40 / 82
אפריל 5102
- 40 -
מטיפול נמשך, ארוך טווח, במרפאה.
מטופל כבן 06, סובל זה שנים אחדות ממחלה ניוונית פרוגרסיבית
המתבטאת בחולשת שרירים. התקדמות המחלה היא הדרגתית
ואיטית. הוא מתהלך בעזרת קביים, ומתפקד באופן עצמאי
אך באיטיות. המטופל, אשר מתמודד עם מצבו באופן רציונלי
ופונקציונלי מאוד, בחר מיוזמתו לפרוש מעבודתו לאחר שהמחלה
אובחנה, ובעת הטיפול עוסק באופן קבוע בתרגול גופני ובפעילויות
פנאי, לרוב בעזרת המחשב. בפגישה סיפר שמזה כמה ימים חש
החמרה ביכולת תפקוד הידיים. הוא ביטא חשש ופחד, במיוחד על
רקע הציפייה להחמרה במצבו הפיזי עד כדי אובדן העצמאות. עבור
המטופל עוצמת התגובה הרגשית לא הייתה נוחה. היא לא אפשרה
לו לתפקד ברמה מיטבית, ולכן הוא שאף להפחיתה. הוחלט להיעזר
בהיפנוזה בכדי לסייע לו להפחית את עוצמת המתח הרגשי,
דבר שיאפשר לו להמשיך ולהתמודד עם המצב באופן הפרקטי
והרציונלי המאפיין אותו, תוך מיצוי פוטנציאל התפקוד הקיים.
היפנוטית נעשה שימוש בהדמיית מקום בטוח
אינדוקציה
לצורך
(בחדר עבודתו, שם חש נינוח, שקט, ולפי דבריו: “שם לא מרגיש
נכה”), זאת לשם שיקום תחושת הביטחון הגופני של המטופל,
שתאפשר בהמשך ההתערבות לעזור לו להגיב באופן תואם
היפנוטית התבצעה ויזואליזציה של
העמקה
למצבו הגופני. לצורך
עלייה במדרגות בית ילדותו, למרפסת העליונה של הבית. בפגישה
קודמת סיפר שמקום זה מהווה עבורו מקום בטוח, אהוב, נוח ונעים
(אהב בתור ילד לעלות לשם, להסתכל על האנשים שעוברים,
לחלום). במהלך הכניסה לטרנס דיווח על שינויים תפיסתיים
בשמיעה (רעש טפטוף ברז מים שהפריע בתחילת הפגישה נעלם),
בראייה (דיווח שרואה עיגולים וצבעים שונים) ובתחושה של הגוף
(חש חסר משקל). לדבריו לא חש פחד או התרגשות אלא “תחושה
ניטרלית. מין ריקנות ממחשבות”. שינויים אלו בחושים חוזקו על ידי
המטפלת כהכנה לקראת ההתערבות הטיפולית. במהלך ההעמקה
ההיפנוטית הגיע בדמיונו למרפסת גג בית ילדותו. כאן למעשה
נעשה שימוש ברגרסיה היפנוטית (החייאת חוויות משמעותיות
מהעבר): היזכרות בתחושות הנעימות של ביטחון, רוגע ורגשות
חיוביים מתקופת הילדות, בהקשר לעתיד. תחושות אלו שימשו
כמשאב טיפולי בהמשך. בשלב ההתערבות הטיפולית ניתנה
היפנוטית שכיוונה להפנות את תשומת לבו
סוגסטיה
למטופל
לידיים. כשהוא מצוי בתוך הטרנס, במצב רגוע, יוכל לבדוק את
השינויים הפיזיים בידיים באופן ענייני ויעיל יותר. הוא החל מתאר
את התחושות השונות ואת ההבדלים בין שתי הידיים. הדיבור היה
אסוציאטיבי (אופן דיבור שאינו מאפיין אותו כלל ביומיום). סיפר על
קושי להזיז את הידיים (“בשביל להזיז צריך לגייס את כל הכוחות,
לא בא לי לעשות את זה”), תיאר כאב מסוים ביד שמאל, ואת
הידיים כמצויות ב”חלל”. המצב עבורו היה “לא יותר מדי מטריד.
(לימוד המטופל
עיגון
מקבל אותו”. לקראת סוף הפגישה התבצע
להפיק תחושות רצויות באמצעות הליך מקוצר של היפנוזה עצמית
גם מחוץ לחדר הטיפול) לתחושה הנעימה בגוף ולתחושת היכולת.
מצבן הפיזי של
קבלת
המטופל נראה רגוע מאוד, וכאמור דיווח על
הידיים, ביחד עם הקושי בתזוזה ובכאב. התבצעה יציאה מדורגת
מהטרנס ההיפנוטי. לאחר ההיפנוזה התמתח, הניע וחש את כל
אברי גופו. דיווח שעוצמת החוויה החושית הייתה גבוהה מאוד.
היה מודע לעיוותי התפיסה ונהנה מהם. לגבי מצב הידיים, תיאר:
“יד ימין מעט ‘קפואה’. קודם זה הטריד, ועכשיו לא. הרגשתי שזה
חלק ממני. הייתי נוכח בהרגשה”. מדווח על “תחושת מלאות” בתום
הפגישה. הדיווח בפגישה הבאה: “אני דן עם עצמי בנושא (תפקוד
הידיים) במישור הפונקציונלי ולא במישור החרדתי. מחפש דרכים
לעקוף את חוסר התפקוד, לא מרחם על עצמי. יש לי בשבוע
.”
Peace of mind
האחרון
ההתערבות ההיפנוטית במקרה זה סייעה למטופל להפחית
את תחושת המתח שהמצב המשתנה עורר, ולבחון את מצבו
התפקודי הפיזי הריאלי. ההתערבות ההיפנוטית אפשרה שינוי
בקשב שלו לשינויים המתרחשים בגופו מחד, ושינוי בעמדה שלו
לגבי תפיסת העתיד מאידך. האינדוקציה ההיפנוטית אפשרה לו,
באופן התנסותי, לבחון כיצד ניתן לווסת תחושות גופניות שונות.
ההתערבות ההיפנוטית, באמצעות שימוש ברגרסיה היפנוטית
שהתרחשה במהלך ההעמקה, אפשרה שימוש במשאב נפשי-אישי
של המטופל, שקשור לימי ילדותו, כדי לפתח עמדה כלפי העתיד.
עמדה עם מבט נינוח יותר, ללא מחשבות שליליות או פחדים. כל אלו
סייעו למטופל לחזור ולהשתמש באופן יעיל במנגנוני ההתמודדות
הרציונליים והפרקטיים המאפיינים אותו ביומיום, וחיזקו את תחושת
היכולת והמסוגלות שלו להמשיך ולקבל את מחלתו ואת מצבו
הפיזי.
לסיכום
הפסיכולוגים השיקומיים הם כיום חלק חשוב מהצוות הרב מקצועי
במרכזי השיקום הגדולים בארץ. התערבויות טיפוליות ממוקדות
שינוי, מגובות מחקרית, מבוססות תיאוריה והמערבות קשר גוף-
נפש - הכרחיות כדי למצב את עבודת הפסיכולוג בשורה אחת עם
יתר המקצועות הרפואיים והפרא-רפואיים. במאמר זה תואר והודגם
הפוטנציאל של השימוש בהיפנוזה כאמצעי טיפול יעיל, העונה לכל
הקריטריונים הללו, והמשמש לקידום ולתמיכה בהשגת המטרות
השיקומיות של המטופל במערך השיקומי. שימוש בהיפנוזה במהלך
ההתערבויות הפסיכולוגיות בשיקום מאפשר לתרום לתהליך
השיקומי גם מהפן הגופני הפיזיולוגי, וגם מהפן הפסיכולוגי הנפשי,
וזאת באופן ממוקד, ומתוך חיסכון במשאבי זמן של המטופל ושל
המערכות המעורבות בשיקומו.