פינת ההורות: זוגיות והורות לילדים צעירים - התמודדויות והשפעות הדדיות

פורסם ב"פסיכואקטואליה" גיליון מאי 2014 

פינת ההורות: זוגיות והורות לילדים צעירים - התמודדויות והשפעות הדדיות

איריס ברנט, פסיכולוגית התפתחותית ומטפלת משפחתית-זוגית. מנהלת שותפה של המרכז להורות במכון שינוי.

על נושא הקשר בין זוגיות והורות לילדים צעירים התבקשתי לדבר בסדנא שהעברתי: איך הזוגיות מושפעת מהמשימות הייחודיות של ההורות לילדים צעירים, באיזה אופן גידול הילדים מושפע מהזוגיות וכיצד אפשר לעזור להורים להתמודד טוב יותר בתקופה ייחודית זו. אני מקדישה כתבה זו למודרכותי, על שנת הדרכה מרתקת שהייתה לנו.

האתגר 

גידול ילדים זו הזדמנות לגדילה ולצמיחה ולחיזוק המערכת המשפחתית. ילדים מכניסים שמחה, עונג, רווחה נפשית, אך גם לחץ, אחריות, דאגות וחרדה. כאשר הם מגיעים לעולם הם מרחיבים מערכת קיימת של זוגיות. בדרך כלל הורות לילדים צעירים מלווה בנסיבות מאתגרות כגון דרישות כלכליות גדולות, שינויים בסדרי עדיפויות, צורך בפיתוח קריירה במקביל להורות, קשרים עם המשפחה הרחבה, צרכים רגשיים, צרכים חינוכיים, בריאותם של הילדים, מחסור בשינה אצל ההורים, מחסור בזמן וצורך בלוגיסטיקה מורכבת.

בנוסף, ההורות מעלה אצל כל אחד מבני הזוג תכנים פסיכולוגיים שלא עלו עד כה בשלב הזוגיות. התכנים הללו – זכרונות מן הילדות, פצעים מן הילדות, עמדות מופנמות מהמשפחה, מהתרבות – כל אלו הם שונים בין בני הזוג, ומלבדם יש צורך למזג אותם עם צורכי התינוק. יש צורך גם לאזן בין שני העולמות הללו של שני ההורים.

נשאלת השאלה איפה כל החוויות הללו פוגשות את הזוג המסוים? זוג שבא ממודל שבו ראה עבודת צוות בין ההורים יהיה לו מודל לשחזור, אבל כאשר המודל המופנם הוא של כוחנות, כאשר אחד מבני הזוג הוא בעל כוח והשני חלש, איך הוא יוכל לסמוך על עבודת צוות בזוגיות שהוא בונה?

כל אלו גורמים לכך שהסיכון להגיע למבוי סתום, לקונפליקטים שוחקים ולאפיסת כוחות רגשית, אישית וזוגית, הוא גבוה. השחיקה בתקופה זו גבוהה במיוחד, ולכן, לדעתי, גם אחוזי הגירושין בתקופה זו הם גבוהים ביותר.

אצל כל זוג נטווה סיפור דומיננטי על יחסיהם כזוג, וסיפור זה ממשיך איתם לתוך ההורות. במידה שהסיפור הזה מצומצם ורווי בעיות הוא לא מאפשר לזוג לראות בעין רחבה, והמערכת הזוגית והמשפחתית מאבדת את גמישותה. כתוצאה מכך הפתרונות הננקטים הופכים לפחות ופחות יעילים עד לפירוק הזוגיות. הסיפור הזוגי עלול להצטמצם לסיפור של אכזבה, כישלון, חוסר שביעות רצון, חוסר התאמה, חוסר אמון, ריקנות. אישה יכולה להגיד "אין עם מי לדבר", גבר יכול לומר "היא לא מאוזנת, צריך לעזור לה להיפרד מהילדה".

חשוב שכאנשי מקצוע נזכור שכאשר מסתיימת תקופת הילדות, הגורמים האלה משתנים, הלחצים מצטמצמים ואתגרים שונים עולים אל פני השטח. בשלבים אלו הילדים בדרך כלל השיגו אוטונומיה מסוימת, התלות הפיזית מורגשת פחות, והזוג יכול להתפנות להשקיע בעצמו. אני סבורה שבלי להתכוון לכך, המסרים המועברים להורים דרך תוכניות טלוויזיה על הורות וספרי הדרכה למיניהם המציבים אתגרים להורות הנכונה, מוסיפים מתח ורגשות אשם להורים ומבלבלים אותם אף יותר. כאנשי מקצוע ביכולתנו לסייע להורים, להעצים ולהדגיש את יכולותיהם, חוזקותיהם ומיומנויותיהם, ולסייע להם לצמוח ולהצמיח את זהותם כהורים וכזוג ובכך לחזק את התא המשפחתי.

על מנת לעזור לילד בתליך הסוציאליזציה (חִברות), בלי לאבד את התמיכה התוך זוגית שצריכה לאפיין את תת מערכת ההורים, יש למתוח גבול שיאפשר לילד גישה לשני ההורים, אך יותיר אותו מחוץ למערכת הזוגית. אנשי טיפול וגורמים חיצוניים למשפחה, כמו מערכת החינוך ומערכת הבריאות, יכולים לסייע בתהליך או להתנגש בו. הסיוע יכול לבוא מכך שמצד אנשי הטיפול תהיה התייחסות לבעיות אצל ילדים מתוך הבנה ותמיכה בכל המשפחה. הדבר מורכב משום שלהורים קשה להגן ולהדריך בלי לפקח ולהגביל. בד בבד, ילדים אינם יכולים לגדול ולממש את צביונם האישי בלי לדחוף ולהתקיף. הורים צריכים להשתמש בסמכותם והם צריכים לפעמים תמיכה שתיתן להם את הכוח לשם כך. בתקופות שונות אנשי הטיפול היו מתערבים לכאן או לכאן. בעבר הלא רחוק תרפיסטים חשבו שהמודל הדמוקרטי הוא הנכון, שהורים צריכים בעיקר לאפשר לילדיהם לממש את עצמם, שלא חייבים מנהיג ושאפשר להסביר הכול. כיום, עם שיקום הסמכות ההורית, יש נטייה לשכוח שהילדים חייבים לבדוק גבולות, לדחות סמכות על מנת לגדול. כך מעורבותו של איש הטיפול יכולה להתנגש במטרה הטיפולית של תמיכה באוטונומיה של הילד. אחריותו של המטפל היא להחזיק מורכבות זאת ולעזור לתת המערכות לשאת ולתת ולהסתגל זו לזו.

התהוות זוג-הורה

את המושג זוג-הורה הכנסתי כדי לבטא את המרחב שנוצר בין הזוג לילדים. הרי יש יחיד שהוא הורה ואדם, ויש זוג שהוא זוג וגם הורים. זוג, לפני שהפך לזוג-הורה, היה רק זוג. בני הזוג ביססו בהדרגתיות הסתגלות הדדית ופיתחו מערכת של עסקאות בעלות תבנית, דפוסים המכוונים את התנהגותם זה כלפי זה כמו גם, הרבה מאוד החלטות בקשר לחיי היומיום (מינושין, 1974). לעתים זוג יכול לתפקד מצוין כזוג, אך יתקשה לתפקד כזוג-הורה. כל זוג מגיע לאיזון מסוים שמתאים לו. אולי היה להם חשוב להיות טוטליים אחד עבור השני, אולי הם דווקא בנו מערכת מרוחקת עם הרבה מרחב אחד לשני. אולי הייתה ביניהם חלוקת כוח ברורה של שולט ונשלט, ואולי הייתה ביניהם שוויוניות והדדיות. כאשר נולד הילד הראשון, ועם כל ילד חדש שנולד, מתרחש שינוי בלתי נמנע בדפוסי הפעולה של בני הזוג.

 6 משימות עומדות בפני הזוג ליצירת הזוג-הורה:

1. מעבר מצרכים אישיים ומטרות אישיות לעבודת צוות.
2. לשקול מהי החלוקה של משימות הבית וגידול הילדים באופן שמקובל הדדית.
3. לחלוק מתח כך שאף אחד לא מגיע למצב של עומס יתר רגשי.
4. לפתור קונפליקטים באופן פתוח וקונסטרוקטיבי.
5. להכיר בשינוי הקבוע בזוגיות כתוצאה מההורות.
6. להחזיק קומוניקציה זוגית שתומכת ביחסים.

יצירת הבסיס לזוג-הורה

בשלב הינקות הקשר הזוגי שהיה מבוסס על איזון שהתאים לאותו זוג עובר תהליך של שינוי. בדרך כלל נוצרת הייררכיה בשלב זה, והאישה משקיעה הרבה מאוד בתינוק והגבר משקיע באישה (גלבוע, 2009 ). הייררכיה זו מזמינה חוסר איזון במצב הזוג-הורה. כמו כן, כעת נדרשת רמה גבוהה יותר של מחויבות לזוגיות. הרבה פעמים האישה מתחילה תהליך זה עוד בהיריון והאב, שעדיין לא מרגיש מחויב, מתחיל תהליך זה מאוחר יותר. זה יכול ליצור חוסר איזון וחוסר שיוויון. במקרים כאלה אפשר לשמוע ויכוח שבו האישה מתלוננת בפני בעלה על שאינו עוזר מספיק, כשהבעל בעצם לא מוכן לכך עדיין כי הוא עדיין לא לקח על עצמו את התפקיד והמחויבות ההורית, האבהית או הזוגית-הורית. הוא עדיין רווק בתפישתו.

קיימים הבדלי מגדר בתהליכים שמתרחשים אצל כל אחד מההורים, שיכולים להשפיע על התהוות הזוג-הורה. אצל האמא, דרך ההפנמה של החוויה של הענקה מוצלחת לתינוקה היא בונה ביטחון עצמי בהורותה. הביטחון האמהי שהיא בונה אינו רק "השתקפות" של הילד המרוצה, דרך ההפנמה של תינוק מתפתח יפה שקולה לדימוי אמהי חיובי, האמא משיגה אינטגרציה חדשה באישיותה. דבר זה מאפשר כך לאמא לעשות תיקון לחוויות עבר שלה, של עצמה כילדה לאמה. כמובן שייתכן גם שתבנה סיפור חיובי פחות על עצמה, ואף מנוגד.

הסיפור אצל האבא הוא קצת שונה משום שהתהליכים הפיזיולוגיים אצלו שונים מאלו הקיימים אצל האם. האבא משיג את אבהותו דרך תהליכים של הזדהות עם חוויית ההיריון של אשתו. עם הפיכתו לאב, הוא חוזר לתהליכי ההזדהות שעבר עם אמו ואביו. לאחר הלידה, מן השלב הראשוני, מתחילים להתפתח יחסי אובייקט עם התינוק, ואלו דומים לתהליכי התפתחות האגו ההורי של האם. תהליכי ההפנמה וההזדהות הם זהים, אך אצל האב התנאי הוא שהוא יטפל בתינוק. כמו כן, מכיוון שהוא כתינוק הפנים את דמותה של אמו אך עבר תהליך של הזדהות עם אביו, השלב ההורי הזה כרוך בתיקונים שנשארו לו דרך ההתמודדויות האלה בקשר עם אמו ואביו. לכן אצל האב מעורבות תקוות ששונות מהחוויה ההורית של האם (Benedek, 1959).

הולדת הילד או הילדים יוצרת תת קבוצה חדשה כאשר להורים ולילדים תפקידים שונים. זה דורש גם משא ומתן חדש על קביעת גבולות עם המשפחה המורחבת. משפחות המוצא יכולות לנסות לחדור, להתערב, להדריך או לעזור למשפחה החדשה. נדרש שינוי בוויסות המפגשים החוץ-משפחתיים כמו עם עבודה וחברים, כלומר יש ליצור סימון מחדש של גבולות התא הזוגי משאר העולם.

כאשר נולד התינוק, כל אחד מבני הזוג מצפה שדפוסי הפעולה של יחידת הזוג ילבשו את הצורות שלהן הוא מורגל או לפי קווים מועדפים, ותדיר שאחד מהם לפחות ילחץ על האחר להתאים עצמו לכך. אפשריים כמה סידורים, או שלכל אחד מבני הזוג יהיו אזורים שבהם אינו יכול להתיר גמישות. באזורים אחרים ייתכן שתתאפשר גמישות בהתאם להעדפותיו של אחד מבני הזוג. כשבני זוג מסתגלים זה להעדפותיו של זה ומטמיעים אותן, זה מקדם את תחושת הלכידות של המשפחה. כאשר מאבקיהם של בני זוג גולשים לזירה ההורית, הסמכות ההורית מתפצלת וכל הורה מתקיף את בן הזוג האחר דרך הילד. יכולים להיווצר מקרים, למשל, שבהם האם מעודדת את הילדה לא לציית לאביה, או שהאב מתקיף את הילדה כאשר הוא כועס על אשתו.

התהוות מעגלים של דפוסי התמודדות הזוג-הורה

האישה והגבר מביאים לזוגיות דפוס התקשרות מהעבר, ממשפחתם הגרעינית, מדפוסים בין-דוריים (Bowen, 1992). אבל הם גם יוצרים ומבססים מעגל של דפוסי התקשרות בהווה. אלה אף יותר מכתיבים את התנהלותם בהווה מאשר מודלים פנימיים מהעבר (דאלוס ודרייפר, 2004). אלו מעגלים שמחזקים את עצמם, מעגלים של דפוסי התמודדות כאשר בבסיסם דפוסי התקשרות שמאשרים ומשמרים ומחזקים את הנרטיב הזוגי, ומסיתים את התפיסות העכשוויות. כלומר תחושות, התנהגויות ואמונות מתקיימות בעזרת דפוסים נוכחיים, ואלה מעצבים ייצוגי התקשרות. למשל, מעגל אפשרי אחד הוא כאשר בן הזוג ייטה לפרש אמירות של האישה כביקורתיות. לכן הוא מסתגר ומרחיק את עצמו. בתגובה היא עושה נסיונות ליצור קשר והוא נמנע, והיא אומרת אמירות שמתפרשות כביקורתיות, וכן הלאה נוצר מחזור של רדיפה. באותו אופן נוצר מעגל של התקשרות בטוחה בתוך הזוגיות שבה אחד מבני הזוג מתנהג באופן עקבי, יציב, תומך ומאזן והשני מגיב לכך ברצון טוב ובהשתדלות משלו, וכך נוצר מעגל של יציבות, אמון וביטחון.

בניית נרטיבים של זוג-הורה

נרטיבים הם המילים שבהן אנו נוטים לתאר ולהסביר את המציאות הרגשית שבתוכה אנו פועלים. האופן שבו אנו מסבירים את המציאות, המשמעויות שניתן לאירועים, אלו יכתיבו את התנהלותנו ואת תגובותינו וישפיעו על היחסים שנבנה עם בן הזוג ועם הילד. אצל הזוג-הורה, הנרטיב שדרכו הם מדברים את יחסיהם ישפיע על התנהלותם כהורים. הקושי הוא למקד מהו הנרטיב המוליך ומגשר בין הזוגיות להורות. רק בתוך תהליך טיפולי של שאילת שאלות המאפשרות התמקדות בנרטיב אפשר להבינו, לשיימו, ואז לבדוק את הדיאלוג שלנו עם נרטיב זה. אז אפשר לבסס עמדה והצדקה כלפי נרטיב זה. הדוגמאות שבחרתי להביא נראות לי אופייניות יחסית.

נרטיב של התמודדות

כאשר הנרטיב הוא של התמודדות והעצמה, בדרך כלל הכוונה לשאיפה לאפשר לכל אחד מבני הזוג לבטא את עצמו, לבטא את רגשותיו ולספק נימוקים להתנהגותו. יש לבני הזוג שאיפה לשמירה על ההרמוניה בבית ומוכנות גם להכיל ויתורים אישיים. הסגנון הזוגי הוא של שיתוף ברגשות ובמידע אישי. יש יכולת לקבל אחריות ואשמה, ובני הזוג משדרים דאגה ושיתוף פעולה. בני הזוג מעניקים אחד לשני חירות אישית גבוהה ואת התקווה ליצירת אווירה של אמון ותמיכה בתוך המשפחה. הזוג השואף להתמודדות ייטה לפרש קונפליקטים במסגרת נרטיב זה ולכן יחפש דרכים להתגבר עליהם ולקבל אחריות הן הדדית והן אישית. אין פירוש הדבר שחלוקת המשימות תהיה שווה, אלא שהיא תהיה מוצהרת ומקובלת על שניהם.

נרטיב של הטחת האשמות

זוג שבונה נרטיב של הטחת אשמה נמנע מלקבל אחריות אישית. בני הזוג גם לא יראו את התרומה של הנסיבות השונות כתורמות לבעיה אלא יפנו אצבע מאשימה אחד כלפי השני וידרשו מהאחר לתקן את פגמיו. נרטיב זה מלווה הרבה פעמים בצעקות, בעצות ובהערות עוקצניות, ויכול להגיע עד להתפרצויות והכפשות. לעתים זה יוביל לפירוק המשפחה. אם אחד מבני הזוג מתרגז ומאשים, הנטייה להשיב בהאשמה או בעלבון גדולה יותר בקרב זוגות שאינם שבעי רצון מהנישואין (ברג-קרוס, 2000).

האווירה הגרועה בין ההורים והאקלים החברתי המאופיין ביריבות משפיעים על מצבם הרגשי של הילדים ותורמים להתפתחותן של בעיות התנהגות ובעיות רגשיות אצל הילדים. אמנם אין הוכחה של השפעה בלעדית מוחלטת, אך כן ברורה ההשפעה. ראטר (Rutter, 1994) תיאר שלושה מנגנונים שאחראים על כך. עצם היותם של הילדים עדים להתנהגות של ויכוחים, רשעות או אלימות, גורמת לילדים טראומה. "הילדים הופכים לקורבנותיה של הנשורת הרגשית, כאילו שהו תחת ענן גרעיני, החולף מעל ראשם" (ברג-קרוס, 2000 חלק ב, עמ' 376). בנוסף, לעתים הילדים מעורבים באופן פעיל בכך שהם משמשים שעירים לעזאזל ומנוצלים לתיעול האנרגיה השלילית. לעתים הם מוכנסים לבריתות הרסניות עם ההורים, אשר גורמות להם להתנכר לאחד ההורים כדי להדק את קשריהם עם השני. ובנוסף, עצם האומללות של ההורים פוגעת ביכולתם למלא את התפקיד ההורי באופן מתאים, מנחם, מאושר ומאוזן עם הילד. הנרטיב ההורי הוא אם כן אחד מהמנגנונים החשובים ביותר על מנת שמשפחה תצלח במשימה החשובה של ניהול קונפליקטים. קושי בפתרון בעיות במשפחה הוא אחד הגורמים המרכזיים לבעיות משמעותיות אצל ילדים (Kline  בתוך ברג-קרוס, 2000).

כאשר קיים נרטיב של האשמות, יש לבני הזוג נטייה לעשות ייחוסים פנימיים שליליים על ההתנהגויות של בן הזוג. אם האישה חוזרת הביתה והבית מבולגן היא תחשוב: "הוא אדם לא מתחשב ביסודו", או "הוא מנסה להרגיז אותי". כאשר בני זוג עושים ייחוסים שליליים ללא הרף, זה מביא לסופם של היחסים או לאווירה עוינת מאוד (Kanouse and Hanson בתוך ברג-קרוס, 2000). זה יכול להתבטא במניעת יחסי מין או בשתיקות רועמות.

כדי שזוגיות תחזיק מעמד עליה לכל הפחות להיות מוטה באופן מספיק על מנת לראות את הטוב שבבן הזוג.

נרטיב של "אנחנו מתנה משמים אחד לשני"

כל זוג בונה נרטיב משלו. אין נרטיב אחד דומה במדויק לאחר. זוג שזהו נישואיו השניים של הבעל, למשל, כאשר הסיפור הדומיננטי בנישואיו הראשונים היה "צעקות, מריבות, קללות וחוסר כבוד", ואילו אצלה אלה נישואין ראשונים כאשר המודל שספגה בבית הוריה היה צעקות אך לא חוסר כבוד. הם נישאו כאשר כבר התבסס דפוס של צעקות ועלבונות מסוג "אפס" וכן הלאה. עם זאת, הנרטיב שהם בנו כזוג הוא של "אנחנו מתנה משמים אחד לשני". לזוג כזה אין כלים יעילים לפתור קונפליקטים, ולתוך מצב זה נולד הילד הראשון. הם ממשיכים לריב כבעבר, אך נראה שההורות הביאה תקווה ודפוסים של התמודדות מצד האישה. מרבית הוויכוחים בין ההורים קשורים לזוגיות שלהם, לענייני הבית, ופחות לילדים עצמם. המצב הזה משפיע על הילד. הוא נכנס לחרדות ולמצוקה רגשית, ובעצמו מאמץ את הדפוס של האלימות. זה פוגע בתפקודו בבית הספר וכאן ההורים מתחילים לבדוק מה הבעיה של הילד. בטיפול במהרה מתברר שקיים משוב בין מאפיינים של הילד לתקשורת של האשמות שבין בני הזוג. ה"מוזרות ועולם הדמיון" הפורה מדי של הילד הוא רק חלק מהתמונה. אם היינו נשארים בזה לא היינו מבינים כיצד במערכת הזאת הזוגיות משפיעה על ההורות ועל הילד. זוג שתופס את עצמו כמתנה ונוקט בדפוס של האשמה מתקשה לרוב להסתכל מנקודת מבט רחבה ולקחת אחריות על עצמו. ככל שהם דרשו מהילד "לתקן" את עצמו, כך הוא נהיה יותר "בעייתי". זהו מצב מבלבל מאוד משום שהסביבה ששמה את הילד כ"מקור הבעיה" מעודדת בבלי דעת את המעגליות של "חוסר כבוד". הילד מפגין מצוקה רגשית, ההורים נלחצים יותר ומאשימים זה את זה אך נמנעים מלקחת אחריות אישית, הילד מתויג כבעייתי וכן הלאה. רק ראייה מערכתית שמביאה בחשבון גם את תת המערכת של הזוגיות יכולה להסביר את מלוא המנגנון ולהקטין את הבעיה של "חוסר כבוד".

נרטיב של חוסר שיתוף

הרבה פעמים שומעים מהורים משפטים כגון "באורח מוזר הרבה יותר קל לי כשהוא (או היא) לא נמצאים. אז אני משתלט(ת) על העניינים ביעילות". חוסר שיתוף פעולה יכול להיות קשור לדפוס בין דורי. בנוסף, זה יכול להיות קשור לחוסר שביעות רצון מהנישואין. כך בן או בת הזוג משדרים "איני מרוצה מנישואינו".

נרטיב של עצמאות והפרדה

יש זוג שהנרטיב שלו הוא עצמאות, הפרדה. הם יקבלו במשותף החלטות כלליות לגבי השאלות הגדולות כמו מגורים, מסגרות חינוכיות, הקצאת שעות עבודה מחוץ לבית וכן הלאה, אבל בנושאים הקטנים של היומיום, כמו איך להרדים, מה לתת לאכול, את מי להזמין, האישה תהיה המחליטה. הרבה פעמים החלוקה גם תהיה בתחום הכלכלי, הם יפרידו חשבונות, כל אחד יהיה בעל קריירה אישית, כל אחד ישמור על האגו שלו וייתכן שה"עצמאות" תמשיך לשלב ההורות. הם יגיעו למישורת של החיבור בין הורות לזוגיות. איך הם יקבלו החלטות יומיומיות לגבי הילדים? מה על האינטימיות כאשר מכניסים את ההורות לתוך המרחב הזה? איך לומדים להישען אחד על השני? איך לומדים לשים בצד פחדים, כדי לפעול כיחידה אחת למען התא המשפחתי?

בני זוג הרבה פעמים אינם מעבירים את המסרים שלהם כראוי, מסיבות כאלה או אחרות. הם מתקשים למצוא את הפנאי ואת הכוח לנהל שיחות אינטימיות. הרבה פעמים התקשורת הולכת ומצטמצמת ובני הזוג כבר לא קולטים נכון את המסרים הרגשיים שמועברים בתוך המילים.

זוג-הורה: הזדמנות לצמיחה אישית ומשפחתית

כאשר זוג פונה בבקשת עזרה בהתמודדות עם ילדו, חשוב שנדע לזהות היכן הילד נמצא במרחב הזוג-הורה, מה קודקודי התקשורת המאפיינים משולש זה, מה הנרטיב הזוגי-הורי, ואילו ערכים, חלומות ושאיפות הוא מבטא.

תקשורת בין בני זוג:

אף שזוגות יודעים שתקשורת ושיחה אינטימית חיונית לתפקודם ולרווחתם ההדדית, הרבה מדי זוגות מדווחים שהם מתקשרים תקשורת הכוללת הבעת רגשות והקשבה הדדית לעתים רחוקות מדי (ברג-קרוס, 2000). מילר (Miller, 1975) תיאר שבעה היבטים של תקשורת אינטימית מיומנת:

1. הענקת תוקף, היכולת של האחד לתת לאחר להרגיש ששומעים אותו.
2. לקחת אחריות על רגשותינו ולהעביר מסר ברור של העניין לאחר.
3. אינטימיות דורשת דיבור מדויק ולא כללי ומעורפל. דיבור ענייני ונקודתי כך שהמילים יהיו מובנות לבן הזוג.
4. אינטימיות דורשת שקיפות, בהירות, והנמקה של המסרים או הבקשות שלנו.
5. אינטימיות דורשת חוש הומור.
6. אינטימיות דורשת אווירה של שיתוף פעולה תוך כדי שאילת שאלות, וקבלת מידע רלוונטי.
7. אינטימיות דורשת אווירה של ביטחון. בני הזוג צריכים להרגיש שכל אחד מהם מכבד את הדברים שחשובים לאחר, שגבולותיהם יכובדו, שקיימת תחושה חברית.

הכלת המתח שבין הזוג-הורה לבין הילד

המרחב שבין הילד הצעיר לזוג נע בין רגעי חסד של התאמה, שלווה, מאוחדות ודומות, להרבה מאוד רגעים של צורך בשימת גבולות וקונפליקטים. פעוטות מתנסים בממוצע כל 9 דקות באמירת "לא" ממבוגר אחד (Power & Chapieski, 1986). רגעי החסד הרבה פעמים מופיעים כשלהורה יש תחושה טובה של שליטה על ההתנהלות. אסתר כהן ונטע עופר-זיו (2007) כינו זאת "הכלת המתח הדיאלקטי" כאשר הורים נמצאים בין המשימה של הזנה-הענקה הכוללת טיפול רגיש, טיפוח, הגנה וביסוס אהבה ואמון, לעומת המשימה של חינוך וסוציאליזציה, הכוללת דרישות ואימון להישגים ולעמידה בתקנים התנהגותיים, חברתיים ותרבותיים.

אם בשלב הראשון החזקת המתח הדיאלקטי מונחת בעיקר בידיהם של ההורים, בהדרגה גם הילד לומד לתרום את חלקו לוויסות הרגשי וההתנהגותי שלו. בין היתר הילד לומד לשאת את התסכול של הגבול בינו לבין הוריו. קבלת הגבול שבין שתי המערכות, קבלת התסכול הכרוך בגבול זה, זהו מתח שבהדרגה שני הצדדים צריכים לשאת, להכיל, להכיר ולעבד. אחריות זו עוברת באופן הדרגתי אל הילד. זוהי משימה התפתחותית מורכבת שיש בה תהליכי ויסות, תהליכים נפשיים של התמודדות עם קונפליקטים פנימיים, ויכולת הכלת תסכול. ההתפתחויות הקוגניטיביות שמתרחשות בגיל הצעיר גם הן תומכות בתהליכים רגשיים אלו המאפשרים לילד הבנה של המפה המשפחתית, והבנת היחסיות והיחסים שבין חברי המשפחה. הילד לומד לקבל את מקומו היחסי בתוך המשפחה, לומד את גבולות יכולותיו, ומקבל על עצמו את התפקידים השונים הכרוכים מתוקף מקומו במשפחה: להיות בן לאביו, בן לאמו, אח בכור וכן הלאה.

ביבליוגרפיה

ברג-קרוס, ל' (2000). מושגי יסוד בטיפול משפחתי. ספר מבוא. חלק א וחלק ב. הוצאת"אח".

גלבוע, א' (2009). זוגיות והורות – עקרון הדומיננטיות המתחלפת. הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד.

דאלוס, ר' ודרייפר, ר' (2004). מבוא לטיפול משפחתי. תיאוריה ושיטות עבודה מערכתיות. הוצאת "אח".

כהן א' ועופר-זיו נ' (2007). יחסי הורים-ילדים כהזדמנות הדדית למפגש התפתחותי משמעותי עם ה'אחר' אצל אסתר כהן (עורכת): חוויית ההורות – יחסים, התמודדויות והתפתחות. הוצאת אח.

מינושין, ס' (1997). משפחות ותראפיה משפחתית. הוצאת רשפים.

Benedek, T. (1959). Parenthood as a Developmental Phase- A Contribution to the libido Theory. Journal of the American Psychoanalytic Association, 7, 389-417. doi:10.1177/000306515900700301

Bowen, M. (1992), Family Therapy in Clinical Practice, Jason Aronson.

Miller, S. (1975). Marriages and families: Enrichment through communication. Beverly Hills, CA:Sage.

Power, T. & Chapieski, M. (1986) . Childrearing and impulse control in toddlers: A naturalistic investigation. Developmental Psychology, 22, 271-275.

Rutter, M. (1994). Family discord and conduct disorder: Cause, consequences, or correlate? Journal of Family Psychology, 8(2). 170-186.