כשעמוד ענן חודר לחדר הטיפול

מאת: ד"ר משה לכיש, פסיכיאטר ילדים ונוער, וד"ר שני ליאור-אבין, פסיכולוגית שיקומית

מרכז מילשטיין לטיפול בטראומה בילדים ונוער, היחידה לפסיכיאטריה ילדים ונוער, מרכז רפואי אוניברסיטאי סורוקה

"וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן, מִפְּנֵיהֶם, וַיַּעֲמֹד, מֵאַחֲרֵיהֶם. וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם, וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ, וַיָּאֶר אֶת-הַלָּיְלָה; וְלֹא-קָרַב זֶה אֶל-זֶה, כָּל-הַלָּיְלָה." (שמות יד, יט)

בסמוך לשעה 16:00 ב-14.11.12 עם חיסולו של אחמד ג'עברי, מפקד הזרוע הצבאית של החמאס, יצא לדרך מבצע "עמוד ענן" של צה"ל ברצועת עזה. המבצע הסתיים כעבור שבוע בהכרזה על הפסקת אש ב-21 בנובמבר2012. במהלך המבצע נערכו אלפי תקיפות על יעדים ברצועת עזה, ובמקביל נורו מרצועת עזה אלפי רקטות לעבר יישובים בישראל. המבצע לא כלל כניסה קרקעית לרצועה.
אפשר היה לכתוב על ימי העבודה שלנו במהלך המבצע בצורת אסופה אקדמית מרוחקת חוויה. אפשר לכתוב על,אפשר לכתוב את, אבל מכיוון שבחרנו לעסוק בכניסתו של "עמוד ענן" לחדר הטיפול, אז כמו ענן המקיף את כל הנוכחים, מונח במרכז החדר כמו עמוד, חשנו שאי אפשר שלא להביא את החוויה המיוחדת של האדם המטפל במצב זה. מטעמים ספרותיים הכתוב להלן מובא בגוף ראשון נקבה. כל הפרטים אמיתיים...
יום רביעי 14.11.12. 15:00. הפגישה עם פ' עומדת להסתיים. פ' היא נערה בת 13 המתגוררת עם משפחתה בבאר שבע. היא הופנתה למרפאתנו בשל חרדות בעוצמה גבוהה מלוות בפגיעה תפקודית משמעותית שהחלו מאז מבצע "עופרת יצוקה". היא עומדת בקריטריונים האבחנתיים שלהפרעת דחק בתר חבלתית (posttraumatic stress disorder, PTSD) אך האמנם נכון לדבר במונחי "פוסט טראומה" כשמצב הדחק הינו מתמשך וכל סבב הסלמה במצב הביטחוני מביא עמו החמרה בסימפטומים ומפחית תקווה לשיפור?
בפגישה הנוכחית פ' סיפרה כי שוב לא הלכה היום לבי"ס משום שחששה שתהיה אזעקה. נראה שהפתרונות הקוגניטיביים שאני מציעה אינם מצליחים לשכנע בהגיונם את הפחדים הלימביים שלה. אני מנסה קו התנהגותי יותר – שתמדוד עד לפגישתנו הבאה את הזמן שלוקח לה להגיע מהכיתה למרחב מוגן. לפתע נשמעים מבחוץ קולות מסוק נוחת במנחת בית החולים. פ' נדרכת מידומביטה בי בחשש: "קרה משהו רע". אני מחייכת ומנצלת ההזדמנות להצביע על החשיבה הקטסטרופלית שמאפיינת אותה. אולי זה תרגיל? אולי בכלל אח"מ שבא לביקור? אני לא מנחשת כלל שעוד כמה ימים אתקשר לשאול לשלומה במקלט ואז תהיה זו היא  שתחייך מבעד לטלפון ותגיד לי "אמרתי לך".
ב- 16:00 אני יוצאת מהמרפאה הביתה ועם היכנסי לאוטו אני מקבלת הודעת טקסט בטלפון "עקב המצב כל החוגים במועצה  מבוטלים היום". אוף! אני חושבת לעצמי. מה שוב קרה? למה לא נותנים לנו שקט? אני פותחת רדיו ותוך כדי הנסיעה בת השעה הביתה מתחוור לי "המצב". אפילו נתנו לו שם,וסיווג. מבצע "עמוד ענן". זה רציני, ממשי. הדריכות והמתח מתגברים תוך כדי נסיעה. אני מוצאת שמבטי מופנה יותר אל השמים מאשר אל הכביש. תרה אחר איומים. הבייביסיטר של הילדים שלי מודיעה לי שהם כלל לא יצאו מגן הילדים הממוגן, ממתינים לי שם. אני מתנחמת במיגון אך כואבת את חוסר יכולתי להיות שם איתם כנוכחות שומרת, נותנת ביטחון. כשאני מגיעה, הם רצים אלי בהתרגשות, חיוורים, ומספרים לי על ה"בומים" החזקים שנשמעו. כעת שקט, אז אנחנו ממהרים הביתה, במסלול מחושב שעובר בין מיגוניות ואזורי מחסה.
המלחמה שלי מתנהלת כבר תקופה ממושכת. בקו ראשון מתחוללת מלחמה עזה. מזה מספר שנים שלעבר ביתי מושלכות פצצות מרגמה,  מוטלים טילים תלולי מסלול, הגדר העוטפת נחדרת ומותקפת. עולם הצבעים קיבל משמעויות חדשות, עולם האסוציאציות הפך לעיתים למורבידי. אפילו המושגים "מקום בטוח", ו"ביתי הוא מבצרי" התמוססו עם הזמן. דווקא מקום עבודתי בבאר שבע היה במרבית הזמן סוג של מקום בטוח עבורי ועבור המטופלים. המרפאה לטיפול בטראומה בילדים ונוער, בה אני עובדת, היא פינה קטנה ושקטה בבית החולים, שם אני מוצאת את החדר שלי לעיתים שקט ונינוח יותר מזה שבו נמצאים ילדי. ככל שהפער גדול יותר, כך מידת המתח וחוסר ההלימה בין הפנים לחוץ גדלים. המלחמה הזו ממושכת, אך לכאורה אינה אינטנסיבית, אלאכאב ראש ארוך, שקט צורם.  דריכות בלתי נפסקת למעבר שיגיע בין שגרה לחירום. נראה שהדרך היחידה שהעולם הצליח להתמודד איתההיה לחבר את השניים ל"שגרת חירום". הרדיו מודיע לי לעשות את המעבר – ככה בפתאומיות, בן רגע. עוד שבוע, עם ההודעה על הפסקת אש, יצופה ממני לעשות את המעבר חזרה. לחזור לשגרה. גם – בפתאומיות, בן רגע. אבל לגוף קצב משלו. גם לנפש.
המלחמה הנוכחית תפסה אותי כמו תמיד בלתי מוכנה, בהבזק הודעת טקסטאחת הייתי נצורה בביתי, לעיתים מרחק 15  שניות מהממ"ד, רוב הזמן כלואה בו, כשהסוהר העיקרי, החרדה לשלום ילדי ומשפחתי, משמיע את יללותיו כהדי פיצוץ, כמערכת כריזה אובססיבית. ניסיון ארוך של שניםואירועים חוזרים ונשנים,לא הפכו אותי למחוסנת יותר, מחושלת יותר. לא התרגלתי לרעיון שיורים עלי, לעברי. לא הצלחתי להתרגל לרעיון שסכנה מרחפת ממעל, שאין דבר אמיתי שאני יכולה לעשות כדי לא לחוש בה. ניצלנו את השעות הראשונות, אלו של ההתארגנות של שני הצדדים לקראת הבאות, להתארגן גם אנחנו. נסעתי עם משפחתי לתל אביב, לבית הורי. למחרת נרעדנו כולנו למשמע האזעקה בגוש דן, מול מבטם המופתע והמבוהל של ילדי טולטלתי למחשבה שגם כאן, גם כאן.
הגעתי בבקרים לעבודה בבאר שבע. הדרך הפכה לארוכה, מתישה. המבט בכביש, בשמיים, מחשב איפה מסוכן יותר היום? בדרך, כמו גם כשאני בבית, רצים בראשי שמות ילדים. הילדים המטופלים כעת במרפאה, ילדים שסיימו טיפול, ילדים שפנו לא מזמן וממתינים לטיפול. ליבי איתם, איתי, עם משפחתי. בבית החולים העשייה עוזרת ותופסת מקום מרכזי. כובע המטפל מחייב, אבל הראש החבוש בו כמו פצע פתוח נמצא בעוד הרבה מקומות. אני חושבת על החוויה הפרטית שלי, על החשיפה המתמשכת לטראומה של הילדים המטופלים המרפאה, החשיפה המתמשכת בבית, המציאות שהופכת ברגע את הטיפולים על פיהם. מיד מריצה בראשי שוב רשימה ארוכה של מטופלים שפנו למרפאה וטופלו על רקע אירועים ביטחוניים. מטופלים שרק עכשיו פנו על רקע קשיים תפקודיים שהחלו עוד בזמן "עופרת יצוקה". מטופלים שרק עתה התחילו סוף סוף להרגיש טוב יותר. הכל כל כך שביר. אזעקה ברקע, הגוף מיד מגיב, אחריו גם ההבנה. במקלט אני שומעת את הדי הפיצוצים, אולי של כאלו שיורטו, אולי כאלו שנפלו קרוב. אני לא מזהה אבל פסיכולוג לידי אומר שכבר מבחין. אפילו יודע להבדיל על סמך הרעש בין נפילה בשטח בנוי לשטח פתוח. אני חושבת לעצמי באיזה קנים רצוצים אוחזיםברגעים כאלו כדי לחוות מעט שליטה. הדי הפיצוצים מרעידים את קירות המקלט. אני תוהה אם ההדף חזק עד כדי לשבור. המחשבות מתערבבות עם קולות ילדי העובדים ששוהים במקלט כדי לאפשר להוריהם לבוא לעבודה.האם הידיעה שהם קרובים מאפשרת להוריהם מעט יותר מנוכחות? מפנה חלקה קטנה בשטחים הגדולים של המתח וחוסר הוודאות? עברו עשר דקות. אני חוזרת למרפאה.
במהלך אחד הימים אני נקראת לייעוץ באחת ממחלקות הילדים בבית החולים. נערה צעירה שהגיעה עקב תלונות גופניות הכוללות כאב בטן ובחילות. הצוות הרפואי המטפל התרשם מרמת חרדה גבוהה. אני מוצאת אותה שוכבת על המיטה באחד החדרים באזור הממוגן של המחלקה. לצידה  הוריה וחבר. החבר יוצא מהחדר בשעה שבפרוזדור עוברת קבוצת נערות חרדיות לבושות חיוך שמחלקות שקיות ממתקים לילדים המאושפזים. לאחר מספר דקות של שיחה עימהמתברר עד כמה היא עסוקה במצב הביטחוני. אני מתחילה להסביר שכעת נמצאת במקום בטוח כשלחדר מתפרצת בבהילות אזעקה דרך החלון הסגור. הנערה קמה מהמיטה ורצה למסדרון צורחת בשעה שדוחפת את הנערות המבוהלות לצדדים. אני יוצאת אחריה, מנסה לקרוא לה, לאחר מספר שניות היא מוחזרת על ידי החבר למרחב המוגן המחלקתי. רועדת היא עומדת כשכולנו ממתינים לקולות הפיצוץ שממאן להגיע. הנערות המבוהלות מתנשפות במהירות,ולמקום מצטופפים חולים אחרים, חלקם רגועים, אחרים לא. חלקם מביטים על אנשי הצוות מחפשים הרגעה או לומדים את תגובתם, אחרים מכונסים בעצמם. נראה שהבהלה התווספה לרשימת המחלות המדבקות במחלקה. יש שעומדים ומבקשים שקט, ויש המתמודדים בפטפטת מסיחת דעת. עברו עשר דקות. אנו נכנסות שוב לחדר והנערה חוזרת ואומרת ששמעה שני פיצוצים. בטלוויזיה שהיא לא מסכימה לכבות, מדווחים על אזעקת שווא, אך אותה זה לא משכנע. אני זונחת התערבות שמכוונת לחשיבה כמו מתן מידע פסיכו-חינוכי על תגובות לטראומה ומנסה עשייה הרגעתית. מתן כלים לארגז שאני מקווה שיהיה בכוחה לפתוח בעת הצורך. לאחר ההבנה המשותפת שהגוף מדבר את הנפש ויש מקום לדבר אליה ממנו חזרה,אני עוזבת את המקום, מחשבת את דרכי חזרה למרפאה, מתכננת היכן להשתטח, היכן לרוץ למרחב מוגן.
מעטים הם אלו שמגיעים למרפאה ביום שכזה. מי בוחר לבוא? מה זה אומר עליו, על מצבו? אולי זה אומר משהו על המקום שמקבל בטיפול? על ההרגשה המתלווה למקום הטיפולי? אולי זה מעיד דווקא על השבירות הקיימת בכל מקום? חוסר אונים מוחלט? מה זה אומר עלי? האם שמרתי עליו מספיק או שאולי הייתי צריכה להגיד לו לא לבוא, להישמע להוראות פיקוד העורף ולהישאר בבית. היש בי מקום ופניות להכיל עוד חרדות של אחרים כשאני מיכל גדוש משל עצמי?ביון השווה בין העמדה של האנליסט בחדר הטיפול לזו של החייל בשדה הקרב שצריך לשמר את היכולת לחשוב "תחת אש". הוא המשיג את חדר הטיפול כשדה קרב פוטנציאלי שבו על האנליסט לנסות לחשוב על תגובות והתקפות המטופל. אך מה קורה כשחדר הטיפול הוא חלק משדה קרב ממשי. העורף הוא החזית. עד כמה ניתן להקשיב פנימה כשבחוץ רעם תותחים ושריקות טילים?אני חושבת על אחת הילדות המטופלות שלי, על המשחק המוגבל והמצומצם שלה בחדר. מילים עולות בראשי, "ויניקוט", "מרחב מעברי", אבל המרחב היחיד שעולה בטיפול הוא העדר המרחב המוגן בדירתה. המציאות האובייקטיבית דורסת כל דמיון, ממזערת את הפוטנציאל.
ומה יהיה אם תהיה אזעקה בדיוק בזמן הטיפול? אני מתלבטת איך ארגיש עם המטופלים הקבועים שלי במקלט כשאני חשופה כולי. תוהה עד כמה שקופה, האם רואים היכן מחשבותיי? פנטזיות ההצלה נלחמות עם הרצון המציאותי לדאוג לעצמי ולמשפחתי. האם אהיה עבורם עמוד להיאחז בו, ללכת אחריו? או שאולי ענן סמיך ומסמא? אני מזכירה לעצמי שכבר חוויתי אירועים דומים בעבודתי במרפאה בשדרות, קוטעת טיפולים למשמע "צבע אדום" והולכת עם המטופלים לפינה מוגנת מול שירותי המרפאה בקומה השנייה. דומה שברגעים כאלו, כשמסגרת הטיפול מותקפת על ידי המציאות  האובייקטיבית, דמות המטפל עצמו היא שמחזיקה את המסגרת, ללא זמן או מיקום גאוגרפי. ואולי אני שוגה? האמנם אני, כמו "כיפת ברזל", יכולה לספק הגנה מהפגיעות והתביעות הסביבתיות או שזו מחשבה אומניפוטנטית המתעלמת הן מהמציאות שבחוץ והן ומהמציאות הפנימית שלי.
ואולי האזעקה הבאה תהיה זו שתגרום למסה גדולה של אנשים להגיע למיון? האם אקרא למיון לטפל בנפגעי חרדה? האם אדע לתת את המענה המתאים לכל אחד ואחד? וכשיגמר הכל, איך אתמודד עם הטפטוף הממושך של פונים לא מאמינים, פונים שחייהם נעצרו ברגע זה או אחר?בשעות שאין מטופלים השקט מאפשר לקולות הפנימיים להישמע. הקולות מלווים מתח, דריכות. בראשי תסריטים רבים.  לא נותנת לרעשים שבשקט להציף. יושבת עם רשימות המטופלים ומתקשרת לשאול לשלומם. להזכיר להם את המשאבים ודרכי התמודדות. "איפה את גרה?" הם שואלים ואני תוהה מה הם רוצים לשמוע? שאני מוגנת? שכמוהם אני מפחדת? שגם אני לא ישנתי בלילה כי כל שעה הייתה אזעקה? שזה בסדר לנסוע אל מחוץ לאזור הסכנה, אם יש בכלל דבר כזה במדינתנו.
המבצע נגמר בהכרזה קצרה. בדרך לעבודה ערפילים הממתינים לשמש להתפוגג. אני עדיין מחלקת את הקשב בין הכביש לשמיים. "הנה, כאן עצרתי בדרך הפעם הקודמת בזמן האזעקה". מטוס סילון משאיר שובל לבן דק, ועולות בי תמונות היירוטים שציירו את השמיים הכחולים בפסים לבנים, הכי ישראלי שיש. יודעת שאגיע למרפאה וימתינו לי המטופלים שבחרו כבר להאמין שנפסק ולבוא. אחרים זקוקים לעוד זמן כדי לומר שלא מצליחים לחזור לעצמם, כדי לראות אותי מביטה פנימה, מתלבטת עד כמה לשתף, ואומרת להם ולעצמי: "זה נורמלי. זה נורמלי".