78 / 82
אפריל 5102
- 78 -
“מקובל בחברה” שבהגדרה “נורמטיבי”, וכן “בריא” ו”תקין”
שבהגדרה “בריא”, משנות את משמעותן על פי מקום הימצאותן.
באופן דומה, ואולי ביתר שאת, המילים “נכות” ו”מוגבלות” נושאות
משקל רב של יחסיות, והן ועוד רבות, מתפקדות כמכלים ריקים
המאחסנים משמעויות מתחלפות.
תיאור מקרה
לפני 53 שנים הגיעה לטיפולי במרכז השיקום שבו עבדתי
מ’, צעירה בת 42, אשר אובחנה בגיל 41 כסובלת מסכיזופרניה
פרנואידית, ומאז הספיקה לעבור אי אלו אשפוזים. במשפחתה
הייתה תורשה של מחלות פסיכיאטריות - אמה, לדוגמא, הייתה
מטופלת שנים רבות עקב מצבים דיכאוניים חמורים. בעקבות
מחלתה, מ’ לא הצליחה לסיים 21 שנות לימוד או לעבוד. באישיותה
הייתה מלאת חיים, חברותית ומעוררת אמפתיה. מעולם לא
ביטאה רחמים עצמיים עקב מחלתה, אף שבאותה תקופה יכולתן
של התרופות הפסיכיאטריות להקל מחומרת הסימפטומים הייתה
מוגבלת. מ’ החלה להשתתף בפעילות של מרכז השיקום, ולאחר
מכן החלה לעבוד בעבודה מוגנת. לימים הכירה צעיר, אף הוא
מאובחן כסובל ממחלת הסכיזופרניה, שניהם התאהבו והחליטו
להינשא. סביב החלטתם, התפתח בין אנשי הצוות המטפל דיון
בשאלה האם קיים מנדט אצל המטפלים כמייצגי החברה בכלל,
להתנגד או להעלות הסתייגויות לנישואים בין אנשים אשר
מחלתם חמורה. שאלות עלו סביב “סכנת” התורשה, יכולתם של
בני הזוג לתפקד כהורים, יכולתם לתפקד באופן עצמאי, ואף
סביב יכולתם לאהוב את ילדם. האם בימינו, לאחר התפתחות
הרפואה והבנת התרומה של תמיכת הקהילה במשתקמים, היו
עולות שאלות אלו באותה אינטנסיביות?
במקרה המסוים הזה, המטפלות האישיות של בני הזוג, תמכנו
בנישואים. בני הזוג נישאו, התפרנסו מעבודתם ומקצבאות, וגידלו
ילדה בכוחות עצמם ובתמיכת הקהילה.
על פי ההגדרה של חוק הביטוח הלאומי בארץ, נכות היא מגבלה
בתפקוד גופני או נפשי הנובעת ממום מולד או מפגיעה פיזית או
נפשית, עקב מחלה, תאונה, זדון וכדומה. בחוקי מדינת ישראל
משמש המושג “אדם עם מוגבלות” לתיאור נכה. התקינות
הפוליטית הביאה לעברית את המינוח “מאותגר”, אך למושג זה
אין ערך מעשי עבור הארגונים הכלכליים של המדינה. על מנת
שמוסד, והחברה אליה הוא משתייך, יוכלו להגדיר אדם כנכה,
בעל מוגבלות או מאותגר, יש ראשית למלא את המילה “נורמלי”
ואת הקטגוריות “בריאות” ו”מחלה”, במשמעויות המתקיימות
באותה תקופה.
בהשפעת החקיקה האמריקאית אשר תרמה לנושא שוויון
ההזדמנויות, גובשה “אמנת האו”ם לזכויות של אנשים עם
מוגבלויות” (6002) שעליה חתמה מדינת ישראל במרץ 7002
ואשררה אותה בספטמבר 2102.
זכויות הפרט וצרכיו, והאחריות וחובות החברה כלפיו, מגדירים
את הזירה המרכזית שבה מתנהלים יחסי הגומלין בין הפרט
לחברה. הארגונים הכלכליים - המוסד לביטוח לאומי, אגף
השיקום ומשפחות שכולות של משרד הביטחון, קופות החולים,
תוכניות הפנסיה וכד’ - הם כלים למימוש האחריות של החברה
כלפי הפרט, ומטבעם הם אלה המעבירים ומקבעים את המושגים
הקונצנזואליים. גם אמנת האו”ם אינה יוצרת קונפליקט של ממש
סביב שאלות הליבה. כך, בפרק “המטרה” סעיף 1 של אמנת
האו”ם (6002) כתוב כי ב”אנשים עם מוגבלויות” הכוונה לאנשים
עם לקויות מסוגים שונים: גופניות, נפשיות, שכליות או חושיות,
שהן ארוכות טווח, ואשר כתוצאה מיחסי גומלין עם מחסומים
שונים, עלולה להימנע השתתפותם המלאה והמועילה בחברה,
בשוויון עם אחרים.
מחד גיסא, האמנה היא צעד משמעותי ונחוץ בחשיבה ובקידום
השוויון. מאידך גיסא, האמנה עוסקת בשינוי במסגרת המהות
הקונצנזואלית בלבד. האמנה אינה מגדירה מה הם המאפיינים
של החברה שבה יש להשתתף באופן מועיל ומלא. האם האנשים
המרכיבים חברה זו מתאפיינים בראייה 6/6, שמיעה אבסולוטית,
והליכה על שתיים? או בהיותם בלונדינים, בעלי עיניים בצבע בהיר,
ואתלטים? ומה היא ההגדרה להשתתפות המלאה והמועילה?
עבודה של 6 שעות או של 51 שעות ביום? לימודים? נישואים
והולדת ילדים? להיות רועה צאן, מדען, ספורטאי?
מוגבלות, כפי שאנו מגדירים אותה כאן ועכשיו, היא בעצם חלק
מהגרעין, מליבת המהות של האדם ושל כל אדם באשר הוא,
עד כדי כך שהמילה עצמה מוטעית ואפילו חסרת זכות קיום.
האני האידיאלי החברתי יוצק את תוכנו לתוך המילה הזו בהתאם
לצורכי החברה בזמן ובמקום נתונים.
אם כך, מהו טיפול ושיקום פסיכולוגי? ומה זכות הקיום שלהם?
שאלות אלו מורכבות ולהן תשובות רבות בהתאם לתיאוריה,
האסכולה או הגישה. המילה “טיפול” מתייחסת לסוגים שונים
של פעולות המיועדות למציאת תרופה לבעיה בריאותית. בנוגע
לטיפול פסיכולוגי, המושא שלו אינה בעיה בריאותית אלא האדם
שמאחוריה, אישיותו, הקונפליקטים המטרידים אותו והמורכבות
המתקיימת בין ההיסטוריה האישית, המשפחתית והסביבתית שלו.
לכן, הטיפול הפסיכולוגי מתקיים על הרצף שבין הנאה לסבל
יותר מאשר על הרצף שבין בריאות ומחלה. עקרון ההומיאוסטזיס,
הלקוח מעולם הביולוגיה ואשר מוכר היטב על ידי כל תא בגופינו,
הוא-הוא עקרון כל חי וגם המניע העיקרי לרצונו של אדם בטיפול.
הוא המנדט הבלעדי של המטפל ומחויבותו כלפיו. ההומיאוסטזיס
הוא מכלול תהליכים בלתי פוסקים שבזכותם כל גוף חי שומר
על יציבות סביבתו הפנימית למרות השינויים החלים בסביבה
החיצונית. יציבות הסביבה הפנימית היא תנאי לעצם הקיום.
ר מדרבן את הסובייקט
ֶ
ס
ֶ
במאמרה מ-2102 אומרת רות גולן כי הח
למלא את האיווי בדרכים רבות ומגוונות, אך האיווי נותר פעור
תמיד, ולא ניתן להכחידו. הוא כוח חיוני היוצר את מסלול התשוקה
של כל סובייקט, והוא אחד ויחיד אף שיש לו פנים רבות. לאקאן
עצמו ניסח זאת כך:
”Desire is a surplus, a leftover, produced by the articulation of
need in demand: desire begins to take shape in the margin in
which demand becomes separated from need” (Lacan, 1958).
המילה “מטפל” הכילה גם היא משמעויות שונות בגלגוליה
ההיסטוריים והטופוגרפיים: פעם המטפל הוא מכשף, פעם איש
דת, רופא, פסיכולוג וכד’. כולם פעלו ופועלים למען אותה מטרה,
וחדורים אותו מניע: הפחתה או מיגור הסבל והחזרת האיזון, או
במילים אחרות, שביעות הרצון.
תיאור מקרה
לפני כמה שנים זוג הורים לצעיר בן 32 הגיעו להתייעצות
וביקשו לבדוק את האפשרות לקדם את בנם הסובל ממחלת