10 / 82
אפריל 5102
- 10 -
אין-אונים טיפולי
העיסוק המתמיד של המטופל במחלתו הגופנית או בנכותו,
תוך אזכור מתמיד של פרמטרים רפואיים בחדר הטיפול
הפסיכולוגי, מחזק שוב ושוב אצל המטופל תחושה זו של אין-
אונים נוכח המחלה הגופנית הקשה. במקביל, הפסיכותרפיסט,
שאינו רופא ואינו מטפל בבעיותיו הרפואיות של המטופל, אף
הוא עלול לחוש תחושות של העברה נגדית של אין אונים
טיפולי נוכח סבלו הגופני והנפשי הקשה של החולה. המפגש בין
החולה והפסיכותרפיסט עלול לעורר חוסר אונים אצל המטופל
והמטפל על רקע היעדר סמכות רפואית בנושא המחלה
המסוימת היודעת “לתת תשובות”, או כזו שמצפים ממנה “לתת
תשובות”. בקבוצה מתקיים תהליך דומה.
חולה סרטן יכול לשאול: “האם הטיפול הפסיכולוגי יעזור לי?
הרופא, מטפל בסרטן. אני לוקח תרופות, נבדק מדי פעם, ועוד.
הטיפול הפסיכולוגי יכול לרפא את הסרטן שלי?”
בשלב זה של התהליך הפסיכותרפויטי, המטפל מגלה אמפתיה
רבה כלפי המטופל, והבנה רבה ביותר לסבלו הגופני והנפשי,
ומכיל את רגשותיו הכואבים של המטופל החולה או הנכה.
מצב מקביל של העברה נגדית של אין אונים טיפולי עלול
להתעורר כאשר, למשל, המטופל והפסיכותרפיסט “מחפשים”
את ההערכות הרפואיות של הרופא המטפל שאינו נוכח בחדר
הטיפול הפסיכולוגי, בתקווה שיוכלו להרגיע ולהכיל את המטופל.
מעין חיפוש אחר “עוגן הצלה” נוכח מצבו הגופני הקשה של
החולה. זה מצב של חוסר אונים המושלך על המטפל, שבתהליך
מקביל, “מוצף” בתחושותיו הקשות של המטופל ומרגיש חסר
אונים בעצמו.
“רשות הרבים”
בטיפול במטופלים ללא מחלה גופנית הפונים לפסיכותרפיה,
נשמרת מכל משמר הדיאדה האינטימית של מטפל-מטופל.
לעומתם, מטופלים החולים במחלה גופנית מטופלים על ידי אנשי
טיפול רבים: רופא, אחות, לבורנט בדיקות מעבדה, פיזיותרפיסט,
מרפא בעיסוק, עובד הביטוח הלאומי, קלינאי תקשורת, יועץ
תזונה ועוד. כל אלה או חלקם, בנוסף לפסיכותרפיסט האישי
של המטופל. במצב זה של ריבוי מטפלים וריבוי דיסציפלינות
טיפוליות, הולכת לה לאיבוד האינטימיות הטיפולית החשובה
והמסורתית. המחלה הגופנית הופכת להיות “רשות הרבים”,
ותופסת את מקומה של “רשות היחיד”. במצב שכזה, לא ברור
עוד מי הוא ה”מטפל” העיקרי בחולה. מה יהא על האינטימיות
הפסיכותרפויטית שאנו חבים למטופלים שלנו?
המחלה הגופנית פולשת אם כן מעבר לחדר הטיפול
הפסיכותרפויטי, אל עבר מחוזות של “רשות הרבים”.
גורם הזמן בטיפול הנפשי
חולה במחלה גופנית מחפש מרפא מיידי לסבלו. הישגי הרפואה
מאפשרים כיום פתרונות מהירים, בדרך כלל, על ידי תרופות
משככות כאב הפועלות באופן מיידי. תשובות מהמעבדה
הרפואית ניתנות תוך דקות ספורות או יממה. פענוח בדיקות
נעשה תוך פרק זמן קצר מסיומן. בדיקת
M.R.I.
ו-
C.T
כגון .
רופא יסודית אורכת פחות משעה, ומרגע זה ואילך החולה יכול
להתחיל בטיפול. כך, החולה לומד חיש מהר כי גורם הזמן מהווה
מרכיב חשוב והכרחי בטיפולו הרפואי, והוא מצפה כי גורם הזמן
המאפשר שינויים מהירים ברפואה יהיה מיושם גם בתהליך
.)
McDaniel, Hepworth & Doherty, 1992
הפסיכותרפויטי שלו (
הטיפול הפסיכולוגי הוא טיפול מתמשך, והשינוי בעולמו הפנימי
של המטופל נעשה לא מייד כי אם על פני משך זמן משתנה.
הגישה המסורתית בפסיכותרפיה חותרת אף למצב של היעדר
לחץ של זמן. טווח הזמן הזה שונה מעולמה הביו-רפואי של
הרפואה. ההעמקה בתכנים השונים של התהליך הפסיכותרפויטי
דורשת זמן. ההקלה הנפשית שלה מייחל החולה במחלה גופנית,
תיעשה בטווח הזמן המתמשך.
עלולה להופיע שאלת המוטיבציה של המטופל להתמיד
בפסיכותרפיה ארוכת מועד נוכח סבל גופני קשה, כאב ומחלה
חריפה או כרונית. ניסיוננו הקליני מלמד כי חולים במחלה
גופנית עלולים שלא להתמיד בתהליך הפסיכותרפי באם
McDaniel, Hepworth &
השינוי במצבם הנפשי מבושש לבוא (
). באופן דומה, גם נכים “ותיקים”
Rolland, 1994
ו-
Doherty, 1992
וחולים במחלה כרונית שנים רבות, מצפים בחלקם לעזרה
פסיכותרפויטית מהירה למדי. על כן, שאלת גורם זמן הטיפול
הנפשי בחולים במחלה גופנית, הוא נושא חשוב, הראוי לדיון
מעמיק במאמר אחר.
ידע רפואי
החולה במחלה גופנית עסוק לא מעט בנתוני מחלתו ויודע את
תוצאות הבדיקות שהוא מקבל, התרופות שלוקח, מינונים שונים
שלהן ותופעות הלוואי האפשריות. הידע הרפואי של חולים
במחלה כרונית על מחלתם מצטבר משנה לשנה, והם מצפים
מהרופא שלהם לתשובות הולמות ולטיפול ההולם את הישגי
הרפואה של תחילת האלף השלישי.
חשוב כי הפסיכותרפיסט בחולה במחלה גופנית ובנכה גופנית,
יהיה מצוי היטב בנושאים רפואיים בכלל ובנושאים רפואיים
הרלוונטיים למצבו של המטופל שלהם החולה במחלה גופנית
מסוימת בפרט. כאשר מתחיל להיבנות קשר טיפולי המבוסס על
מתן מידע רפואי בשפתו של המטופל, יחוש המטופל כי המטפל
מתחבר לנושאי המחלה, אף שאיננו רופא, ודבר זה תורם
לאמינות המטפל ולידע הרפואי שלו בעיני המטופל. ניסיוננו
הקליני מלמד, כי אם חש המטופל כי המטפל חסר בקיאות
בנושאים רפואיים, המטופל בדרך כלל חש מאוכזב מכך שעליו
לחלוק את סבלו הגופני דווקא עם מטפל שאינו מבין את מצבו,
מטפל המצופה להיות אדם קרוב ואינטימי של המטופל. לעתים
מחליט המטופל אף לנטוש את הטיפול הפסיכולוגי משום כך.