79 / 82
פסיכואקטואליה
- 79 -
הסכיזופרניה. כאשר ישבתי עם הבן בפגישה במטרה לבדוק את
רצונותיו וציפיותיו מטיפול ושיקום, הפתיע אותי בשאלה שעד
היום מהווה דגל עבורי. הצעיר, אשר סבל מהזיות שמיעה שתוכנן
“חברים” מדברים ומוזיקה, שאל: “מדוע להיפטר מחברים טובים
ורדיו ‘לפי בקשתך’? הם לא מאיימים עליי, הם משמחים אותי
ולעולם איני חש לבד או משועמם”. אם נתנער לרגע מכל תשובה
קונצנזואלית נלמדת, נוכל לשאול שוב ושוב, מול כל מטופל, את
השאלה האמיתית בנוגע למטרת הטיפול.
מבחינת החברה, הפילוסופיה של השיקום היא מתן שוויון של
זכויות ושל הזדמנויות עבור כל אדם על מנת להגשים צדק מוסרי.
מזווית הפרט, טיפול ושיקום מושתתים על האמונה בכבודו ובערכו
של האדם באשר הוא, והשאיפה והמחויבות הן לספק כלים
שיאפשרו לו להחזיר לעצמו את תחושת ההומיאוסטזיס. המיקוד
הוא על הסתגלות והתאמה מנקודת מבט אקולוגית, ועל השגת
איכות חיים משמעותית, כאשר מהות מושגים אלו היא פרטנית
וסובייקטיבית. שיקום הוא תהליך דינמי והדרגתי של החזרת
יכולות שאבדו או מציאת תחליפים או מימוש כל פוטנציאל אישי
שמשמעותי עבור המשתקם. הפעולה הראשונה בכל תהליך
שיקום היא זו שמבטיחה למשתקם הצלחה. עליה להיות פעולה
שהאדם מסוגל לבצע ללא קושי, ולכן יפיק ממנה הנאה. השלבים
הבאים בתהליך השיקום יישאו דרגת קושי שמהווה אתגר סביר
אך לא מכשול.
תיאור מקרה
בעת הגיעו לטיפול, א’ בן ה-72 היה רווק, והתגורר בבית אמו יחד
עם אחותו הצעירה. א’, אדם נעים ותקשורתי, תיאר קשיים רבים
ביחסים עם אמו ואחותו, קושי להחזיק במקום עבודה לאורך זמן
ותחושה של בדידות חברתית. בגיל צעיר התפרצה אצלו מחלה
דו-קוטבית וזהותו גובשה סביב ציר המורכב בעיקרו ממאפיינים
של מצבים מאניים (נמרצות יתר, אי-שקט, יתר התלהבות,
אימפולסיביות). א’ סבל מחוסר תובנה למחלתו ובהיותו
בנוגע לטיפול התרופתי, סבל מקשיים רבים
non-compliant
בתפקוד. בתחילתו, התמקד הטיפול באמצעות כלים פסיכו-
חינוכיים בקבלת המחלה, ובאמצעות כלים פסיכותרפיים בהפרדת
אישיותו מהמחלה ובניית זהות חילופית. התהליך לווה בעצבות,
אבל וגעגועים לחלקים המאניים, בעיקר המגלומניים - בלעדיהם
חש חסר ביטחון, חסר חיות, ולעתים נחות וחסר ערך. עם זאת,
כתוצר מתובנת מצבו, פיתח א’ אחריות על ניהול הטיפול במחלה.
כאשר הבין כי הטיפול התרופתי מאפשר לו פעולות שקודם לא
היה מסוגל לבצען, ועל מנת למנוע את הפיתוי להפסיק בנטילתן,
ביקש לקבל טיפול בזריקות, שעליהן כיום אינו מוכן לוותר. א’
החל לחשוב ולתכנן מהלכי חיים המתחשבים בקיום המחלה
והמגבלות המתלוות לה. הוא הביע עניין רב בעיקר בשיקום
התפקוד התעסוקתי, ואמר, “אני אדם צעיר, רוצה לבנות את חיי
ולא להישען על קצבה”. מקום עבודה היווה עבורו מקור לתחושות
של שייכות וגאווה. א’ החל להשתתף בפגישות במועדון אנוש
וחוגי ספורט, והקפיד על קשר תקין עם משפחת המקור. הוא החל
לעבוד כמתמחה בחברת תיווך נדל”ן ובמסגרת זו למד קורסים
מקצועיים, עמד בהצלחה במבחן וקיבל רישיון תיווך. א’ עבר
למגורים עצמאיים, שכר דירה ועמד בניהול כלכלת הבית באופן
סביר מאוד. בשעות הפנאי הוא פעיל בקבוצת דרמה ולוקח חלק
בהופעות באופן קבוע. א’ הביע רצון ללמוד ולהתפתח ונרשם
ללימודים באוניברסיטה הפתוחה. הוא נקשר בקשר ידידותי עם
צעירה בת גילו, קשר שהתפתח לזוגיות, עבר לגור איתה, ולימים
נישא לה. כעת בני הזוג ממתינים לילד ראשון.
המטפל הוא “מאפשר חיצוני” בלבד. השיקום תלוי בחוזקם של
כוחות האגו של המשתקם. האגו, השואף ליציבות ולשביעות רצון,
הוא “המשקם הפנימי” שאליו המטפל חייב לחבור ואותו עליו
לחזק על מנת להניע ולייעל את תהליך השיקום. זו הנקודה שבה
טיפול פסיכולוגי ושיקום הם שני פנים של אותו מטבע, הנקודה
שבה הם משיקים ומתמזגים אחד בשני. סביבתו של המשתקם
אף היא ייצוג של היכולות הקיימות, וביכולתה לרומם ולקדם,
לעצור או להאט תהליכים. גם סביבת המשתקם היא מושא
לטיפול ולשיקום.
תיאור מקרה
ג’ היא צעירה בת 23, רווקה המתגוררת בקרבת בית הוריה, אשר
אינה עובדת. לפני 01 שנים הייתה מעורבת בתאונת דרכים,
במהלכה נפגעה פגיעת מוח קשה שגורמת לקשיים בכמה
תפקודים - תפקודים מוטוריים, שפתיים וכן לקשיי התנהגות.
ג’ מתגוררת כעת עם מלווים שתפקידם להכין את ארוחותיה,
לעזור לה בסידורים השונים ולהסיע אותה במכוניתה. במשך
שנים ארוכות הוריה קיבלו על עצמם את תפקיד הליווי, הטיפול
והשיקום של בתם, מבלי ששקלו לבקש ולקבל עזרה מאנשי
מקצוע בקהילה. בשנים הראשונות לאחר הפציעה שני ההורים
התמקדו במצבה, ובשנים האחרונות היה בעיקר האב במגע עם
ג’, והאם נדחקה לצד ולא התערבה בנעשה. מתוך רגשות אשם
עמוקים וחרדה לגורל הבת, אפשר לה האב התנהגויות חסרות