ייעוץ משפטי: חשיפת חומר מטיפול ושיקום פסיכולוגי של מתלונן בעבירות מין בחקירות משטרה ובבית משפט

פורסם בפסיכואקטואליה- גליון מאי 2014

חשיפת חומר מטיפול ושיקום פסיכולוגי של מתלונן בעבירות מין בחקירות משטרה ובבית משפט

מאת עו"ד ברוך אברהמי, משרד עורכי דין ברוך אברהמי, יועץ משפטי להפ"י.

מהות הבעיה

ברשימה זו אני בא לבחון כיצד התייחסה מערכת המשפט בישראל לאחת הסוגיות הקשות והמורכבות מבחינה עקרונית, ערכית ומעשית. עד כמה זכה להגנה חומר שבידי פסיכולוג על שירות וטיפול של מתלוננת או מתלונן בעבירות מין במהלך חקירת משטרה ובמהלך משפטו של הנאשם בביצוע עבירת מין. המדובר לעתים בטיפול ובחומר שבידי הפסיכולוג הנוגע לזמן שלפני האירוע או האירועים שהיו נושא לתלונות. לעתים המדובר הוא בטיפול פסיכולוג מיד לאחר אירועים אלה ואירועים בעקבותיהם. עד כמה הפסיכולוג והחומר אשר איתו נחשפו בהליך המשפטי בשעה שהמשטרה והתביעה ניסו למצוא בו סיוע לעדות המתלונן על עבירות מין, ואיך התייחסו לכך בתי המשפט כאשר הבקשה באה מהנאשמים ועורכי הדין שלהם שביקשו לעיין בחומר שבידי הפסיכולוג כדי למצוא בו חיזוק לטענות ההגנה שלהם. ויש לומר כבר בפתח הדברים כי בכל מקום שבו כותבים על מתלונן בעבירות מין בלשון זכר אף נקבה כמשמע ולהיפך.

פגיעה בחיסיון הפסיכולוגי של קורבנות עבירות מין

בכל אחד מסוגי המקרים שתוארו כרוך עניין החשיפה של החומר שנמצא בידי הפסיכולוג ופריצת החיסיון הפסיכולוגי. בתי המשפט התייחסו לכך בהחלטותיהם במשפטים פליליים כאשר לנגד עיניהם עמדה החובה להגיע לחקר האמת. נוספה לכך ההכרה בזכותו החוקית של החשוד בחקירה והנאשם במשפט פלילי להתגונן מהנטען כלפיו. עקרונות משפטיים חזקים אלה הביאו לכך שפעמים רבות השיח בין הפסיכולוג לבין המטופל והחומר שנלווה לכך לא נותר חסוי ולא נשמרה הסודיות שלו. בתהליך נמשך ועקבי הפך החיסיון הפסיכולוגי יותר ויותר ליחסי ולחלקי שנסוג מפני כללים אחרים (נא ראו סעיף 50 לפקודת הראיות תשל"א-1971 בעניין החיסיון הפסיכולוגי וכן סעיף 19 לחוק זכויות החולה תשנ"ו-1996).

הכרת פסיקת בתי המשפט לאורך שנים מביאה למסקנה שבעיני כותב שורות אלה אינה רצויה. יש לתת את הדעת כיצד נוהגים בתי המשפט למעשה. קורבן עבירת מין לא יכול לסמוך על כך שדברים שהוחלפו בינו לבין פסיכולוג מתוך יחסי אמון שיישמרו בסוד אכן יישארו כאלה. ההסתברות והסבירות היא כי החומר על כל הדברים האינטימיים, האישיים והרגשיים שלו ייחשף. גישה זו מכבידה לדעתי מאוד על קיום האינטרס הציבורי והחברתי לאפשר לקורבנות עבירות מין להיעזר בפסיכולוג. היא מכרסמת לדעתי גם בזכות האדם לקבל ייעוץ פסיכולוג ועזרה מפסיכולוג ללא מורא וללא חשש ממציצנות, סטיגמות וחדירה לנפשו פנימה.

מגמות המשטרה והתביעה ומגמות הסנגוריה

אפשר להבין בנקל מדוע מנסות התביעה והמשטרה לפרוץ את החיסיון הפסיכולוגי ולפשפש בחומר רגיש ועדין זה, שכן לא פעם עבירות המין נעשות בחדרי חדרים ומול גרסת המתלונן או המתלוננת עומדת טענת החפות מפשע של החשוד. על פי רוב זו גרסה מול גרסה, עדות מול עדות. חיזוק ראייתי לכאן או לכאן יכריע את הכף וישלים את מסכת הראיות הדרושה במשפט הפלילי.

במקרים רבים אחרים האמינות של כל אחד מהשניים תכריע את גורל המשפט. כל חומר נוסף ששופך אור על אמינותם הופך להיות רלוונטי ובעל ערך ראייתי. מנגד, גם נטייתם של עורכי דין סנגורים לחדור לחומר רגיש זה מובנת וטבעית. יודעים הם כי אם ימצאו שם חומר שיביך את המתלונן או המתלוננת או שיקשה עליהם, יגברו סיכויו של החשוד והנאשם להיחלץ מאישום. די בספק שיעלה מהדברים כדי לזכות את החשוד מחמת הספק. רבים מהמשפטים נגמרים בעסקת טיעון. יכולתם להגיע לעסקת טיעון מקלה תתחזק מאוד אם המתלוננים בעבירות מין יירתעו מלהעיד או אפילו לא יהיו מוכנים להעיד. או אז ייתכן גם שהתביעה לא תרצה להקשות עליהם ולחייב אותם לעמוד על דוכן העדים ולסבול פלישה נוספת לנפשם בחקירות נגדיות בבית המשפט.

דרכם של בתי המשפט

התמודדות לאורך שנים מלמדת כי פעם אחר פעם נסוג קו ההגנה שניתן לחיסיון הפסיכולוגי ולסוד השיח עם המטופל, שהוא כלי חשוב מאוד בטיפול הפסיכולוגי. עם זאת, יש לציין כי בתי המשפט היו ערים לצורך לשקול את החיסיון הפסיכולוגי ולשקול מה גובר על מה: האינטרס הציבורי לגלות את החומר ולהגיע בעזרתו לחקר האמת במשפט הפלילי או שמא האינטרס להשאיר החומר חסוי. בתי המשפט נתנו בפסקי הדין שלהם גם משקל לפרטיות של המתלוננים בעבירות מין. בנוסף לכך, בתי המשפט הכירו בצורך לאפשר לקורבנות עבירות מין להתלונן ללא רתיעה. ואולם, אם נבחן דרכם של בית המשפט להלכה ולמעשה, נטתה הכף לבסוף לגילוי החומר שבידי הפסיכולוג ולא להשארתו חסוי. פסקי דין רבים מלמדים על כך.

עיון בפסקי הדין מלמד גם על ניסיון סנגורים להשתמש בסטראוטיפים, בתכונות אנוש ובדעות קדומות כדי לקעקע עדויותיהן של מתלוננות בעבירות מין. נעשו, למשל, ניסיונות לתאר את המתלוננות כנשים עם התנהגות מינית שהביאה אותן לנסיבות שבהן נטען כי בוצעה בהן תקיפה מינית. גם לשם כך נזדקקו לחומרים שבידי הפסיכולוג או לשם ניסיון למצוא מניעים נסתרים, חוסר עקביות וסדקים בבניין האישום של התביעה. בתי המשפט מנעו גילוי במקרים שבהם החומר המבוקש נראה היה רחוק מהמחלוקות שהתבררו בבית המשפט. בתי המשפט בחנו את מידת הרלוונטיות של החומר ואת נוסחת האיזון בין זכויות הנאשם מזה לבין זכויות הקורבן מזה, ואולם משנטענו טענות לגבי אמינות המתלוננים, דבר שהוא בבחינת שגרה במשפטים מעין אלה, נמנעו בתי המשפט מלהורות על שמירת החיסיון. הרצון לאפשר לחשוד או לנאשם להתגונן ולהגיע לחקר האמת בכל תיק ותיק פלילי גבר למעשה.

השוני בין חומר רפואי לבין חומר פסיכולוגי לעניין זה

פסק דין חשוב ומעניין נתן לאחרונה בית המשפט העליון מפי כבוד השופט יצחק עמית (בש"פ 8252/13 מדינת ישראל נ' ליאל שיינר, פורסם בנבו, ניתן ביום 23.1.14). השופט עמית דחה את הטענה כי כל נאשם זכאי לקבל כל חומר הנוגע לטיפול נפשי של מתלוננת בעבירות מין כשם שזכאי הוא לקבל חומר רפואי על טיפול שניתן לה למרות חיסיון רופא מטופל. תזה זו נראתה לשופט עמית רחבה מדי ומרחיקת לכת מדי. אומר בית המשפט:

[לגרפיקה: להזיח את הציטוט:]...אין להשוות את ממצאי הבדיקה הפיזית-רפואית שנערכת למתלוננת לאחר אירוע האינוס לבין טיפול נפשי. במצב הדברים הרגיל, החומר הנוגע לבדיקה הרפואית הוא בליבת חומר הראיות ולכן נמצא מלכתחילה בתיק החקירה. במצב הדברים הרגיל, אף נאמר למתלוננת, ולעיתים היא אף חותמת על כתב הסכמה, כי ידוע לה כי ממצאי הבדיקה ישמשו כראיה וכחלק מחומר החקירה (נוהל המכון לרפואה משפטית הנזכר בבש"פ 6740/13 הנ"ל). עד כאן הציטוט

לפי פסיקת בית המשפט לא כך לגבי הטיפול הנפשי, במיוחד לא טיפול נפשי שעוברת מתלוננת לאחר האירוע הטראומטי מושא כתב האישום. חשיפה של חומר הנוגע לטיפול הנפשי, חורגת מ"מתחם הציפיות" של המתלוננת.

אבחנה זו של כבוד השופט עמית צריכה לדעתי גם להנחות להמשך הדרך. כותב שורות אלה בדעה כי אכן גם בתחומי משפט אחרים אין לעשות היקש בין חומר של טיפול רפואי לבין חומר פסיכולוגי שאינו רפואי, כלומר שאינו עוסק באנשים חולים או שיש חשש לבריאותם אלא לאנשים בריאים לחלוטין. על כך ראוי לייחד רשימה אחרת ונוספת. אמנם יש לא מעט מהצד השווה בין השניים אך יש גם שוני שיש להסיק ממנו מסקנות משפטיות.

הרגישות שחייבת להיות לבית המשפט בנושא הנדון

ביטוי לרגישות שצריכה להיות לבית המשפט בטרם יחליט על גילוי חרף החיסיון הפסיכולוגי יש בפסק הדין החשוב של שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין. וכך כתב בפסק דינו:

[להזיח את הציטוט:]המטופל פותח בפני המטפל את סגור ליבו, וחושף בפניו את תחושותיו וחוויותיו באינטימיות ביותר. פתיחת גבולות החיסיון בכל מקרה שהמטופל חשף בפני המטפל דברים שחווה שיחס להשתלשלות האירועים, משמעה פגיעה ביכולתו או ברצונו של מטופל לדבר באופן חופשי עם מטפלו, שכן לעולם יקנן בו החשש כי סודותיו הכמוסים ביותר יהפכו לנחלתם של אחרים. עלול להיות בכך כדי לפגוע במערכת היחסים הרגישה בין המטפל למטופל, ואף באפקטיביות הטיפול כולו, ולהרתיע נפגעי עבירה מפני פניה לטיפול או מפני הגשת תלונה (ראו נא בשפ 8555/06 פלוני נ' מדינת ישראל).עד כאן הציטוט

הצורך והערך החברתי לאפשר טיפול פסיכולוגי ושיקומי בקורבנות עבירות מין

לדעתי אין לראות את הדברים רק בהקשר של משפט פלילי כזה או אחר אלא בראייה כוללת.

שבים אנו לפסק הדין החדש של בית המשפט העליון. פסק דין זה עומד על חשיבות השמירה על סוד שיחה של מתלוננת במהלך טיפול נפשי. אומר כבוד השופט עמית:

[להזיח את הציטוט:]לחברה יש אינטרס כי נפגעת עבירה תעבור תהליך טיפולי-שיקומי. נקודת המוצא היא, שהקשר הטיפולי מבוסס על יחסי האמון בין המטפל למטופל, ומכאן הוראות הסודיות החלות על מטפל (סעיף 7 לחוק הפסיכולוגים, התשל"ז-1977; סעיף 8 לחוק העובדים הסוציאליים, התשנ"ו-1996). הדיסקרטיות והסודיות הן אבני הפינה של הקשר הטיפולי, מעין אקסיומה ביחסי מטופל-מטפל. יחסי האמון הכרחיים כדי שהמטופל יסכים להיחשף בפני המטפל, והחשיפה בתורה, הכרחית לשם איבחון והתערבות טיפולית. המטופל אינו רגיל לחשיפה של עולמו הפנימי, ונכונותו לחשוף את המעיק עליו, נושאים עליהם אינו מעז לדבר אף בינו לבין עצמו, מבוססת על ההנחה שהדברים יישארו בינו לבין המטפל. בשל האופי המיוחד של ההליך הטיפולי, הוא מצריך הגנת-יתר, על מנת שיתאפשר למטופל לחשוף את הרגשות הכמוסים והאינטימיים ביותר שלו, את הפחדים, המצוקות, הפנטזיות. לא בכדי המטופל מצפה כי יישמר סוד שיחו עם המטפל, אשר מצידו, מעודד את המטופל לחשוף מידע פרטי ואישי, לעיתים אינטימי ביותר, תוך הבטחה לשמור על סודיות. ההנחה היא כי הטיפולים לא יינתנו כדבעי, אם המטופל לא יוכל לחשוף בפני המטפל באופן חופשי את צפונותיו. האמון שנוצר אצל המטופל, אשר שם מבטחו בכך ש"הסודיות מובטחת", היא קריטית כדי כך, שבלעדיה אין תקומה לקשר העדין והמורכב ביחסי מטפל-מטופל.עד כאן הציטוט

מוסיף כבוד השופט עמית ואומר דברים חשובים מעין כמותם:

כאשר בעבירות מין עסקינן, האינטרס של החברה הוא כפול – תפיסת העבריין ושיקום הקרבן. הפרה של הסודיות והדיסקרטיות של טיפול נפשי שניתן בעקבות אירוע תקיפה מינית, כדבר שבשגרה, עלולה לפגוע באינטרס חברתי חשוב זה. מנגד, הגנה על סוד השיח שבין מתלוננת למטפל, מגן על הערך של ההליך הטיפולי ומעודד את המתלוננת לבקש טיפול כדי לקבל מזור לטראומה ולמצוקה שחוותה. שמירת הסודיות והחסיון מחזקת אפוא את יכולתה של המתלוננת לשוחח בחופשיות עם המטפל, ללא חשש כי המטפל יתבקש להעיד על שיחות אלה, ומבלי לחוש אובדן שליטה על פרטיותה. אובדן השליטה, נתפס כיום כאחת הפגיעות הקשות בפרטיות ואף בחירות האנושית (פוגץ, טכסט לה"ש 21).

זאת ועוד. בבוא בית המשפט לאזן בין האינטרסים הנוגדים, יש לזכור כי הטיפול הנפשי בעקבות אירוע תקיפה מינית, אינו בגדר "חקירה" של המתלוננת על ידי המטפל. ברגיל, הטיפול הנפשי מתמקד בהשלכות של הפגיעה המינית במתלוננת על חייה, על רגשותיה ומצוקותיה, ולא בפרטים העובדתיים של האירוע – מי עשה מה, כמה, כיצד ומתי. רוצה לומר, כי לא רק שאין מקום לקביעת כלל לפיו יש לחשוף רישומים של טיפול נפשי של מתלוננת בעקבות תקיפה מינית, אלא שנקודת המוצא היא הפוכה. יש להניח כי רישומי הטיפול הנפשי אינם כוללים תיאור עובדתי מפורט של התקיפה המינית. עד כאן הציטוט

המלצה לפסיכולוגים

על יסוד דברים אלה של בית המשפט העליון אציע לפסיכולוגים כי יימנעו ברישומיהם ככל האפשר מהתיאור העובדתי של אירועים בעלי אופי פלילי. הדבר יגרור אותם ואת החומר שלהם לחקירה בבית משפט. על פי רוב אין הדבר נחוץ לרשומה הפסיכולוגית עצמה וכל המוסיף גורע.

הדבר עולה גם מפסיקה אחרת ארוכת שנים של בית המשפט לגבי חוות דעת של מומחים בכל תחומי החיים. אין זה מתפקידו של המומחה להיכנס לעובדות שבפני בית המשפט. זה תפקידו של בית המשפט. לא פעם נתפס הדבר כניסיון מצדו של המומחה להסיג גבולו של בית המשפט. מוטב להיות ער לכך. על פי רוב נראה כי אין ערך משפטי ואין ערך טיפולי בתיאור עובדות המקרה ככל שהפסיכולוג כמומחה ליקט אותם. מוצע, על כן, לפסיכולוג, כמו לכל מומחה אחר, להישאר בד' אמות של מקצועו, ובנושא הנדון שבעתיים. בדרך זו לא ייפתח פתח להשתמש בטיפול של הפסיכולוג ולהביא אותו ואת המטופל לחקירה נגדית במשפט הפלילי. לדעתי, לא לכך נועדו הפגישות עם הפסיכולוג.

אפשר גם להמליץ לפסיכולוגים ולמטופלים להשתמש בדברים אלה ולא לוותר על החיסיון הפסיכולוגי אלא לבקש שבית המשפט יכריע בנדון.

הצעה לבתי המשפט

תקוותי כי פסק דין זה יהווה תמרור דרך ויעצור את הסחף הנמשך בפריצת החיסיון הפסיכולוגי ובוויתור הרחב עליו. באיזון בין זכויות הנאשם לבין זכויות הקורבן יש למזער ככל האפשר את הפגיעה בכבודם ובפרטיותם של המתלוננים על עבירות מין. יש לכבד את החיסיון ואת סוד השיח עם הפסיכולוג ככל האפשר, וכל חשיפה למען הגנת הנאשמים צריכה להיות מידתית שלא מעבר לנדרש באופן ממשי וקפדני להגנת הנאשם.

יש להרחיב את שנאמר בפסק הדין לגבי תחומים אחרים. לדעתי, "האיזון" אינו איזון אם אין הוא נותן משקל רב לערך החברתי והציבורי בחיסיון הפסיכולוג. בתביעות נגד מבטחים נהוג להסיר את החיסיון הפסיכולוגי כדבר שבשגרה על יסוד טופס כתב ויתור שכל תובע של מבטח נדרש למלא באופן שגרתי. וכיוון שבמשפטים פליליים שם לכך בית המשפט גבולות, קל וחומר שיש לעשות זאת במשפטים אזרחיים. אחרי ככלות הכול במשפטים רגילים לא דנים בדיני נפשות אלא בעניינים פשוטים וקלים לאין שיעור. מדוע לאפשר שם חתימה על טופס ויתור שגרתי שאחריו מעשית לא נותר ולא כלום מכל החיסיון הפסיכולוגי? (ונא ראו והשוו פסק הדין שניתן לאחרונה בבית הדין הארצי לעבודה בתיק עע (ארצי) 26828-09-13 קופת חולים כללית - מרפאת שיניים ש.ל.ה נ' חנה גבאי).

על הבעייתיות שיש במצב זה אפשר ללמוד ממאמרם של הפסיכולוג הקליני צבי גיל וכותב שורות אלה "הרשומה הפסיכולוגית בבית המשפט בהליך אזרחי או: של מי הרשומה הזו?" שפורסם בכתב העת רפואה ומשפט גיליון מס' 45 בינואר 2012.

בנוסף לאמור, יש כאן קריאה לבתי המשפט לא רק להכיר בחשיבות הצורך לשמור בסוד את השיח עם הפסיכולוג. יש לצעוד צעד נוסף שלא ישאיר את קורבנות עבירות המין ואת הפסיכולוגים בעמימות, אי ודאות ואי בהירות של "איזונים" שונים שייעשו בדיעבד בכל מקרה ומקרה. לדעתי יש לצעוד צעד נוסף ולהכיר בקיומו של חיסיון מלא שאינו ניתן להסרה בכל מקרה שבו טופל קורבן עבירות מין אשר נזקק לטיפול פסיכולוגי או לשיקום פסיכולוגי לאחר שהותקף מינית. אמנם, לפי החוק כיום החיסיון הפסיכולוגי אינו מוחלט אלא יחסי. אך כבר היו דברים מעולם שחיסיון נולד בפסיקת בית המשפט מבלי שהיה לו בכלל יסוד בחוק. כך היה לגבי החיסיון העיתונאי (נא ראו בש298/86 בן ציון ציטרין נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב, מא (2) 337), וכך לדעתי יש לנהוג גם בנושא הנדון, והגיעה העת לכך.  

ולבסוף נזכור ונזכיר: קורבנות עבירות מין מגיעים לטיפול פסיכולוגי בסמיכות למקרה המצער שאירע להם. אפשר לראות זאת כחלק מהאירוע עצמו. דומים הדברים מבחינה מסוימת גם לפנייה לעורך דין כדי להתייעץ עמו. החוק הכיר בכך שיש ערך חברתי וציבורי להגנת הזכות להתייעץ עם עורך דין ללא מורא וללא חשש ולכן עשה את החיסיון של ההתייעצות עם עורך דין למוחלט, סופי ולא ניתן להסרה (נא ראו סעיף 48 לפקודת הראיות תשל"א-1971 שמדבר על חיסיון עורך דין). וכך גם המשטרה אינה יכולה לחדור לסוד שיח זה. ללא סודיות אין התייעצות לשמה. יש היגיון רב וצידוק בהשוואה בין החסינויות. ואם לא "בחקיקה שיפוטית" כי אז בחקיקה של ממש.