16 / 82
אפריל 5102
- 16 -
“נולדתי להורים שהיו קשי-יום ועבדו קשה לפרנסת המשפחה
(יש לי עוד אח ואחות גדולים ממני). אמא היתה תמיד חולה,
אבל אף פעם לא ידעתי ולא הבנתי עד כמה היתה אמא חולה.
אף פעם לא סיפרו לי ולא דיברו על זה לפני. תמיד חשבו שאני
רגישה מדי ואין צורך להעמיס עלי יותר מדי. שהייתי בגיל 41
אמא מתה. הרגשתי לאחר מותה שאני לבד בעולם. אף אחד
לא דואג לי. על אבא לא יכולתי לסמוך כי הקשר איתו היה גם
כך מרוחק מאד”.
עבודת הדיפרנציאציה אפשרה הבחנה בין נושאי מחלת האם
(נושאי מחלה), לבין הרגשותיה של החולה לגבי רגישותה,
בדידותה והקשר המרוחק עם אביה (נושאי אי-מחלה). כך, יכלה
להמשיך ולפתח את נושאי האי-מחלה. המרחב הפתוח שנוצר
עבור נושאי האי-מחלה הוביל אותה לרמת תובנה מרשימה
ועומק של הבנה ומודעות פסיכולוגית של עצמה:
“אולי היום, ובעצם כבר 01 שנים, אני משלמת את מחיר הפרידה
מאמי ומקבלת על עצמי את העול של המחלה. אולי אני מוכיחה
לעצמי שהמשפט “אני רגישה מדי לצרות של העולם” הוא לא
נכון לגבי, ואני יכולה גם אחרת: להיות גיבורה, להיות חזקה,
לסבול אך לא למות, אלא לשרוד!”
עבודת הדיפרנציאציה הוכנסה לטיפול גם בנושאי עמדותיה
חולה”. כאן
תמיד
של החולה לגבי מחלה, כגון: “אמא הייתה
נערך בירור סביב המושג האולטימטיבי של “תמיד” ואפשרות
בדיקת המציאות בעברה של החולה, האם אמה של החולה
(לעומת “תמיד”) גם לא חולה, תוך עידודה לספר
לעתים
הייתה
על זיכרונות ילדות של קשר חם וקרוב עם אמה שלא הייתה
חולה באותו זמן.
דוגמאות נוספות מדבריה של החולה המדגימות עבודת
דיפרנציאציה בעמדותיה הקיצוניות כלפי מחלת אמה ובכלל:
מתי כן ומתי
לא סיפרו לי”, לעומת דברי המטפל: “
אף פעם
“
לא ידעתי ולא הבנתי עד כמה היתה אמא חולה”,
אף פעם
“ ;”
לא
בתוכך הבין
פעמים שמשהוא
לעומת דברי המטפל: “האם היו
חשבו שאני רגישה מדי”, לעומת
תמיד
שאמא היתה חולה?” “
תמיד
שלא
דברי המטפל: “האם היו גם מצבים בחיי המשפחה
חשבו שאת רגישה כל-כך?”
בהמשך הטיפול, החולה דיברה בעיקר על עברה בבית הוריה,
והמשיכה לדבר על כוחותיה כיום. אט אט, מחלת הלופוס שלה
ומחלת אמה הפכו להיות רקע בלבד ופינו מקום ומרחב לדיבור
על נושאי אי-מחלה: רגשות, מחשבות, תחושות, פרידה, השלמה,
כוחות, רצון וגיוס רצון, עבודה ועוד.
בהמשך הטיפול החלה להשתפר בפרמטרים הנפשיים שלה,
החלה לחזור למשקלה הקודם התקין, החלה לגלות מרץ ויוזמה
בעבודה והשתפרה מאוד בתפקודיה הנפשיים.
דיון
מאמר זה מציע המשגה תיאורטית כדרך טיפול בפסיכותרפיה
המביאה לשינוי במצבו של המטופל החולה במחלה גופנית.
סקירת התיאוריות המרכזיות בפסיכותרפיה הראתה כי הן
מבוססות על המשגה של שניות, ניגודיות וקומפלמנטריות.
.)
Navon, 2014a
המשגה תיאורטית זו כבר נידונה לאחרונה (
כיוון שהעבודה הפסיכותרפויטית נשענת על שפה, מילים וכל
הקשור לשלילה ולסתירה של מושגים בשפה, ניתן לביטויי
המטופל תרגום שיביא לחדר הטיפול לפחות שני מושגים או
בסיסי תוכן שהם גם ניגודיים וגם קומפלמנטריים.
עבודת הדיפרנציאציה מאפשרת למטפל להביא שינוי שמשחרר
את המטופל מכבלי התקיעות המחשבתית והרגשית שבו נמצא
בתחילת הטיפול. המטופל יכול לבחור בין המשך התקיעות
שהביאה אותו לטיפול, או בעזרת עבודת הדיפרנציאציה,
להביא לעצמו שינוי.
המטופל יכול להפנים את ניגוד הבעיה שלו וראייתה באופן
קומפלמנטרי, ויכול עתה לראות את בעייתו ממקום מאוזן יותר,
רך יותר ונורמטיבי יותר, במובן של “גם וגם”, ולא ממקום מחמיר,
קשה ופתולוגי, וללא הצורך להכחיד את בעייתו במובן של “או-
או”. עתה יש לפניו שני מושגים מנוגדים, אך הם גם משלימים
זה את זה, ולא רק מושג אחד, כפי שהחל בו את הטיפול.
השלילה, המנוגדת לחיוב והמשלימה אותו, גורמת לפתיחה של
מרחב טיפולי שמאפשר דיאלוג בין המטפל למטופל וכתוצאה
Navon,
מכך הרחבת יכולת השינוי במצבו הנפשי של המטופל (
.)
2005a; Navon, 2005b; Waxman, 2005
המטופל מגיע לטיפול כשהוא מרגיש חסר אונים ותקוע
בנושאים שהביאו אותו לטיפול. בעזרת עבודת הדיפרנציאציה,
המטופל רוכש הבנה ומודעות אחרת, קרי, שפה טיפולית
המכוונת למטרה של שינוי.
יש להדגיש: עבודת הדיפרנציאציה אינה מעודדת הכחשה
או התעלמות מנושאי הבעיה הטיפולית. נהפוך הוא: עבודת
הדיפרנציאציה מאפשרת למטופל להרחיב את רפרטואר
המודעות וההתמודדות שלו, בכך, שהוא לומד לקבל את
מוגבלותו, לא מתוך התעלמות, אלא מתוך השלמה עם
המציאות, שלפעמים, אכן, קשה ומכבידה. השלמה זו מקבלת
במהלך הטיפול כותרת של שניות, ניגודיות וקומפלמנטריות,
השונה מאוד מהמצב ההתחלתי של הטיפול, שבו המטופל עדיין
לא שינה דבר בעמדותיו. המקרים שהובאו במאמר זה מדגימים
היטב את השינוי של המטופל במהלך הטיפול, בעזרת עבודת
הדיפרנציאציה.
לאחרונה נעשה עיבוד לטיפול בהיפנוזה של העבודה
הפסיכותרפויטית של מודל מחלה/אי-מחלה עם חולים במחלה
.)
Navon, 2014b
גופנית ועם אנשים בעלי נכות (