קבילות חוות דעת מומחה המוגשת לביהמ"ש ע"י מומחה בפסיכולוגי

מאת: ד"ר דוד יגיל (Ph.D), פסיכולוג קליני, התפתחותי ושיקומי.מרצה באוניברסיטת חיפה ובמכללה האקדמית עמק יזרעאל. ניהל בעבר את התחנה לטפול פסיכולוגי-התפתחותי של משרד הבריאות במחוז חיפה. עוסק בפרקטיקה פרטית, ובין היתר במתן חוות-דעת פסיכולוגיות לבתי-משפט.

בשני דיונים שונים שהתקיימו לאחרונה בבית-משפט מחוזי, ובהם ניתנה הכרעת דין אשר הרשיעה נאשמים בעבירות המיוחסות להם, ביקשו הסניגורים להגיש לבית-המשפט חוות-דעת מומחה בפסיכולוגיה, שתתאר את מצבם הנפשי של הנאשמים, וזאת בטרם מתן גזר-הדין.
במהלך הדיון בבית-המשפט היה מפתיע להיווכח כי קיימת חוסר הבנה בקרב ב"כ פרקליטות המדינה לגבי חוות-דעת של מומחה בפסיכולוגיה קלינית. בשני הדיונים טענה פרקליטה בכירה ומנוסה שהיא מתנגדת להגשת חוות-הדעת הפסיכולוגית לביהמ"ש כיוון שעורך חוות-הדעת איננו "רופא" ועל כן, אינו מוסמך להגיש חוות-דעת בנושא הנדון. דברים מפתיעים אלה, עוררו אצל כותב שורות אלה את התהייה: האם מדובר בניסיון מניפולטיבי של פרקליטה מתוחכמת, להימנע מעימות עם המובא בחוות-הדעת, מחשש שהיא עלולה להקשות עליה את מלאכתה כתובעת? או שמא יש ממש בעמדתה והחוקים הנוגעים לעניין הגשת חוות-דעת מומחה לביהמ"ש, אכן אינם מאפשרים לפסיכולוג להגיש חוות-דעת מומחה בתחומי מומחיותו? מכל מקום, לשיטתה של הפרקליטה, כפי שהדברים באו לידי ביטוי בטיעוניה לביהמ"ש, יש למנוע מכותב חוו"ד מתוקף היותו פסיכולוג ולא פסיכיאטר, מלהגיש את חוות-דעתו. תהיה זו עוררה את יצר הסקרנות והחקרנות של כותב שורות אלה, ולאחר איסוף המידע הרלבנטי, סברתי כי ראוי להציגו בפני ציבור הקוראים.
תחילה יוצגו פרטי אחד המקרים לצורך הבנת ההקשר בו נטענה טענה זו, לאחר מכן, יוצגו סעיפי החוק הרלבנטיים, ויתקיים דיון בסוגיה זו תוך הצגת ההבדלים בין חוות-דעת מומחה בפסיכיאטריה לבין חוות-דעת מומחה בפסיכולוגיה קלינית.
תאור המקרה: פלוני הוא רווק בן 35 שנה, אשר התגורר בשנים האחרונות בגפו. הוא עבד למחייתו והתרועע עם קטינים גילאי 12- 16. על פי הודאתו במשטרה, הוא נהג לאונן אוננות משותפת וקבוצתית, עם הקטינים הללו, ולעתים גם קיים עימם מגעים אוראליים.   הוא נולד במדינה מזרח אירופית להורים שלהם היו ארבעה ילדים. סבל מבעיות זיכרון ולקויות למידה, ולפיכך למד במסגרות חינוך מיוחדות. הוא זוכר את עצמו בפנימיות מגן חובה ועד לגיל 17. הוא עלה ארצה עם אמו ואחותו בהיותו בן 20. הוריו התגרשו לאחר עליית האם לארץ.
לדבריו, אין לו קשר רגשי משמעותי לבני משפחתו, כיון שהוא גדל במרבית שנות ילדותו ונעוריו בפנימייה ונהג לבקר בבית הוריו פעמיים בשנה בלבד. הוא אהב את החיים בפנימייה, וקשריו הרגשיים העיקריים היו עם חבריו לפנימייה. פלוני מספר בטבעיות ובהנאה רבה על התנסויותיו המיניות הראשונות שהתרחשו בפנימייה, וכללו בעיקר אוננות משותפת עם חבר אחד או שניים. הוא תופס את החוויות הללו כחוויות טבעיות בין בנים בגיל ההתבגרות, שאינן נחשבות ל"סקס". לדבריו, בהיותו בפנימייה הוא נשלח לעבוד יחד עם מספר נערים אחרים אצל אחד הכפריים בכפר שליד הפנימייה. לאחר שעות העבודה, האיכר נהג לקיים עם הנערים שעבדו עימו מגע מיני שכלל אוננות משותפת ויחסים אוראליים. הנאשם לא קיים יחסים הומוסקסואליים ואינו נמשך לכך בכלל. עד עלייתו ארצה בגיל עשרים, הוא לא קיים יחסי-מין עם אישה. לפני כחמש שנים קיים מערכת יחסים עם חברה למשך מספר חודשים ועימה קיים גם יחסי-מין. לדבריו, הוא לא יכל להגיע לאורגזמה, אלא אם כן דמיין את עצמו בסיטואציה המוכרת והאהובה עליו כשהוא מאונן עם חבריו לפנימייה.
מיד בתחילת מעצרו, סיפר פלוני באופן מפורט וספונטני על כל מערכות היחסים החברתיות והמיניות שקיים עם הקטינים. דיווח-עצמי זה, שהיה נטול תחושת אשמה ו/או חשש מעונש, התקבל לאחר מכן גם בחקירה המשטרתית, והתעורר חשד שהוא אינו מודע לחומרת מעשיו. לפיכך, הוא אושפז לצורך הסתכלות בבי"ח פסיכיאטרי. האשפוז נמשך כשבועיים. במהלך אשפוזו הוא נבדק בבדיקה פסיכולוגית ולאחר מכן, הוגשה חוות-דעת פסיכיאטרית לבית המשפט, תחת הכותרת "תעודת רופא".
בחוות-הדעת הפסיכיאטרית מתואר תחילה עברו של הנאשם ולאחר מכן "ממצאים בבדיקה פסיכיאטרית: הנבדק ערני, מתמצא בכל המובנים, שפתו מעט דלה... דבריו מובנים ומאורגנים, מחשבתו מאורגנת, ללא קיום סימנים פסיכוטיים, אין למצוא מחשבות שווא או הזיות. מסביר את התנהגותו בכך שהייתה נורמטיבית בפנימייה, לא הפעיל כוח בביצוע המעשים והוא מכור למין עם נערים. תגובה רגשית דלה ומנומסת. בבדיקה פסיכיאטרית אינו סובל מפיגור שכלי, אין סימנים למצב פסיכוטי, ילדותי מבחינה רגשית, אגוצנטרי". בהמשך לכך המסקנה: "הנבדק מסוגל לעמוד לדין, מבין את מהות העבירה, ומסוגל לשתף פעולה עם עורך-דין". 
פלוני הועמד לדין בגין ביצוע "מעשים מגונים בילדים קטנים שטרם מלאו להם 14 שנים". הוראות החיקוק שלפיהן הואשם: "מעשה מגונה, עבירה לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין התשל"ז - 1977. פלוני הורשע בבית-המשפט המחוזי על-פי הודאתו.
חוות-הדעת הפסיכולוגית הוגשה על-ידי הסניגור במסגרת הטיעון לעונש, ונועדה להציג את הרקע הנפשי לביצוע העבירות, ולא רק לעסוק בשאלת מסוגלותו לעמוד לדין. להלן תמצית חוות-הדעת הפסיכולוגית: "פעילותו השכלית הממוצעת היא ברמה גבולית... מבחינת מצבו הנפשי, ממצאי הבדיקה מלמדים שפלוני אינו סובל ממחלת נפש. ממצא זה תואם את מסקנותיו של הפסיכיאטר... יחד עם זאת, קיימים סימנים ברורים להפרעה באישיות... הוא תופס את העולם כעולם רע ומסוכן, עולם שמעורר אצלו פחדים רבים, והוא למעשה פוחד להתבגר. מבחינה נפשית פלוני נשאר מקובע בגיל 13-14 בערך, בתחילת גיל ההתבגרות. הוא משתוקק עד היום לעצור את שעון הזמן ולהישאר ילד. הוא נותן אמון בילדים קטנים, יוצר עימם קשר ספונטני וטבעי, נהנה לשחק במשחקי-ילדים, לצפות בסרטים מצויירים ובסרטים לילדים, להחליף עימם חוויות, ובמיוחד: הוא משתוקק לכך שיאהבו אותו! ... ... ממצאי הבדיקה מלמדים על הפרעה בגיבוש זהותו העצמית הבוגרת, ותפיסה עצמית של ילד/נער בתחילת גיל ההתבגרות... ... הוא אהב את הקשר החווייתי עם הילדים, ונהנה מהאוננות המשותפת. המגעים האוראליים, נעשו כחלק מהמשחקים המשותפים שלו עם הקטינים, ובכלל זה, עישון נרגילה, ואוננות הדדית. משחקים אותם הוא מכנה כ'שטויותים'... ".
בהמשך לממצאי הבדיקה שהוצגו לעיל, נדונה בחוות-הדעת הפסיכולוגית סוגיית האבחנה של הנאשם מבחינה פסיכופאתולוגית (האם אכן הנאשם מתאים לקריטריונים שנקבעו ב – DSM-4  (1994) לאבחנה של פדופיליה); הוצג שוב הקשר בין חוויותיו המיניות המוקדמות לבין הסטיה המינית שלו; הוצגו ממצאי הבדיקה הפסיכולוגית שנערכה לו במסגרת אשפוזו הפסיכיאטרי, שנמצאה תואמת להפליא את ממצאי הבדיקה הפסיכולוגית הנוכחית; ונדונו השיקולים לקולת העונש, ובכלל זה ממצאי מחקרים בדבר הקשר בין ניצול מיני בילדות לבין הנטייה של המנוצלים לבצע בבגרותם תופעות דומות. לבסוף מופיעות המלצות לגבי דרכי הטפול. מפאת הצורך בקיצור הדברים, לא יפורטו במאמר זה סעיפים אלה.  
הצגת חוות הדעת הפסיכולוגית בשלב הטיעון לעונש:

בדיון שהתקיים בבית-המשפט ביקש הסניגור להגיש את חוות-הדעת הפסיכולוגית "לענין העונש". תגובת התובעת הייתה: "אני מתנגדת. העד אינו פסיכיאטר והוא עוסק בחוות-דעתו באבחנה קלינית פסיכיאטרית שאין היא בסמכותו לחוות דעתו עליה. העד עוסק בשאלה אם הנאשם פדופיל או לא, והעניין הזה הוא עניין שנתון בסמכות הפסיכיאטריה, אבחנה רפואית גרידא ולא בסמכות העד. אני רוצה לציין שזו לא חוות הדעת הראשונה שלו".
הסניגור: "העד הזה הוא פסיכולוג קליני... לא נטען שהמומחה הוא בתחום הפסיכיאטריה, והדבר נתון בתחום מומחיותו, והוא מוסמך ורשאי להעיד על הדברים. קל וחומר שמטעם המדינה נבדק הנאשם ע"י פסיכולוגית קלינית, עליה הסתמך הפסיכיאטר... ".
החלטת הרכב השופטים: "אנו נעיין בחוות הדעת אותה מבקש הסניגור להגיש, ולאחר מכן נחליט אם ניתן להגיש חוו"ד זו כראיה לעניין הטיעון לעונש". "לאחר שעיינו בחוות-הדעת אנו מחליטים לקבל אותה ולגבי משקלה נחליט בתום העדות במסגרת גזר הדין".
בהמשך לכך, הציגו התובעת והסניגור את טיעוניהם לעונש. התובעת מבקרת תחילה את הפסיכולוג, ולשם הבהרת עמדתה אשתדל להביא את הדברים בשם אומרם: "הוא תומך יתדותיו שלפי ההגדרה הפסיכיאטרית, למרות שהוא אינו פסיכיאטר והדבר אינו בתחום מומחיותו, פדופיליה מתייחסת ל... . כמו-כן, הוא מצטט מתוך 10 -ICD   שגם הוא ספר פסיכיאטרי שכל ההגדרות שמוגשות לביהמ"ש מוגשות לפיו...". מדברים אלה משתמע כי לדעת התובעת, אבחון של הפרעות נפשיות, הוא בתחום מומחיותו של פסיכיאטר, ולא בתחום מומחיותו של הפסיכולוג הקליני. נראה כי למרות השכלתה המשפטית, היא אינה מודעת לעובדה שאבחון פסיכיאטרי (שנעשה ע"י רופאים פסיכיאטרים) ואבחון פסיכודיאגנוסטי ופסיכופאתולוגי (מומחיותם של פסיכולוגים קליניים) מתייחסים לאותן הפרעות נפשיות, ומבוססות על אותו מאגר מידע של ספרות מקצועית.
סעיפי החיקוק הנוגעים למתן חוות-דעת מומחה לבית המשפט:
1. בפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א – 1971, בסעיף 20: חוות דעת מומחה ותעודת רופא, נאמר כי: "בית המשפט רשאי, אם אין הוא רואה חשש לעיוות דין, לקבל כראיה, בכתב, חוות דעתו של מומחה בשאלה שבמדע, שבמחקר, שבאמנות או שבידיעה מקצועית (להלן - חוות דעת), ותעודה של רופאעל מצב בריאותו של אדם (להלן – להלן תעודת רופא)".
2. בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, ב"פרק יא: מומחים", סעיף 125 נאמר: "בפרק זה, "מומחה" – רופא, מומחה רפואי, או מי שעוסק כמומחה בנושא שבמדע, במחקר, באמנות או במקצוע;
"מומחה רפואי" – רופא בעל תואר מומחה ששמו כלול ברשימת הרופאים שנתפרסמה לפי תקנה 34 לתקנות הרופאים (אישור תואר מומחה ובחינות), התשל"ג – 1973”.
סעיף 127. "רצה בעל דין להוכיח עניין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, יצרף לכתב טענותיו תעודת רופא או חוות דעת של מומחה, לפי העניין, שנערכה לפי סעיף 24 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א – 1971 להלן – חוות דעת); ...".

מסעיפי החוק האלה אנו למדים שהמחוקק מבחין בין "תעודת רופא" שניתנת על-ידי "מומחה רפואי" לבין "חוות-דעת" של מומחה שאינו רופא, לפי העניין, בתחום המומחיות שלו. במסגרת זו רשאי פסיכולוג מומחה להגיש אף הוא "חוות-דעת" בתחום מומחיותו.

חוק הפסיכולוגים:
חוק הפסיכולוגים התשל"ז – 1977, קובע כי "עיסוק בפסיכולוגיה – עיסוק מקצועי כמשלח-יד באבחונם ובהערכתם של עניינים ובעיות בתחום הנפשי, השכלי וההתנהגותי של בני-אדם, וכן טיפול, שיקום, ייעוץ והדרכה בנוגע לעניינים ולבעיות כאמור, הנעשים בדרך כלל בידי פסיכולוג;..."
בסעיף 8 (א) נאמר כי: "שר הבריאות רשאי בתקנות, לאחר התייעצות במועצה – (1) לקבוע שענף פלוני בפסיכולוגיה יהיה מומחיות מוכרת; ... ... ".
בסעיף 8 (ב) "פסיכולוגיה קלינית, פסיכולוגיה חינוכית, ופסיכולוגיה חברתית-תעסוקתית הן מומחיות מוכרות".
בתיקון מס. 4 לחוק הפסיכולוגים, התשס"ב – 2002, מוגדר המונח: "פסיכולוג מומחה" – "פסיכולוג הרשום בפנקס הפסיכולוגים כבעל תואר מומחה בענף מומחיות שהוכר לפי חוק זה".
בתקנות הפסיכולוגים (אישור תואר מומחה) התשל"ט – 1979, בסעיף 5, נקבעו דרישות ההתמחות לקבלת תואר מומחה בפסיכולוגיה קלינית. בין היתר נקבעה מכסת שעות הדרכה לצורך התמחות בשני תחומי העיסוק העיקריים: פסיכודיאגנוסטיקה ופסיכותרפיה.
בסעיף 6 לתקנות אלה, מופיע פירוט הדרישות לצורך קבלת תואר "מומחה-מדריך" בפסיכולוגיה קלינית בפסיכודיאגנוסטיקה, בפסיכותרפיה או בשניהם.
מסעיפי חוק אלה ומהתקנות הנלוות להן ברור כי עיסוקם של פסיכולוגים הוא "באבחונם ובהערכתם של עניינים ובעיות בתחום הנפשי, השכלי וההתנהגותי של בני-אדם...". יתר על כן בתקנות לקבלת תואר מומחה בפסיכולוגיה קלינית, מופיע תחום האבחון של הפרעות ומחלות נפשיות (פסיכודיאגנוסטיקה) כאחד משני התחומים העיקריים של הפסיכולוג הקליני.
פסיכיאטריה ופסיכולוגיה קלינית: תאומות לא-זהות.
כידוע, פסיכיאטריה הוא תחום התמחות ברפואה, אשר עוסק באבחון וטפול בהפרעות נפשיות.   תהליך האבחון הפסיכיאטרי מבוסס בעיקרו על הראיון הפסיכיאטרי, בהתאם לעקרונות מקובלים להערכת המצב הנפשי. הראיון כשלעצמו הוא כלי איבחוני בעל רמה נמוכה יחסית של מהימנות ותקפות, משום שביסודו קיים היבט התרשמותי-סובייקטיבי (אלמגור, 2002 ; Widiger, T.A., & Spitzer, R.L. ,1991; Pavkov, T.W., Lewis, D.A.& Lyons, J.S., 1989)
אולם, הודות לקיומם של מדריכים מפורטים לאבחון הפרעות נפשיות, דוגמת DSM - 4 , ו-  ICD -10, אשר מציגים רשימה מדויקת של קריטריונים אבחנתיים לגבי כל הפרעה שהיא – חל שיפור ברמת המהימנות והתקפות שלו.
פסיכולוגיה קלינית היא תחום התמחות בפסיכולוגיה, אשר כאמור לעיל על-פי חוק הפסיכולוגים, עוסק אף הוא באבחון ובטפול במי שסובלים מהפרעות נפשיות. למעשה, הן הפסיכולוג הקליני והן הפסיכיאטר עוסקים באבחון ובטפול באותה קבוצה של "חולים" או עדיף לומר, מטופלים. אולם, למרות תאומות זו, קיימים ביניהם גם הבדלים מבחינת כלי ההערכה והמדידה המשמשים לאבחון פסיכודיאגנוסטי, ומבחינת שיטות הטפול. מבחינה אבחונית, פסיכולוגים קליניים משתמשים הן בראיון הקליני והן במבחנים פסיכולוגיים, על מנת למדוד ולהעריך את היפקוד השכלי, את התפתחות האישיות, ואת המצב הנפשי. אבחונים פסיכודיאגנוסטיים ונוירו-פסיכולוגיים משמשים כלי-עזר חשוב בתהליכי קבלת החלטות הן במערכת הרפואית והן בבתי-המשפט (בסוגיות: מסוגלות הורית, היותו של ילד מסוים בסיכון ונחיצות מסירתו לאימוץ, אחוזי-נכות של נפגעי תאונות, סיכויי השיקום של עבריינים, ועוד). ניתן להרחיב את הדבור על היתרונות והחסרונות של הראיון הפסיכיאטרי בהשוואה למבחנים הפסיכולוגיים, אך לא בכך עסקינן. לאחרונה פורסמו בכתב-העת "רפואה ומשפט" מספר מאמרים בזכות השימוש בהערכת אישיות באמצעות מבחנים פסיכולוגיים (מהימנים ותקפים), הן במסגרת תפקידו של הפסיכולוג הקליני במשפט הפלילי (אלמגור וגוטר 2001; זכי, 2003 ) והן כחלק משיתוף-פעולה בין מקצועי עם פסיכיאטר ( בן נחום, קלאג ולוי, 1992; שוחט ודורסט, 2003). אולם נראה כי האפשרות שפסיכולוג מומחה יגיש חוות-דעת פסיכולוגית עצמאית, בנושאים שהם בתחום מומחיותו – טרם זכתה להכרה מספקת.
מנקודת מבטו של כותב שורות אלה, לא מדובר כאן במחלוקת בין פסיכולוגים לפסיכיאטרים, אלא, באפשרות לספק לבית-המשפט את כל המידע הנחוץ לתהליכי קבלת החלטות, באמצעות מיגוון של כלי מדידה והערכה, תוך כדי הפריה הדדית בין בעלי-מקצועות שונים. פרופ' עמיחי לוי (לוי, 1996) במאמרו הנוגע למתן חוות-דעת פסיכיאטרית, פונה לפסיכיאטר המצוי במילים: "אם הבדיקה הקלינית שלך איננה ברורה וחד-משמעית, כדאי לשלוח את הפציינט לטסטים פסיכולוגיים ("מבחנים פסיכודיאגנוסטיים")". בדומה לכך, ב"המלצות והנחיות לגבי הכנת חוות דעת בהקשר לנושא עונש מופחת", שמיועדות להיות נספח להנחיות של איגוד הפסיכיאטריה בעניין כתיבת חוות-דעת, נאמר כי :"רצוי גם להיעזר בסולמות כדי לכמת את ההפרעה... וכמו-כן רצוי להשתמש בטסטים פסיכודיאגנוסטיים ונוירופסיכולוגיים אחרים שתקפותם הוכחה..." (4).
לעניות דעתי בתחום המשפטי, אחד החוקים היחידים הקובע כי חוות-דעת פסיכיאטרית היא הכרחית כדי שבית המשפט יכריע בסוגיה משפטית הנוגעת לבריאותו הנפשית של נאשם, הוא: "חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א – 1991, שבסעיף 15(ג) קובע כי: "לא ייתן בית המשפט צו לסעיפים קטנים (א) או (ב) אלא לאחר קבלת חוות דעת פסיכיאטרית...". סעיפים קטנים אלה עוסקים בשאלה א': האם הנאשם מסוגל לעמוד לדין פלילי, או שאינו מסוגל לכך מחמת היותו חולה נפש; ו-ב': האם הנאשם "היה חולה בשעת מעשה, ולפיכך אין הוא בר-עונשין"? אולם, ראוי לציין כי חוק זה, גם מאפשר הצגת ראיות בנדון מטעם אחד מבעלי הדין, ובלשון המחוקק: "הועמד נאשם לדין פלילי ובית המשפט סבור, אם על פי ראיות שהובאו לפניו מטעם אחד מבעלי הדין... כי הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין מחמת היותו חולה, רשאי בית המשפט לצוות שהנאשם יאושפז...". בהקשר זה סביר להניח שממצאי בדיקה פסיכולוגית, שנעשו בשלב כלשהו בטרם ביצוע העבירה, עשויים לשמש כראיה שתוצג לביהמ"ש, ובאותה מידה ניתן להציג לביהמ"ש גם ממצאי בדיקה פסיכולוגית שנעשו לאחר ביצוע העבירה.
    לסיום, פסיכיאטרים, פסיכולוגים (במרבית תחומי ההתמחות) ולעתים גם נוירולוגים, שואפים להגיע למדידה מדויקת של תפקודו השכלי ושל מצבו הנפשי של האדם. אולם, בהעדר כלים אבחוניים מדויקים, אנו עוסקים לעתים קרובות בהערכה ולא במדידה. הסוגיות הנידונות בבתי-המשפט הן סוגיות כבדות משקל – בין אם זה במסגרת המשפט הפלילי ובין אם במסגרת משפט אזרחי שעוסק בקביעת דרגת הנכות של נפגעי תאונות. לא אחת קורה שמומחים מאותה דיסציפלינה, אינם מסוגלים להגיע לתמימות דעים בנוגע לתפקודו הקוגניטיבי והנפשי של הפרט. קל וחומר כאשר מדובר בדיסציפלינות שונות. לפיכך, ראוי שהמערכת המשפטית תכיר בהבדלים המהותיים ובתרומה הייחודית של כל מומחה.     

מקורות:
1. אלמגור, משה (2002) הגנת אי-שפיות: תפקידו של הפסיכולוג הקליני במשפט פלילי, רפואה ומשפט, 27, עמ' 171-178.
2. אלמגור,מ., וגוטר,ל. (2001) שימוש משפטי במבחן להערכת אישיות, רפואה ומשפט, ספר היובל, עמ' 341-347.
3. בן נחום, צ., קלאג, א., ולוי, ע. (1992) הפרעות פסיכיאטריות ונוירופסיכולוגיות בבית המשפט, רפואה ומשפט, 6, 29-32.
4. המלצות והנחיות לגבי הכנת חוות-דעת מומחה בהקשר לנושא עונש מופחת.
www.mentalnet.org.il
5. הצעת חוק הפסיכולוגים (תיקון מס. 4). התשס"ב – 2002
6. זכי, משה (2003) התפתחות ענף הפסיכולוגיה המשפטית – המצב בישראל בהשוואה לארצות הברית, רפואה ומשפט, 28, עמ' 153-157.
7. חוק הפסיכולוגים התשל"ז – 1977.
8. חוק טיפול בחולי-נפש, התשנ"א – 1991.
9. לוי, עמיחי (1996 חוות-הדעת הפסיכיאטרית: היבטים מעשיים, רפואה ומשפט,14, עמ' 46-52.
10. פקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א – 1971, סעיף 20.
11. שוחט,א., ודורסט, ר. (2003) שילוב מבחנים פסיכולוגיים בחוות-דעת פסיכיאטרית המוגשת בהליכים פליליים, רפואה ומשפט, 29, עמ' 161-169.
12. תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, פרק יא, , סעיף 125 – 137.
13. תקנות הפסיכולוגים (אישור תואר מומחה) התשל"ט – 1979.
14. APA (1994) Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorder. (DSM-4)
4 th Ed.
15. Pavkov, T.W., Lewis, D.A.& Lyons, J.S. (1989) Psychiatric Diagnoses    and Racial Bias: An Empirical Investigation. Professional Psychology: Research and Practice, 20, 364-368.
16. Widiger, T.A., & Spitzer, R.L. (1991) Sex Bias in the Diagnosis of                 Personality Disorders: Conceptual and Methodological issue. Clinical Psychology Review, 11, 1-22.
17. World Health Organization(1992) The ICD-10 Classification of Mental and Behavioural Disorders: Clinical descriptions and diagnostic guidelines.