מתן עדות על ידי פסיכולוג לחוקרי משטרה

משרד עו"ד אברהמי, היועץ המשפטי של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל

פנו אלינו בשאלה לגבי מקרה בו נדרש פסיכולוג לתת עדות לחוקרי משטרה, בנוגע למטופל.

הכללים החלים על מסירת מידע למשטרה בנוגע למטופל, נגזרים מן ההוראה הקבועה בסעיף 05 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א - 1971, המתייחסת לעדות של פסיכולוג בבית משפט ובית דין, וכן בפני כל רשות, גוף או אדם המוסמכים על פי הדין לגבות ראיות.

לפי סעיף זה פסיכולוג מומחה "אינו חייב למסור ראיה על דבר הנוגע לאדם שנזקק לשירותו והדבר הגיע אליו תוך עבודתו כפסיכולוג והוא מן הדברים שלפי טיבם נמסרים לפסיכולוג בדרך כלל מתוך אמון שישמרם בסוד, אלא אם ויתר האדם על החסיון או שמצא בית המשפט כי הצורך לגלות את הראיה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה."

מן האמור עולה, כי במצבים בהם פסיכולוג מתבקש לתת עדות במשטרה בנוגע "לאדם שנזקק לשירותו", עליו לקבל את רשותו של האדם הנדון (או אפוטרופסיו), או לטעון לחסיון, ולא למסור מידע שנמסר לו מתוך יחסי אמון.

טענת חסיון תובא, במקרה הצורך, להכרעת בית המשפט, שיעיין בחומר או ישמע את עדותו של הפסיכולוג בדלתיים סגורות, ויחליט אם בנסיבות העניין יש צורך להתיר את מסירת החומר למשטרה.

הזכות לחסיון הינה זכותו של המטופל כלפי הפסיכולוג המומחה. מטרת החסיון היא להבטיח למטופלים ולכל מי שנזקק לשירותו של פסיכולוג ונותן לו מידע מתוך אמון שמידע זה יישמר בסוד, כי הפסיכולוג לא יפגע באמון שנתן בו ולא יגלה את המידע שמסר לו, אלא אם יחויב לעשות כן על ידי בית המשפט.

החסיון אינו מוחלט אלא יחסי: בית המשפט ישקול בכל מקרה ומקרה האם החובה להעיד אמת ולהגיע לחקר האמת גוברת על החובה לשמור בסוד מידע שנמסר בטיפול. הדבר תלוי בחומרת העבירה, אשר להוכחתה מתבקשת העדות בנסיבות המקרה, ובשאלה האם ניתן להוכיח את העבירה ולהביא לדין את העבריינים מבלי לפגוע בערך החסיון.

יש לדבר היבט נוסף: הפסיכולוג אינו מקור מידע אותו מבקשת המשטרה, ועליה לתור אחרי ראיות ממקורות אחרים. לא פעם אנשי המשטרה לא ערים לפרטים אלה.

"הכלל הוא שעד מעיד על עובדות שהוא קלט בחושיו שלו; ואין הוא רשאי למסור בעדותו עובדות שנקלטו בחושיו של אחר והגיעו לידיעתו...תכלית האיסור היא למנוע הבאת עדות שהעד אינו מסוגל לערוב לאמיתותה" (השופט יעקב קדמי, על הראיות חלק ראשון תשנ"ט-1999, 407-409). במרבית המקרים, דברים שנמסרים לפסיכולוג הם בבחינת עדות שמיעה, ומכאן שממילא אינה קבילים כראיה.

מוצע לפסיכולוגים להשתמש גם בנימוק זה.

קיום החסיון הוא ערך חברתי חשוב ובטובת כלל הציבור. כאמור, החסיון הנו חסיונו של המטופל, והפסיכולוג שמופקד על שמירת החסיון אינו רשאי לוותר עליו. במקרים בהם טובת המטופל או אלה שהוא חפץ בטובתם היא דווקא למסור את המידע, ניתן לפנות אל המטופל, ודי בהסכמתו להסרת החסיון.

כאשר מעורב בטיפול ילד, אזי ככל שהמידע נוגע לו, אין למסרו אלא בהסכמת אפוטרופסיו. ברם, אם הפסיכולוג נדרש להעיד על דברים שנאמרו לו, שאינם נוגעים ישירות לילד ולקשריו עם ההורים ו/או אחרים, הרי שלכאורה, לפי מטרת החוק, הסמכות לוותר על החסיון לגבי אמירות אלו נתונה למי שאמר את הדברים לפסיכולוג. יחד עם זאת, לפי לשון הסעיף נראה כי אם המידע נשוא העדות נמסר לפסיכולוג על ידי אדם אחד בנוגע לאדם אחר שנזקק לשירותו של הפסיכולוג, הרי שגם אדם זה צריך לוותר על החסיון.