לזכרה של ד"ר יוכי בן-נון

הסתדרותהפסיכולוגים בישראל

יוזמות לזכרה של יוכי, מאת הבת - אלה

גי’ני היתה בעבור אמא והיא עדיין בעבורי (כמו שכבר

תואר בחוברת זו) הכלבה הראשונה. וככזו, שתינו התפעלנו

ממנה, התעמקנו רבות בהילכותיה ובמעשיה ותהינו

על מחשבותיה ועולמה הפנימי. תצפיות ממושכות בה

ובמערכות היחסים שלה עם הולכים על ארבע (כולל יואב),

עם הולכים על שניים ועם בעלי כנף, העלו בי את הרעיון

לכתוב ספר ילדים העוסק במערכת יחסים בין ילד לכלבתו.

חלקתי את תהליך הכתיבה עם אמא וקיבלתי ממנה

רעיונות. היא בעיקר ייעצה לי להתמקד בדברים שילד יכול

ללמוד מכלב. תקופה ארוכה התלבטתי האם להוציאו לאור,

ובשגרת החיים המאוד עמוסה שלי, דחיתי זאת ליום שבו

אהיה קצת יותר פנויה לכך. המוות הדי פתאומי של אמא

גרם לי להתפכחות ולהכרה שהחיים קצרים ומה שרוצים

לעשות צריך לעשות, ורצוי מיד. הספר “ראית פעם כלבים

והוקדש לזכרה.

2016

עפים?” יצא לאור באפריל

אמא היתה פסיכולוגית התפתחותית תחילה, וילדים

היו כל עולמה. יותר מאוחר בקריירה היא התמחתה גם

בפסיכולוגיה רפואית, ובשנים האחרונות התנדבה בבית

הדיור המוגן “משען” בנאות אפקה - תמכה וליוותה את

אוכלוסיית הגיל השלישי כאשת מקצוע. צוות “משען”,

המקום שאמא כה אהבה להיות חלק ממנו בשנים

האחרונות, הציע להקצות שטח בקומת הכניסה של

הבניין להקמת ג’ימבורי על שמה, ובכך לסמל את החיבור

המיוחד שהיה לה בין ילדים וזקנים, ולהפיח חיים ב”משען”

באמצעות נוכחות של אנשי קהילה, צעירים וילדים. בימים

אלה הרעיון ממתין לאישור הדיירים. אני מאוד מקווה

שנקבל מהם אור ירוק ונתחיל בגיוס הכספים.

החיבורשל אמא בשנותיההאחרונות לגיל השלישי התבטא

גם בפעילותה בהנהגה של תנועת של”מ. של”מ בשיתוף עם

מכון הרצג לחקר ההזדקנות והזקנה והפ”י, קיימו במשותף

יום עיון בנושא יצירת משמעות בגיל השלישי, לזכר אמא.

באוניברסיטת ת”א, והרצו

3.4.2016-

יום העיון התקיים ב

בו בן היתר חברותיה של אמא: טובה ארצי וד”ר אלינער

פרדס.

בית החולים “מאיר” בכפר סבא היה בעבורי ובעבור יוני בית

שנה.

30-

שני. ככה זה כששני ההורים שלך עובדים שם כ

אצל אבא במחלקה/יחידה היה קצת בעייתי להסתובב,

אבל במכון להתפתחות בילינו לעתים בחופשות מבית

הספר, רבצנו שם כשהיינו חולים ותמיד היה לנו שם מה

לעשות כי את הצעצועים שגדלנו מהם אמא היתה מעבירה

למכון... המכון מקים ספרייה לזכר אמא שיהיו בה ספרי

ילדים שינעימו לפציינטים הקטנים את זמן ההמתנה והם

אף יוכלו להשאיל אותם. בנוסף, נבחנת עם צוות המכון

אפשרות לערוך יום עיון לזכרה בתכנים של פסיכולוגיה

התפתחותית.

אמא התחילה את דרכה המקצועית בבית חולים “מאיר”

כפסיכולוגית התפתחותית, אך בהמשך התמחתה גם

18.2.2016-

כפסיכולוגית רפואית ונוסף לה עוד כובע. ב

קיימה הוועדה המקצועית לפסיכולוגיה רפואית בבית

החולים, יום עיון למדריכים ומומחים בתהליך הסמכה

להדרכה בפסיכולוגיה רפואית, שעסק בדילמות בנושאי

הדרכה, התמחות ובחינת ההתמחות והוקדש לזיכרה של

אמא.

הדרך שבה אמא מתה, גרמה לי להבין את הקושי של

המערכת הרפואית בארץ לאפשר לחולים למות בכבוד.

יתקיים במכללה האקדמית

2016

במהלך חודש אוקטובר

תל-אביב-יפו יום עיון לזכר אמא תחת השם “רסיסים

של חמלה”. יום העיון יעסוק במפגש של איש צוות רפואי

עם החולה הנוטה למות. בנוסף, נבדקת אפשרות לקיום

סדנאות לצוותים רפואיים באותו נושא.

כפי שכבר הוזכר, ג’יני גרמה לאמא להתעמק ולחקור את

עולמם של הכלבים, גם ברמה המקצועית, כפסיכולוגית.

איכשהו התגלגלתי לתחום של כלבי השירות שקיים בארץ

רק באופן חלקי באמצעות כלבי נחייה לעיוורים. לצערי הרב,

בישראל אין חקיקה המאפשרת פעילות של כלבי שירות

שיכולים להוות בני לוויה לאוכלוסיות הסובלות ממכלול

בעיות בריאותיות ומגבלות גופניות, רגשיות ושכליות.

כלבים מאומנים כאלה ידועים בעולם בעיקר כבני לוויה

, תחומים שהיו

PTSD

מוצלחים לילדים אוטיסטיים ופגועי

מוכרים היטב לאמא. רציתי להתחיל לפעול כדי להביא

להכרה ישראלית בכלבי שירות אך גיליתי שזה מאד מורכב

וסבוך. על הדרך נתקלתי בפעילות משיקה של עמותה

בריטית, המלווה ומנחה משפחות עם ילדים אוטיסטים

בגילאי שלוש עד שש-עשרה באילוף הכלב הפרטי שלהם

והתאמתו לצרכיו. גייסתי את אמא לצוות ההקמה, יחד עם

חבר וטרינר (עופר צדוק) ומאלף התנהגותי (אסף ברלר)

וקיבלנו מהעמותה את הזיכיון להקמת הפעילות בארץ.