שתיקה

פורסם ב"פסיכואקטואליה" גיליון יולי 2013

מאת: אבי סלע, פסיכולוג חינוכי מומחה בשפ"ח ת"א-יפו

הוא נכנס לחדר עם אימו, ילד יפה, עיניו ירוקות, נבונות. ביקשתי מהם לשבת, הצגתי את עצמי. "מרים", הציגה אימו את עצמה והושיטה יד ללחיצה. "והוא", הפנתה את מבטה אל בנה, "הוא יובל והוא לא מדבר כבר חצי שנה, הפסיק...", היסיתי אותה בתנועת יד עדינה.
"בן כמה אתה, יובל?" שאלתי.
"הוא בן 8 עוד שבוע", הזדרזה אימו לענות.
יובל הוריד את הראש.
"מצטערת, זה כבר אוטומטי, התרגלתי לענות במקומו". עכשיו הורידה גם היא את הראש, מבוישת. הבחנתי בדמעות המציפות את עיניה.
ישבנו כך שותקים דקות ארוכות. הוא, שתיקתו אילמת, היא שתיקתה נכלמת, ואני, שמורגל בשתיקות ארוכות, שלא אחת מופרות על ידי תגובה רגשית חזקה מצד המטופל, ידעתי שבפעם הזאת, השתיקה היחידה שתופר תהיה שלי.
"יובל". פניתי אליו. הרימה היא את ראשה. חייכתי לעומתה.
"יובל, אני ארצה לפגוש אותך שוב בשבוע הבא, לבד. כרגע הייתי רוצה לדבר קצת עם אמא, תהיה מוכן להמתין בחוץ?"
הוא לא ענה, רק קם מהכסא ויצא מהחדר. יצאתי אחריו, בידיי מספר דפים לבנים וקופסת צבעים. הנחתי על השולחן לידו, נגעתי קלות בכתפו, חייכתי אליו וחזרתי לחדר.
"אני מצטערת", אמרה אימו מתוך תחושת אשם כבדה, כאילו בדיבורה הכשילה את ריפויו של בנה.
"זה בסדר", עניתי אני, "השתיקה קשה".
"ועכשיו", אמרתי בעודי מוציא חבילת דפים מהמגירה, "הייתי רוצה שתספרי לי את הכל מהתחלה".

"לפני בערך חצי שנה, זה היה ביום שלישי, היום החופשי שלי מהעבודה, קיבלתי טלפון מבית הספר של יובל - המנהלת ביקשה קודם כל להרגיע - הכול בסדר עם יובל (הם מאוד רגישים מאז שאבא שלו נפטר), רק שהוא לא מוכן לדבר עם אף אחד. המורה פונה אליו והוא לא עונה, רק מוריד את הראש למטה וממלמל משהו בשפתיים, בלי קול, וגם עם החברים שלו לכיתה הוא לא מדבר ואפילו איתה, עם המנהלת הוא לא היה מוכן לדבר, אז היא חשבה שכדאי לעדכן אותי ולשאול אם קרה משהו בבית. לא. לא קרה כלום, אמרתי לה ושאלתי אם הוא לידה ואם אפשר לדבר איתו. הוא היה לידה אבל לא היה מוכן לדבר איתי וזה כבר ממש הדאיג אותי אז אמרתי למנהלת שאני כבר מגיעה לבית הספר. וככה זה בערך התחיל. בבית הספר הוא לא ענה לשאלות שלי וכבר ממש כעסתי, הרגשתי שהוא משחק איזה משחק. לא ראיתי טעם להשאיר אותו שם. לקחתי אותו הביתה. בדרך, במכונית, הוא שתק, אמרתי לו שאני מאוד כועסת ושהוא ילד נבון ושהוא יודע שאם משהו מציק לו הוא יכול להסביר את עצמו במילים ושלשתוק  זה לא פתרון לשום דבר. הוא הסתכל עלי, הקשיב, דמעות זלגו לו מהעיניים אבל הוא לא אמר דבר. עצרתי את האוטו, חיבקתי אותו, אמרתי לו שאני אוהבת אותו ושאני מצטערת שכעסתי עליו ושעכשיו כשאנחנו לבד הוא יכול לספר לי מה מפריע לו, אבל הוא לא דיבר, רק בכה והדמעות יצאו בלי הפסקה וגם אני התחלתי לבכות, מנסה להסתיר את הדמעות, המשכתי בנסיעה. כשהגענו הביתה, הגשתי לו את ארוחת הצהריים ובינתיים התקשרתי לאימי, סיפרתי לה את כל מה שקרה, היא הציעה שנלך לפסיכולוג וכך עשיתי".

היא סיפרה ואני כתבתי, לא מפריע לשטף דיבורה, נותן לה לפרוק את משא השתיקה.  הדפים התמלאו, היד כאבה. הצעתי שנפסיק בשלב זה ושניפגש שוב באמצע השבוע, לפני שאני פוגש את בנה.
"הוקל לי, תודה", אמרה, כמו הייתה היא המטופל ולא בנה. ליוויתי אותה החוצה, יובל ישב רכון מעל השולחן, מבטו הוסט לעברנו, ידיו הסתירו את הדף. "אתה יכול לקחת את הציור איתך", הצעתי (קיוויתי שישאיר). הוא קיפל את הדף והכניס אותו לכיס מכנסיו.
"להתראות בשבוע הבא, יובל".
"להתראות", ענתה אימו.

קבענו לשעה עשר, יום שלישי, היום החופשי שלה. חיכיתי. סיכום השיחה הקודמת לפניי, קורא אותו כבר בפעם העשירית אולי, המילים מאבדות ממשמעותן, הכול עוד ממש בהתחלה, אין לי כיוון, רק שאלות, הרבה שאלות. דפיקה בדלת. אני ניגש. פותח.
לא זכרתי אותה.
"מרים", אמרתי ובעצם שאלתי. נכנסה. התיישבה. התיישבתי אני. משום מה, מהזווית הזאת יכולתי לראות בה את אימו של יובל. אישה צעירה, יפה, אמצע שנות השלושים, שיער כהה, עיניים ירוקות. אפשר לראות בה את יובל.

"מה שלומך?" אני שואל.
"הרבה יותר טוב, יש לי הפעם הרגשה טובה".
"את באמת נראית מאוששת". אני מחזק את דבריה.
"בואי נמשיך מהמקום בו הפסקנו בפעם הקודמת. אמרת ש…"

"אתה לא צריך להזכיר לי, אני זוכרת. הגעתי למקום שבו נכנסים הפסיכולוגים לסיפור. אז ככה, פניתי באופן פרטי לפסיכולוג שהמליצה לי עליו חברה, דיברתי איתו בטלפון, תיארתי בקצרה את המקרה ושאלתי אם יוכל לקבל אותנו בקרוב, זה היה ביום חמישי והוא קבע לנו פגישה ליום ראשון. חשוב לי לציין שעבר יותר משבוע מאז התחיל הסיפור ובאופן מפתיע הילדים בכיתה של יובל, הסתגלו מהר מאוד למצב, בהתחלה קצת הציקו לו, צחקו עליו, אבל בהתערבות המורה והיועצת, הם ירדו ממנו לאט לאט והתחילו לקבל אותו כמו שהוא, אמנם בהפסקות הוא היה נשאר בכיתה לבד וחברים כבר הפסיקו לבוא אלינו הביתה, כאילו היה מדובר במחלה מדבקת,  אבל לפחות לא הציקו לו. למזלו, יובל תמיד ידע להעסיק את עצמו לבד, היה יכול לשבת שעות על קיפולי נייר – אוריגאמי, אני לא מבינה בזה כל-כך, אבל המורה שלו לקיפולי נייר, כן יש לו חוג כזה בבית ספר, סיפר לי בהתלהבות לפני כמה ימים שיובל המציא קיפול חדש שלא מופיע באף אחת מהחוברות שמוכרות לו, שמחתי, חיבקתי את יובל והדמעות התחילו שוב לזלוג ואני דווקא אישה חזקה, אבל אני כבר לא כל-כך שולטת בזה. די. מספיק עם הבכיינות".
הוציאה טישו מתיק היד שלה מחתה דמעה סוררת והמשיכה לדבר.
"הגענו לפגישה אצל הפסיכולוג, הוא ביקש מיובל לחכות בחוץ ודיבר איתי, יותר נכון חקר אותי. שאל אותי המון שאלות, עלי, על בעלי, על המשפחה שלי ובסוף הוא גם הגיע ליובל, רצה לדעת איך היה ההיריון, איך הייתה הלידה, אם היו אירועים מיוחדים בילדות…"
בשלב הזה עצרתי אותה.
"זה מעניין אותי, אולי עוד נחזור לזה, אבל אם אני לא טועה, לא סיפרת לי ממה נפטר בעלך".
"אה…כן. היה לו סרטן, סיפור ארוך וקשה".
"מתי הוא נפטר?".
"בערך חודש לפני התחלת הסיפור עם יובל. זה היה ביום שלישי, היום החופשי שלי. יובל היה בבית ספר. ארי, זה השם של בעלי, בדיוק חזר יומיים לפני כן מהטיפול הכימותרפי, היה תשוש, כמעט ולא קם מהמיטה, היה בולע עשרות כדורים ביום ומקיא. לא הפסיק להקיא, באותו יום שלישי, אחרי ששלחתי את יובל לבית הספר, לקחתי כוס מים ואת קופסת הכדורים שלו שמחולקת לשבעה תאים קטנים, כל יום תא וניגשתי אליו. הוא נראה ישן….

זה היה צפוי, לא נתנו לו עוד הרבה זמן, דאגתי שייקחו אותו עוד לפני שיובל חוזר מבית הספר, הודעתי לכל מי שצריך להודיע, הלוויה הייתה אחר- הצהריים, השארתי את יובל אצל אימי. הוא ילד חכם, לא היה צריך להרבות במילים, כשבאתי לקחת אותו מבית הספר, לא אמרתי מילה, "אבא מת" - הוא אמר, אפילו לא שאל, נתן לי יד וצעדנו ככה עד למכונית".

"איפה היה הגידול?" שאלתי.
"זה התחיל במיתרי הקול". ענתה היא.   
"למה לא סיפרת לי עד עכשיו?"

"ידעתי שנגיע לזה וקיוויתי שכמה שיותר מאוחר, שני הפסיכולוגים הקודמים שהיינו אצלם, הגיעו לזה כבר בהתחלה ומהרגע שנגעו בנקודה הזאת, לא הרפו. אני יודעת, הקשר נראה ברור, לא צריך להיות פסיכולוג בשביל זה – לאבא שלו היה סרטן במיתרי הקול, הוא איבד את יכולת הדיבור, בסוף גם מת מזה, כל ילד קטן היה מבין את זה"  (מחייכת חיוך מריר) "ומחפש דרך להימלט מהגורל הזה וכנראה שזה גם מה שעושה יובל, אבל התובנה הזו לא הובילה אותנו לשום מקום, נהפוך הוא, ככל שניסו לגעת בזה יותר בטיפול ביובל, כך מצבו נעשה רע יותר, הוא התחיל להרטיב בלילה, הפסיק לאכול, תאר לך שכדי להחזיר אותו למצב הקודם הייתי פשוט צריכה להפסיק את הטיפול….וכל כך שמחתי שלא שאלת אותי את כל השאלות האלה בהתחלה ונתת לי את האפשרות לספר את הסיפור כראות עיניי, הרגשתי לרגע שאנחנו במקום הנכון, בבקשה, אני מתחננת, אל תחזור שוב לעניין הזה, זה לא מועיל, ויובל, וגם אני לא נעמוד בעוד טלטלה כזאת. תבטיח לי שתהיה אחר, שתהיה שונה".

עכשיו היה תורי לשתוק, מה יש לי כבר לומר מול הטיעונים הללו, ואיזו ציפייה, אני שונא להיות במקום הזה.

"את צודקת, נראה לי שהמשימה שלנו היא להביא את יובל למצב שירצה לדבר. זה נכון, השתיקה של יובל היא סימפטום למשהו עמוק יותר ובדרך-כלל הטיפול בסימפטום לא מרחיק את המחלה, אבל במקרה שלנו הסימפטום הוא בעיה רצינית שיש לטפל בה לפני הכול ואחר כך לחשוב מה הלאה". המתח בפניה נרגע מעט, נראה שבשלב זה עניתי על ציפיותיה, אבל מה הלאה?

"יש לי רעיון מסוים שלא ניסיתי אותו אף פעם, ואני מרגיש חובה להיות גלוי איתך, הרעיון הזה מתגבש אצלי ממש עכשיו, אני לא יודע עד כמה הוא יועיל אבל אני משוכנע שלא יהיה בו נזק, אני גם לא יכול להסביר לך ממש את מה שעומד מאחורי הרעיון הזה כי אני בעצמי לא ממש יודע כרגע, אבל יש לי תחושה טובה לגביו".

"אני אלך עם כל דבר שתציע, מה כבר יש להפסיד, רק תזכור, הבטחת שלא יהיה נזק גדול יותר".
למשמע ההבטחה שלי מפיה, כמעט ונסוגותי, לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי – "מבטיח". היא הושיטה יד ללחיצה כאילו בזה הרגע חתמנו על חוזה מכירה לשביעות רצון כל הצדדים.
לחצנו ידיים.

"אני מבקש ממך לקנות טייפ מנהלים – זה עם הקלטות הקטנות, ועשר קלטות של 60 דקות כל אחת. תביאי את זה עם יובל לפגישה הבאה, תשאירי את הכול באריזה".

עיניה נצצו, המשיח בכבודו ובעצמו יושב מולה. לו ידעה כמה הוא רועד מבפנים, הייתה מבינה ששום חמור לבן שמכבד את עצמו לא היה נותן לו לרכב עליו. ממש לפני שיצאה מהחדר, נעצרה רגע ליד הדלת ואמרה: "כמעט שכחתי", הוציאה מהתיק שלה דף לבן מקופל והניחה אותו על השולחן שלי.
"זה הציור שיובל צייר בפגישה הראשונה, כשהמתין בחוץ בזמן ששוחחנו, הוצאתי את זה מכיס המכנסיים שלו". אמרה ויצאה מהחדר. פתחתי את הדף המקופל. ריק. לא ציור, אפילו לא כתם צבע. נזכרתי איך ניסה להסתיר את הדף בידיו הקטנות וחייכתי חיוך עגום של צער. עליו. עלי.

הם הגיעו בזמן שנקבע. נכנסה מרים, יובל אחריה מחזיק את ידה, כמו נגרר בניגוד לרצונו. התיישבו. יובל, ראשו מוטה מטה, עיניו מרצדות בחוריהן, מדי פעם מופנות אלי ומיד מוסטות לנקודה אחרת בחדר. מרים נראית טוב מתמיד. מחויכת.

"בוקר טוב", אני זורק אל חלל החדר, מרים לא מזדרזת להשיב, מפנה מבט אוהב אל יובל ומסננת, כמעט ללא קול – "בוקר טוב". מוציאה מהתיק שקית, מתוכה שולפת טייפ מנהלים חדש וחבילה של עשר קלטות. כמו שקבענו. מכניסה שוב את ידה אל התיק ומוציאה מספר חבילות של סוללות. "חשבתי שזה נחוץ", היא כמעט מתנצלת. חייכתי אליה, אשת חייל.
איך שכחתי? סוללות. בלעדיהן הטייפ אילם.

מרים הניחה את הכבודה על השולחן ושילבה ידיים על חזה. חלקה בעסקה מולא במלואו. עכשיו תורי.

"היי יובל". הפעם פניתי אליו. נראה שלא היה בסוד העניינים וההתרחשות בדקות האחרונות סקרנה אותו, הוא הרים את הראש והביט אלי במבט שואל.
"אתה לא חייב לענות", אמרתי. לקחתי את הטייפ, פרקתי אותו מאריזתו, הכנסתי את הסוללות וקלטת אחת, בדקתי שהוא עובד. מרים ויובל ישבו דרוכים בזמן שלחצתי על ה – play כאילו ציפו שיבקע איזה קול מהקלטת הריקה.
לחצתי stop.
"עובד", הצהרתי. הוצאתי את הקלטת, הדבקתי מדבקה קטנה, כתבתי עליה את הספרה "1" ומתחתיה הוספתי – "יובל". הכנסתי חזרה לטייפ.
"הנה יובל, קח את הטייפ ונעשה ניסיון. תלחץ על כפתור ההקלטה וניתן לאמא להגיד משהו". קרצתי לעברה של מרים שנראתה מופתעת ואפילו הסמיקה קלות. הגשתי לו את הטייפ, מבטו דילג בין הטייפ לביני, לאחר מספר שניות, הושיט יד מהססת, לקח את המכשיר והתבונן בו, חוקר אותו מכל צד, אחר כך לחץ על כפתור ההקלטה. מרים קרבה את ראשה אליו, נתנה לו נשיקה מצלצלת על הלחי ואמרה: "אתה חמוד". בתגובה, עצם יובל את עיניו לרגע, פקח אותן, ולחץ על כפתור ה – stop.
"עכשיו תעביר את הקלטת להתחלה ותלחץ על הכפתור עם המשולש, כדי שנשמע".
הוא מילא אחר ההוראות במיומנות רבה. נשמעה נשיקה מצלצלת ואחריה – "אתה חמוד". צחקנו בקול, מרים ואני. היא דמעה. יובל חייך.
"יש כאן עשר קלטות של שעה כל אחת", פניתי אל יובל. "אנחנו ניפגש מעכשיו עשר פעמים נוספות, בכל פעם נכניס קלטת חדשה ואתה תיקח את הטייפ איתך הביתה ותקליט כל מה שמתחשק לך ובכל פעם שניפגש, נשמע את ההקלטה מההתחלה עד הסוף, בדיוק שעה. בזמן הזה תוכל לעשות כאן מה שאתה רוצה. אתה רואה, יש כאן המון משחקים, דפים, צבעים…מה שאתה רוצה".
יובל מדד את החדר במבטו והחזיר את המבט אלי. לא חיכיתי לאישורו.
"להתראות בפגישה הבאה. אותו יום. אותה שעה."

הפעם הייתה לי תחושה טובה, לא ידעתי להסביר למה. אולי ההליכה המשותפת של שלושתנו, בצעדים איטיים ללא כיוון ברור, כמו טיול משפחתי בחיק הטבע, נסחה בי מן שלווה שכזאת. ישבתי עוד מספר דקות ליד השולחן, בוהה בחלל החדר שריחה הרענן של מרים עוד נישא בו, ראייתי החלה מיטשטשת, דמעות הציפו את עיניי, מה קורה לי?
הרגשתי צורך דחוף לדבר עם מישהו. הרמתי את שפופרת הטלפון וחייגתי את המספר הראשון שעלה לי בראש.
"הלו".
שמעתי קול נשי מוכר שחיבר אותי מייד עם מספר הטלפון שזה עתה חייגתי – חנה, הגננת של בתי.
לאחר שתיקה קצרה התעשתי. "חנה? מדבר אבא של מיכל, התקשרתי לשאול מה שלומה".
"מצוין. אתה שומע אותה מקשקשת ברקע? היא לא מפסיקה לדבר. קרה משהו?"
"שום דבר, פשוט התגעגעתי קצת. תודה. להתראות".

נקישה בדלת.
צריך להמשיך את היום.

בפגישה הבאה נכנס יובל לחדר לבד, אימו חיכתה בחוץ. שמענו את הקלטת מתחילתה עד סופה. למעט הנשיקה המצלצלת של אימו "ואתה חמוד", בקולה הרך, לא היה בה דבר, כמו הדף החלק – "הציור" של יובל מהפגישה הראשונה. במהלך הפגישה הוא שיחק במשחקים שונים בחדר, הטייפ עבד. לאחר חצי שעה נשמעה נקישה שהקפיצה את יובל וגם אותי. נגמר הצד. הפכתי את הקלטת והפעלתי את הטייפ שוב. יובל המשיך לשחק, מתעלם מקיומי. לקראת סוף הפגישה, לקח דף לבן מערימת הדפים שהייתה מונחת על השולחן ובמהירות מדהימה יצר ממנה ברבור, הניח אותו על שולחני. נשמעה נקישה – סיום הקלטת. סיום הפגישה.

הוא לא המתין שנייה נוספת ויצא מהחדר.
אימו נכנסה איתו שוב. הוצאתי את הקלטת מהטייפ. הכנסתי לקופסה הקטנה והנחתי אותה בקופסה אחרת, גדולה יותר. לקחתי קלטת שנייה. רשמתי על המדבקה את הספרה "2" ומתחתיה "יובל". החלפתי סוללות והחזרתי לו את המכשיר.

הקלטת השנייה ואלה שבאו אחריה כבר הכילו קולות שונים – קולות ציפורים, רעש מכוניות נוסעות, קולה של אימו שהוקלט בהיחבא מדברת בטלפון, פעם אחת עם אמה פעם אחרת עם חברה. המשחקים בהם בחר יובל השתנו מפגישה לפגישה והיו בעלי משמעות טיפולית מובהקת.
בחמש הדקות האחרונות של כל פגישה יצר יובל קיפול נייר חדש שהונח על שולחני בדיוק עם סיום הקלטת והצטרף לאוסף שהלך והצטבר בפינה מיוחדת שייחדתי לו על השולחן.

בפגישה השמינית ניתן היה לשמוע את יובל מזמזם שיר ילדים מוכר. בדקתי עם אמו אם זה אכן קולו, ההתרגשות הייתה גדולה, לא היה צורך באישור מילולי לשאלתי, מדהים כמה מילים יכולות להיות מיותרות לפעמים.

בפגישה התשיעית הטייפ חזר להיות אילם והייתה נסיגה משמעותית גם במשחק של יובל, נכנסתי לחרדה, אבל משהו בי אמר שבדיוק כך הדברים אמורים להתנהל – פחד גדול של יובל לקראת הפגישה האחרונה שיתק אותו, הרגרסיה נועדה אולי למשוך אותי להאריך את משך הטיפול, להרחיק את הפרידה.
ציינתי בפני יובל בסוף הפגישה התשיעית שבשבוע הבא תהיה הפגישה האחרונה ובסופה ניפרד, הייתי החלטי, אי אפשר היה להבין אותי אחרת.

הפגישה האחרונה הגיעה. מרים ליוותה את יובל לתוך החדר וחייכה אליי חיוך של עידוד. חייכתי בחזרה. יובל התיישב על השטיח אני הכנסתי את הקלטת והפעלתי את הטייפ. הקלטת הייתה ריקה. יובל היה נינוח, שיחק במשחקים השונים, מדי פעם הסתכל לעברי, אך לא הוציא מילה. בחמש הדקות האחרונות לקח שני דפים לבנים ויצר מהם דמות מיוחדת. שם אותה על שולחני ואמר –

"קוראים לו ארי והוא מלאך".

דמעות הציפו את עיניי , ידעתי שהדבר הנכון ביותר לעשותו עכשיו הוא להמשיך לשתוק, גם ככה לא יכולתי לדבר.

הקלטת הגיעה לסיומה.
נקישת פרידה.