6 / 68
2016
ינואר
6
אולם, כאשר דברים אלו קיימים, מדובר בהזדמנות
טיפולית מיוחדת במינה. מאחר שאין מסגרות רבות
שבהן גברים חרדים יכולים להיפגש ולדבר באופן גלוי
על בעיית הפוריות שלהם, ישנו צימאון רב למפגשים
הטיפוליים. על כן, ברגע שהחששות הטבעיים מהקבוצה
מתפוגגים, מתגלים סיפורים אנושיים מרגשים
ומעניינים, דוגמת גבר צעיר אשר מתבקש באוטובוס
הומה אדם להחזיק על ידיו, לרגע אחד, תינוק של זוג
צעיר אחר ואינו מצליח שלא לפרוץ בבכי כאשר הוא אוחז
את התינוק. מעבר לפן האנושי שבעבודה, ישנן מספר
מורכבויות אשר מאפיינות את ההתמודדות הייחודית של
משפחות מהמגזר החרדי עם סוגיית העקרות. לדוגמא,
ההתלבטות המורכבת בנוגע לאפשרות לקחת הפסקה
בטיפולי הפוריות - שמצד אחד נחשבים כפתרון היחיד
והמתבקש, אך מצד שני גם מעמיסים על הזוג גופנית
ונפשית. מורכבות נוספת היא ההתמודדות החברתית
והמשפחתית, אשר מקורה בתחושת הנבדלות והשוני,
שהן מרכזיות וקשות לזוגות חרדים צעירים. התמודדות
זו כרוכה בהערות, שאלות והצעות "ייעול" לסגולות,
רפואות ותפילות מפי הסובבים. בטיפול, אנו מתמודדים
עם שאלות כמו: כיצד להתייחס להערות ולהצעות, מתי
להיענות להן ומתי וכיצד להגיב באופן לגיטימי - לא.
אתגרים אלו ועוד יוצרים קרקע פורה לדיונים טיפוליים
מרתקים ומשמעותיים.
לסיכום, אנו מאמינים כי נוכחות פסיכולוגים גברים
ביחידות הפריון עשויה לתרום רבות למטופלים,
למטופלות וכן לשינוי השיח החברתי הרווח כיום. שיח
שלצערנו אינו מאתגר מספיק את נטייתו של הגבר
להרחיק מעליו את ההתמודדות הרגשית, ובכך לבודד
את עצמו, לעתים, בתוך מפח נפש שאין ממנו מוצא.
ועד החטיבה הרפואית ונציגיו,
נטלי מלמד שמעון - (יו"ר)
דנה רביי - נציגת הוועד המרכזי
פטריסיה מן-בוטבול - חברת ועד
רותי יבור - חברת ועד
ברק סלוצקר - חבר ועד
לפסיכולוגים שלום,
ראשית רציתי לציין שנהניתי לקרוא את הגיליון הקודם
של פסיכואקטואליה שעסק בתאוריה של יונג בצורה
מעמיקה ומעניינת. שמעתי גם מחברים רבים שגיליון זה
ראוי לציון בעיניהם. חשבתי על הצוות של פסיכואקטואליה
שהמשיך לעבוד בצורה מרשימה למרות החלל שמותה
של יוכי בן נון ז"ל הותיר. יוכי הייתה רוח חיה בצוות זה
של נשים (ומנכ"ל), אך הן ממשיכות לעבוד ללא לאות גם
בלעדיה ואין דרך טובה יותר לכבד את זכרה אלא על ידי
מימוש רצונה להמשכיות ואיכות.
ולעניינינו. בגיליון הקודם התייחסתי לעמדת החטיבה
בנוגע לשינויים בהכשרה הקלינית. בינתיים עבר זמן,
התפרסמו ניירות עמדה, נאספו חתימות של הציבור,
נערכו פגישות במשרד הבריאות, ולא ברור מה התוצאה
של כל אלו. מה שברור הוא שהמחלוקת בקרב הציבור
הקליני בנוגע לרורשך, טיפסה מעלה לדרגים הגבוהים של
משרד הבריאות. אני מניח שהמשך יבוא ותקוותי שימצאו
פתרון הגיוני שיביא בחשבון את הקולות השונים.
ככל שעובר הזמן, ואני מסתכל על התמורות בבריאות
הנפש, אני משוכנע יותר. הנקודה שעליה עלינו להיאבק
בנוגע להכשרה הקלינית, אינה האם חובה להיבחן על
הרורשך, אלא הגדלת מספר שעות ההדרכה בטיפול.
כיום, וכך גם בעבר, מספר שעות ההדרכה בטיפול עומד
4
שעות בלבד. שעות אלו מתחלקות על פני
160
על
שנות התמחות, ומגיעות בממוצע לכדי שעת הדרכה
אחת בשבוע.
אני סבור ששעת הדרכה אחת בשבוע אינה מספקת
על מנת לעזור למתמחים בתחילת דרכם להתמודד עם
מטופלים בשבוע. כמו כן,
13-10-
עבודה ממוצעת על כ
היא אינה מספקת על מנת להגשים את היעד של הכשרה
מתקדמת המשלבת ידע מגישות שונות. יש פער בין
רמת הציפייה מהמתמחה ללמוד גם גישות דינמיות וגם
גישות אחרות לבין מיעוט שעות ההדרכה בטיפול.
ההדרכה היא כלי חשוב דרכו לומדים להפוך את
התאוריה לפרקטיקה.
אני מבין שאלו תמיד היו שעות ההדרכה הרשמיות,
המינימליות, שמתמחים נדרשו להציג בטרם קיבלו
אישור להיבחן ולקבל רישיון. אולם כידוע לכם, בפועל,
כל התחנות הציבוריות (ובעקבותיהן מכונים פרטיים
שעות הדרכה
2.5
ועמותות פרטיות), העניקו בממוצע פי
בפועל. כך נשמרה לאורך השנים מסורת מקצועית
שהבטיחה איכות גבוהה של הכשרה בפסיכולוגיה
קלינית.
הוועדות המקצועיות בפסיכולוגיה קלינית בעבר
אף בדקו את מקומות ההתמחות ודרשו שמתמחים
יקבלו שתי שעות הדרכה פרטנית בשבוע ועוד הדרכה
קבוצתית של שעה וחצי.
אני אישית, בתור יו"ר ועד מתמחים, ערכתי סקר בשנת
עבור הוועדה המקצועית הקלינית בראשות
2000
ד"ר יהודית אכמון, שבו בדקנו מה מקבלים מתמחים
דבר החטיבה הקלינית
חדשות החטיבות