8 / 68
2016
אוקטובר
חדשות החטיבות
8
חברי החטיבה שלום ושנה טובה,
לאחרונה אנו צופים בהשתאות בגידול משמעותי במספר
הילדים על הרצף האוטיסטי המגיעים לאבחון וטיפול
במכונים וביחידות להתפתחות הילד. נוכח עובדה זו תהליך
האבחון במכון מעורר מספר שאלות ודילמות. מהו הטווח
שאנחנו לוקחים לעצמנו על מנת לתת את האבחנה, והאם
טובת הילד והמשפחה הם אבחון מרוכז ואינטנסיבי או
אבחון תהליכי ממושך יותר? שכן מתן אבחנה כה "כבדה"
אינו עניין של מה בכך, אפילו שעינינו שוזפות כמויות גדלות
והולכות של ילדים על הרצף.
מסתבר שהתשובה לכך אינה פשוטה ואינה ברורה. יתרה
מכך, כל משפחה מגיבה באופן שונה, ואנו צריכים להביא
בחשבון במידה מסוימת גם את הלך הרוח והבשלות
של ההורים. מצד אחד קיים הרצון לדעת "מה יש לילד
שלי" ולהתחיל לטפל, ומצד שני קיימים כעס ודחייה של
האבחנה. מניסיוננו ראינו שגם במקרים שבהם השתהינו,
הורים כעסו מכיוון שכביכול "בזבזנו" חודשי טיפול יקרים,
וגם במקרים שבהם תהליך האבחון היה מהיר ומרוכז
יחסית כעסו ההורים על כך שלא ניתן זמן נוסף, והאבחנה
בטעות יסודה. במקרים מסוימים היו אף הורים שתגובתם
בתחילה הייתה שאינם רוצים למהר עם התהליך, ובדיעבד
כעסו כעס גדול על ההשתהות, שכן יכלו כבר לטפל. אין פה
קביעת מסמרות, רק ניסיון כן ואמפתי להקל על מצוקתם
של ההורים.
בחלק מן המכונים שבהם עבדתי ושעדיין אני עובדת קיים
"נוהל תקשורת" שיכול לתת מענה חלקי להתלבטויות, נוהל
שגורס כי תהליך האבחון אינו תהליך בזק, אך צריך לעמוד
בפרק זמן סביר. כל אנשי המקצוע צריכים באותו פרק זמן
לראות את הילד, ואולי יותר מפעם אחת (פסיכולוגים למשל
רואים את הילד פעמיים לפחות), ולאחר מכן יש לקיים
ישיבת צוות עם כל המאבחנים על מנת לאסוף כמה שיותר
אינפורמציה וחוות דעת.
נוסף לכך קיימת הדאגה לעתידם של הילדים. חלק
ניכר מהם ודאי ישתלבו יפה ויתפקדו בצורה תקינה ואף
למעלה מכך, והראיה שקיימים כיום מבוגרים רבים שלו
היו מאובחנים בילדותם ודאי היו מקבלים את האבחנה
לפי הקריטריונים שבהם אנו מחזיקים כיום, והם בתפקוד
גבוה, מחזיקים בתפקידים ובמקצועות שונים, מתפרנסים,
משרתים בצבא ומקיימים חיי משפחה מלאים, אולם חלק
מן הילדים יזדקקו בעתיד לעזרה אינטנסיבית, ונראה כי
כיום מוסדות המדינה אינם ערוכים לכך.
האם תפקידנו להתריע? האם תפקידנו להגיע למקבלי
ההחלטות במדינה ולדבר על כך? אולי! אם אנו רואים את
עצמנו בתפקיד רחב יותר מאשר רק אבחון וטיפול וייעוץ
במכונים לגיל הרך, ואנו מתייחסים להיבט ההתפתחותי
הרחב של האבחנה, ייתכן שעלינו להיות מעורבים
בתהליכים המייעצים למוסדות המדינה בנוגע לצורכי
.21
או
18
הילדים האוטיסטים גם בעתידם שלאחר גיל
דבר נוסף שברצוני להעלות הוא תחום הדוחות הפסיכולוגיים
אשר יש בו שונות גדולה מאוד בין מקומות שונים, וסגנונות
שונים של כתיבה, ולאחרונה נחשפנו לעובדה שלא תמיד
הדוחות הם אינטגרטיביים דיים, וייתכן שהגיע הזמן לרענן
תחום זה. בשפ"י, למשל, במשרד החינוך, עמלים כעת
על עקרונות לכתיבת דוחות ועוברים תהליך הטמעה
לכלל השפ"חים. ייתכן שעלינו לקיים יום עיון בנושא. אנו
משתמשים בכלים מגוונים לאבחון, ואף בשאלונים שונים,
ובכל זאת ייתכן שראוי לדון כיצד צריך בסיכומו של דבר
להיראות אבחון פסיכולוגי התפתחותי. כמובן שכל אחד
מאיתנו יכול ואף רצוי שיוסיף את סגנונו האישי ואת
מטבעות לשונו לכתיבת הדוח.
אנו חוזרים ומדגישים כי החטיבה שלנו ענייה בהתנדבות
לעשייה ובשל כך אין באפשרות הוועד לבצע רבות מן
התוכניות שרצינו להוציא מן הכוח אל הפועל. אין באפשרות
מיעוט קטן להיות מעורב בו זמנית בתחומים רבים, כי
כולנו עובדים במשרה מלאה ואף בפרקטיקה פרטית,
ואיננו יכולים להרים בכוחותינו הדלים הן כנס, הן ימי עיון,
הן מעורבות בוועדות הכנסת, הן מעורבות בכל הנושאים
הנוגעים למשרד הבריאות והן לקיים השתלמויות מטעמנו.
אנו זקוקים לאנשים נוספים שיבואו ויעזרו, ורק כך נוכל
לקיים צוותי עבודה ייעודיים לכל תחום. לצערי הדבר אינו
אפשרי וההפסד הוא של כולנו.
ובכל זאת נישאר אופטימיים ונסיים בברכת שנה טובה
ועבודה פורייה,
חברי ועד החטיבה
אודט, יעל, מירי, רוית, שלומית ותמי
דבר החטיבה ההתפתחותית