכות מחייבת
ידע רב ורלוונטי, זאת משום שתגובתיות רגשית שנדמית למטפל
כבלתי נורמטיבית עשויה להתברר מתוך המחקרים כנורמלית