טיפול נרטיבי בעבריינות נוער

פורסם ב"פסיכואקטואליה" גיליון יולי 2013

מאת: רזי שחר, MA , ·פרקטיקה פרטית, רמת גן. ניתן ליצור איתה קשר בדוא"ל: [email protected]

תקציר

היקפה של תופעת עברינות הנוער גדל בעשורים האחרונים. שיטות טיפוליות מסורתיות שהיו בשימוש שנים רבות הוכחו לאחרונה כלא יעילות. ספרות ראשונית מעידה על התאמה גבוהה של הגישה הנרטיבית לעבודה טיפולית עם אוכלוסיה זו לצד טיפול משפחתי מערכתי. מאמר זה מדגים שימוש בוריאציות של פרקטיקות נרטיביות בעבודה טפולית עם נערה ומשפחתה המתמודדים עם עברינות נוער, תוך הרחבה תאורטית על פרקטיקות אלה. השימוש בהן תרם לבניית סיפור מועדף עשיר המנוגד לסיפור שסיפרה עברינות על הנערה כפרט ועל המשפחה כלה. הישגי הטיפול נשמרו במעקב כשנה לאחר סיום הטיפול. המאמר נוגע בגורמים העיקריים לעברינות נוער; סוקר את הגישות שהוכחו כלא יעילות לעומת כיעילות בתחום זה. מאמר זה נכתב בשאיפה לתרום לספרות הצומחת על שימוש מוצלח בגישה הנרטיבית לטיפול בעברינות נוער ומניעת חזרתה.

בספרות המחקרית קיימת היום עדות נרחבת לכך שהטיפולים השמרניים, הן הפרטניים והן הקבוצתיים, אינם יעילים כנגד עברינות נוער, ואילו טיפול משפחתי הוכיח את יעילותו להפחתת הבעיה ומניעת חזרתה. לצד זאת קיימת ספרות שמתחילה לצמוח המתעדת את ההצלחה והפוטנציאל הגבוה של הגישה הנרטיבית לטיפול במשפחות המתמודדות עם עבריינות נוער. מאמר זה שואף לתרום לספרות זו.

לפני תאור הטיפול אסקור בקצרה את הגורמים התורמים לעבריינות נוער, את הגישות הטיפוליות שהוכחו כלא יעילות לצד אלה שהוכחו כיעילות. את הפרקטיקות הנרטיביות שהורחבו בטיפול זה אתאר במשולב עם הדגמת הטיפול.

גורמים המשפיעים על עבריינות נוער
הספרות האמפירית תומכת בחוזקה בהמשגה חברתית אקולוגית של עבריינות נוער (2002 ,Tarolla). תאוריה זו מציעה שעבריינות נקבעת בפעולת גומלין בין איפיונים פרטניים ומערכות חברתיות מרכזיות בהן חיים הצעירים כגון קהילותיהם ( Gorman-Smith et al., 2000); משפחותיהם .)2003 ;(Gorman –Smith et al., 2000. Hinton, קבוצות בני הגיל (2002 ,Hayni, Hay, 2003.); ובתיה"ס (2002, Tarolla  Gorman-Smith, 2000.).
אסקור עתה את הגישות הטיפוליות להתמודדות עם עברינות נוער, ויעילותן.
 

גישות לטיפול בעבריינות

גישות מסורתיות לא יעילות מול גישות יעילות
טיפולים מסורתיים עבור עבריני נוער, כגון טיפול פרטני או מוסדות סגורים (Tarolla, 2002),  תוכניות מבחן הכוללות פיקוח אינטנסיבי, שיחרור מוקדם, אימון תעסוקתי, תיכנות מחדש, גישות הרתעה, ומחנות אימונים (2008 ,Greenwood) הראו יעילות נמוכה בהפחתת עברינות ושעורי חזרתיות גבוהים עד 96% ( 2002 ,Tarolla).       
לעומת זאת, תוצאות המחקרים  תומכות בברור במודל הטיפול המשפחתי המערכתי, שבעזרתו יחסי משפחה משופרים ניבאו הפחתה בהתחברות לחברים עברינים והתנהגות עברינית (.2002 Tarolla,.  2008,Geenwood .Hinton, 2003 ). מחקרים  אחרונים מציעים אף שעברייניות צעירות הינן בעלות איפיונים יחודיים ( Dwiggins, 1995) ולכן חשובה גם התיחסות רגישת-מיגדר Hinton, 2003)).  

טיפול נרטיבי
פסיכולוגיה ומדעי החברה הקשורים אליה צמחה, בשלושת העשורים האחרונים, מסגרת חדשה להבנה של פעולות וזהות האדם. מסגרת זו מתחברת ישירות לגישה הנרטיבית לטיפול שיצרו מייקל וייט ודיויד אפסטון
(White, 2007. White & Epston, 1990)                                            
הגישה הנרטיבית מכוונת להיות גישה מכבדת ולא מאשימה לטיפול אישי, משפחתי ויעוץ קהילתי. היא מתרכזת על אנשים כמומחים לחייהם וכנפרדים מהבעיות שלהם. היא מניחה שההשפעה של בעיות על חייהם תופחת ע"י המיומנויות, האמונות, הערכים והמחוייבויות שלהם.
(Carey, Walther, & Russell, 2009. Morgan, 2000. White, 2007. White & Epston, 1990).
הגישה הנרטיבית מבוססת על ההבנה שכל ידע נבנה חברתית; כל טענה לאמת הופכת רגישה לדינמיקות של כוח המבוטאות דרך שיחים חברתיים. שיחים אלה, בהם אנו משתתפים ושמגדירים את עולמנו, הינם רגישים ביותר להקשר שבו הם מתרחשים. (1990, Ungar, 2001. White, 2007. White & Epston).
הגישה הנרטיבית הינה פוריה במיוחד כאשר מתיחסים לעברינות
(  2011 ,. Ward2001Ungar,  .1989, Seymour & Epston). זאת מאחר והיא מוסיפה לעמדה של מרבית מדעי החברה, המדגישים את הכוחות המפעילים שמחוץ לשליטת היחיד - בין אם הם גנטיים, נוירולוגיים, הורמונליים, הקשורים לדרכי הגידול או ללחצים חברתיים - חקירה של הדרך שבה אנשים נותנים משמעות לחייהם ושואפים להשפיע על גורלם כסוכנים אקטיביים המעורבים עם האנשים והחפצים סביבם ( 2005Tahir, ). לצד הבעת אמון של תאורטיקנים בגישה הנרטיבית משפחתית לעבודה טיפולית ומניעתית עם עברינות נוער, מצאתי רק מחקרים מועטים המדגימים/חוקרים שימוש בגישה זו. במאמר זה אדגים טיפול כזה.
תאור הטיפול
בטיפול שיתואר להלן עשיתי שימוש בפרקטיקות נרטיביות אחדות. לצד 'שיחות החצנה' ו'שיחות עריכה מחדש'  (White, 2007 ) הרחבתי את השימוש בשלש פרקטיקות: 'טכס הגדרה' ו'עדים חיצוניים';
'שיחות re-membering' ; וברור ההסטוריה והמורשת המשפחתית. אפרט עליהן במהלך ההדגמה.
עקב קוצר היריעה אין הדוגמא כוללת תאור ופרוט של כל  מוקדי הטיפול ושל כל ההתערבויות והפרקטיקות שהיו בשימוש.

'התרבות העבריינית' חודרת לחיי המשפחה
כאשר הגיעה משפחת פיקודי לטיפולי, הם סיפרו כי שלוש ( 16, 15, 10) מתוך ארבע בנותיהם מתמודדות עם קשיים. במיוחד מדאיגה אותם דגן, בתם הבכורה (בת 16). כבר תקופה ארוכה שהיא לא הולכת לביה"ס באופן סדיר; היא מאחרת לקום בבקר; היא משקרת להם וגונבת מהם כסף; היא מסתגרת וכמעט לא מדברת איתם; יש לה חבר אלים ממנו היא מסרבת להיפרד; לאחרונה היא מתראה עם נערים עבריינים שכבר ריצו עונשי מאסר. והגרוע מכל, דגן נעצרה לפני מספר ימים ע"י המשטרה. היא הואשמה בהסטה של נער בן גילה לגניבת טלפון סלולרי. האב אליאב הגדיר בעיה זו כאסון: "התרבות העברינית" של השכונה נכנסה לביתנו!'
הגישה הנרטיבית הינה גישה רגישת תרבות השמה זרקור על נורמות חברתיות השליטות בקהילה בה חיים המטופלים (מורגן, 2000). ע "י החצנת נורמות אלה היא מאפשרת למטופלים להתבונן בהן ולבחור את אלה שינחו את חייהם.      בקשתי לכן מאליאב שיסביר למה כוונתו ב 'התרבות  העבריינית'.
אליאב הסביר שהם גרים בשכונה עם אחוז גבוה של עבריינים. לעברייני הנוער בשכונתם תרבות אופיינית: שימת דגש על הפגנת כוח, במיוחד ע"י השתייכות לכנופיה; התעלמות מהחוק; השגת כסף כבונה מעמד שמופגן בשימוש במותגים; התנהגות מתנשאת; דריסה של חלשים והפגנת שליטה על אנשים (בת הזוג שלי) וחפצים (איש לא יגע באופנוע שלי). עקב סכנת ההשפעה של התרבות העבריינית, אליאב ונופית ההורים שקלו לא פעם לעזוב את השכונה. אולם נופית גדלה בשכונה ומרבית בני משפחתה חיים בה. עם זאת היה ברור להם שהסכנה קיימת וכהורים עליהם לשמור על ילדיהם מהשפעת התרבות העבריינית שבשכונה. והנה נראה שנכשלו!
הכינוי  'התרבות העבריינית' הפך לשם 'סיפור הבעיה' שפלשה לחיי המשפחה. בררנו השפעות של התרבות העבריינית על בני המשפחה ('שיחות החצנה'). חיפשנו במשותף ניצנים לסיפורים חלופיים/מועדפים על סיפור הבעיה והרחבנו אותם  ('שיחות עריכה מחדש'). הגישה הנרטיבית רואה את סיפור החיים המועדף כמורכב מארועים יוצאי דופן וממשמעותם  עבור המטופל ברמת הערכים, השאיפות, החלומות והכוונות החשובים לו. כלומר – הזהות המועדפת שלו.  2007– White).
בחקירתנו גילינו ערכים שחשוב היה לדגן שיכוונו את חייה, ערכים המנוגדים לנורמות התרבות העבריינית:  אמון ההורים  בה, עזרה לחלשים, אמונה בצדק ובדרך האמת, והפעלת שיקול דעת. מצאנו גם ארועים שהדגימו חשיבות ערכים אלה  לדגן וכך התחלנו לבנות במשותף סיפור מועדף ברמת פעולה וזהות, המנוגד לסיפור הבעיה (התרבות העבריינית). בנוסף ומתוך האוירה הכללית של חוסן הידקו ההורים את הגבולות והכללים כלפי דגן ואחיותיה ועמדו על אכיפתם.
בני המשפחה משמשים 'עדים חיצוניים' לסיפור המועדף של דגן.
חיפשתי עוד דרכים להרחיב את הסיפור המועדף של דגן, את הסיפור המשפחתי המועדף, את הקשר בין בני המשפחה, ולצמצם את תחושת הכשלון והחרדה שנכנסו לחייהם של אליאב ונופית עקב. חשתי כי העשרת הסיפור המועדף, ע "י אריגת הסיפורים של בני המשפחה השונים זה בזה, חשוב במיוחד עקב חוזק השפעתה וחודרנותה של התרבות העבריינית בשכונה זו. הזמנתי את אליאב להיות 'עד חיצוני' לסיפור המועדף של בתו. שאלתי, מה נגע ללבו בסיפורה של דגן, מה נראה לו משמעותי. בכך השתמשתי בוריאציה של הפרקטיקה 'טכס הגדרה' ו'עדים חיצוניים' של וייט (2007). וייט מסביר כי טכסי הגדרה מספקים לאנשים אפשרות לספר את סיפורי חייהם לפני קהל של עדים חיצוניים. העדים מגיבים על הסיפורים הללו לפי נהלים מדוייקים ובדרכים מעצימות. וייט סבור ששימוש בקהל יכול להעצים את מסקנות הזהות של המטופלים, ולהרחיב את הכיוונים המועדפים בחייהם (2007 White,).
בטיפול זה יצרתי וריאציה של פרקטיקה זו. הזמנתי את בני המשפחה להיות עדים חיצוניים מתחלפים האחד לסיפורו של האחר לאורך הטיפול. בכך העשיר כל אחד מהם את סיפורו של האחר ואת הסיפור המשפחתי, וקרב אותם לזה לזה. קרבה ולכידות משפחתית הם רכיבים חשובים במיוחד במשפחות שהצליחו להרחיק עברינות  נוער (הינטון, 2003).
אליאב אמר שהדברים ששמע חדשים לו. בעבר לא שם לב לחשיבות ערכים אלה אצל דגן או לפעולות הדאגה שתארה כלפי חלשים. זה מרגש אותו ומעורר בו תקוה.
שאלתי, האם היו פעולות של דגן אליהן שם לב שהוסיפו לתקוה זו?
אליאב ספר שהשבוע היא קמה בבקר ביתר קלות ולא אחרה לביה"ס. בפגישה שלהם עם היועצת היא רשמה לעצמה משפטי אמונה חיוביים, השונים מהנורמות של התרבות העבריינית.
עכשיו בקשתי מזיו (15), אחותה של דגן, להיות עדה חיצונית לסיפור הנגדי המועדף של דגן.
זיו אמרה שהערכים של צדק ושמירה על חלשים חשובים גם לה. היא סיפרה על קבצנית שיושבת בפינת רחוב בדרך לביה"ס. פעמים רבות היא נותנת לה את הכריך שלה או קונה לה מים. היא נזכרה גם כי בכיתתה למד ילד שהתמודד עם אוטיזם. הוא סבל ממכות ודחייה חברתית. זיו התקרבה אליו, לימדה אותו להגן על עצמו, והזמינה אותו לפעולות עם קבוצת החברים שלה.
בהמשך יהיו בני משפחה שונים, כולל דגן, עדים חיצוניים אלה לסיפורים של אלה שוב ושוב.
'שיחות re-membering' -  מורשת של ארבעה דורות המתמודדים עם סכנות ובוחרים בדרך שלהם
זכרתי שההורים סיפרו שהם עצמם גדלו בשכונות מצוקה והתנגדו לתרבות העבריינית. חשבתי שברור ההסטוריה  של המשפחה עשוי להעשיר את הסיפור המועדף של דגן ולחידוד המסרים ההוריים.  ב'שיחות עריכה מחדש' מדגיש וייט (2007) את חשיבות ההסטוריה בבניית סיפור מועדף. ליקוט ארועים מן ההסטוריה יוצר רצף סיפורי לאורך זמן המחזק אותו. דיויד דנבורו ושריל וייט בעבודתם הקבוצתית עם 'צירי זמן שיתופיים' ( 2008Denborough, )  תארו אף הם את החשיבות של ההסטוריה האישית, המורשת המשפחתית והקהילתית של ארועים משמעותיים ביצירת סיפורים מועדפים בחיי אנשים.
לכן בהמשך ראיינתי את אליאב, בנוכחות המשפחה, על ההסטוריה של התנגדות לתרבות העברינית בחייו.
אליאב סיפר כי גם הוא גדל בשכונת מצוקה מרובת עבריינים. הוא נזכר במקרה, שאמו מנעה מכירת סמים ליד ביתם תוך הסתכנות עצמית. אליאב חשב שנדרש לכך אומץ רב. נקיטת עמדה זו של אמו נחרטה בלבו .
שאלתי כיצד השפיעו עליו עמדות אלה בהם דבקה אמו:
אליאב סיפר כי בתקופת הצבא עבר פציעה קשה שאחריה התמכר למשככי כאבים. בתהליך השיקום הוא בחר להתחבר מחדש לערכים שהיו חשובים לאמו של נתינה ועזרה לאחרים. הוא בחר ללמוד טיפול אלטרנטיבי ולעבוד בכך, בחלקו בהתנדבות. הוא חש שבעודו מטפל באחרים – הוא מתרפא ומתמלא חיות וכח. כיוון זה, הוא אמר, מנוגד לכיוון של התרבות העברינית של 'התחזקות דרך שליטה באחרים והפעלת טרור'. התענינתי, איזה שורשים נוספים קיימים במשפחתו למורשת זו?
אליאב ספר על סבו, אבי אמו, שנולד וחי בעירק. שם  הוא היה איש אמיד בעל חברת משאיות. לימים הוא השתמש במשאיות שלו ובכספו, ללא תמורה, כדי להבריח יהודים ארצה וכך להצילם. 
שאלתי, האם יש לו זכרונות לגבי השפעת דרך חיים זו, של 'חוזק דרך נתינה', על חייו כילד. בכך הוספתי לברור ההסטוריה והמורשת שימוש בפרקטיקה של re-membering (White, 2007).  שיחות re-membering מספקות לאנשים הזדמנות להכנס למעורבות אקטיבית בסקירה מחדש של היחסים עם הדמויות המשמעותיות בחייהם. ובכך לתאר באופן עשיר את הזהויות המועדפות ואת הידע והמיומנויות שנוצרו במשותף בקשרים עם אותן דמויות. 
אליאב נזכר בעצמו, כילד קטן, מאכיל את הכלבים בשכונה. ילדים שהיו חלשים התקבצו תמיד סביבו, יודעים שיגן עליהם. לאחר סיום התיכון הוא התנדב לשנת שירות. הוא היה נחוש שלא יושפע מהתרבות העבריינית.
המשכתי, מה עשויה היתה להיות תגובתם של אמו וסבו לו ידעו על העדפת הערכים שלהם, הן על ידו והן על ידי בנותיו, בניגוד לתרבות העבריינית? 
אליאב אמר שהוא עצמו נרגש מכך. כיוונים אלה היו מביאים גאוה רבה לסבו, ונותנים לאמו שקט נפשי ותחושה שמאמציה לא היו לשוא. עד כה לא היה ער למורשת זו במשפחתם: ערכים שעברו מסבו לאמו, אליו ולבנותיו. הדבר מעצים אותו ונותן לו תקוה לגבי דגן.
     לאחר דבריו המרגשים בקשתי מדגן וזיו להיות עדות חיצוניות לסיפור המורשת המשפחתית של אביהן.
דגן אמרה שלא שיערה שלערכים שחשובים לה יש מורשת מפוארת שמשתרעת על פני ארבעה דורות לאחור. לשמוע   זאת מקרב אותה לאביה. זיו אמרה שמרגישה גאה להיות חלק ממורשת זו.
בפגישות הבאות המשכנו לעבות ולהעשיר את כיווני החיים שנבחרו והועדפו  ע "י דגן והמשפחה בפרקטיקות נרטיביות הנ"ל.
באחת הפגישות דווחו בני המשפחה כי קצינת המבחן שמונתה לדגן החליטה להמיר את התביעה בהליך גישור, וכי תהליך הגישור המשפטי התנהל באופן חיובי.  התיק הפלילי נגד דגן נסגר. דגן משלימה את לימודיה בתיכון ומתכננת להירשם לכתה י"ג להמשך לימודים. היא נפרדה מהחבר האלים. ובמשפחה שררו קשרים טובים.
הספור המועדף מתעצם לנוכח מצבי לחץ מסכני חיים.
פגישת מעקב התקיימה שלושה חודשים מאוחר יותר. הישגי הטיפול נשמרו אך דגן היתה מעורבת בתאונת דרכים כנהגת שלא באשמתה , ונפצעה בה קשה.
התענינתי בערכים שהדריכו את חשיבתה ברגעי הסכנה, בשברירי השניה לפני שאיבדה את הכרתה בתאונה.
דגן זכרה שקלטה מכונית אחרת העומדת להתנגש בה מימין. היא תארה את שיקול הדעת שלה באותם שברירי שניות ואת בחירתה בדרך שתפחית את הפגיעה בחברתה שישבה לידה. היא סובבה את ההגה לכיוון קיר הבטון משמאלה, מה שגרם לפגיעה מירבית בה, ולא ימינה לכיוון מרכז הכביש והמכונית האחרת, מה שהיה גורם לפגיעה קשה בחברתה.
מידע זה הוביל לשיחה על תושיה לנוכח לחץ ועל חשיבה על טובתם של אחרים. הפעם שימשו ההורים עדים חצוניים לדגן. נופית אמרה שלא ידעה את הפרטים האלה והיא גאה בדגן על התושיה והבחירה להגן על חברתה לנוכח סכנה קיומית. זאת - למרות המחיר היקר ששילמה דגן. אליאב אמר שסיפורה מחבר אותו למקרים של תושיה לנוכח סכנת חיים בעברו. הוא סיפר על מקרה שארע כשהיה בן 12. הוא נכנס לבית הבוער של דודתו כדי להציל את שני בני דודיו הקטנים. הוא הוסיף ששנים שלא זכר מקרה זה. הוא נרגש מכך שתושיה וחשיבה על אחרים לנוכח סכנת חיים מופיעות כיום אצל בתו.
לאחר מתן עדות זו חקרתי עם בני המשפחה את ההסטוריה של 'תושיה' ו'חשיבה על אחרים לנוכח סכנות' בדורות קודמים.
אליאב סיפר שאמו, לאחר עלייתה ארצה, גרה בקיבוץ. היתה זו תקופת טרום המדינה. הקבוץ היה על הגבול. אמו הצטרפה לאירגון שמירה שיזם הקיבוץ. רוכבת על סוס, רובה על שיכמה היא היתה אשה יחידה באירגון של שומרים גברים. הוא חושב שהיא מנעה חטיפות רבות של נשים וגניבות רכוש. הוא היה גאה להיזכר בבחירות ובפעולות של אמו. אליאב יכול היה לראות שגם היא כנראה הלכה בנתיב המורשת שהנחיל  לה אביה שסיכן את חייו כאשר הבריח יהודים מעירק ובכך הצילם.
עברתי לשאול את דגן איך היא מתמודדת עם תוצאות הפציעה.
דגן תארה התמודדות המאופיינת בגישות החיים החדשות שלה: היא מסמנת לעצמה מטרות וחותרת אליהן; היא מתגברת על הכאב וממשיכה את השיקום הפיזי; מתכננת טיול במזרח הרחוק ולשם כך היא עובדת למרות הכאבים המייסרים אותה; היא דורשת מעצמה ולא מאחרים. היא אף הודיעה שאמנם היא מתאוששת מפציעה קשה, אך חשוב לה לתרום למדינה והיא מתכננת להתגייס לצבא או להתנדב לשרות לאומי לאחר שתחלים. לכלנו היה ברור שדגן ממשיכה בכך את המורשת של שלושה דורות שהעדיפו 'תושיה ותעוזה', 'התנדבות', 'עזרה ותרומה לכלל' כערכים מועדפים שיכוונו את חייהם.
 

דיון
במאמר זה הדגמתי שימוש בוריאציות של הפרקטיקות הנרטיביות של 'עדות חיצונית וטכסי הגדרה', 'ריממברינג'  והברור של ההסטוריה והמורשת המשפחתית, בטיפול בעברינות נוער. השימוש בבני משפחה שונים כעדים חצוניים האחד לסיפורו המועדף של האחר, והנכחה של דמויות משמעותיות מן ההסטוריה המשפחתית איפשרו בחירה והעשרה של הסיפור המועדף של הנערה ומשפחתה, השונה מן הסיפור המושפע מהנורמות העבריניות. הערכים שבני המשפחה ודגן בחרו שינחו את חייהם היו אמון, עזרה לחלשים, אמונה בצדק ובדרך האמת; הפעלת שיקול דעת ; תושיה , התנדבות ותרומה לכלל. עבודה טיפולית זו אף הגבירה את הקרבה בין בני המשפחה ויצרה מרחב הקשבה אמפתי, ולכידות משפחתית שלא היו קיימים קודם. כמו כן היא ארגה את הסיפורים המועדפים של בני המשפחה אלה באלה. ובל נשכח את הבהרת הכללים ע"י ההורים. כל אלה רכיבים משפחתיים המצויינים בספרות כחשובים כנגד עברינות והם חיזקו את העמידות של הנערה ומשפחתה בפני ההשפעת התרבות העברינית.
השימוש בפרקטיקות נרטיביות שם דגש הן על שינוי התנהגות הנערה, גישת ההורים, והלכידות המשפחתית, והן על בחירת הערכים, השאיפות, והמחוייבויות, שמרכיבים את הזהות המועדפת של הנערה ואת הספור משפחתי. הבחירה של המטופלים בכיווני הזהות  שיכוונו את חייהם מייחד את הטיפול הנרטיבי בהשוואה לגישות משפחתיות אחרות. עבודה זו מוסיפה לעדויות המצטברות על יעילות הטיפול הנרטיבי-משפחתי לעבודה עם עברינות נוער.
השתמשתי בפרקטיקות נרטיביות בדרכים יצירתיות. נוכחתי כי כמו 'פלסטלינה' ניתן ללוש אותן בהתאם למשפחה הספציפית. במאמר לזיכרו של מייקל וייט, אבי הגישה הנרטיבית, כשנה לאחר מותו, כתב כריסטיאן בילס
Christian Beels, 2009)) שמייקל וייט הזמין אנשי מקצוע לתרום את התרומות שלהם להתפתחות הבלתי פוסקת של הגישה הנרטיבית. אני מקווה שמאמר זה משתלב במורשת זו.
תודות
תודה לבני משפחת פיקודי (שמות ופרטים בדויים) על נדיבותם והסכמתם לאפשר לי להשתמש בסיפור חייהם לכתיבת מאמר זה. תודה גם לאנשים נוספים שהשאילו לי מחוכמתם וטוב ליבם ותרמו לכתיבה זו.
 

מקורות
Beels, C. (2009). Some historical conditions of narrative work. Family Process, 48, 3.
Carey, M., Walther, S., & Russell, S. (2009). The absent but implicit: A map to support therapeutic enquiry. Family Process, 48, 319–331.
Denborough, D. (2008). Collective Narrative Practice, Responding to Individuals, Groups, and Communities who have Experienced  Trauma. Dulwich Centre Publication. Adelaid, South Australia.
Dwiggins, D., et al. (1995). Adolescent female offenders: unique considerations.   Adolescence 30.118: 429+. Academic One File. Web. 28 May 2012.
Gorman-Smith, D., Tolan, P.H., Henry, D.B. (2000). The developmental-ecological model of quantitative delinquency. Journal of Quantitative Delinquency. Vol. 16. Issue 2, June. pp. 169-198.
Greenwood, P. (2008). Prevention and intervention programs for juvenile offenders. The Future of Children. Vol. 18. No. 2. Fall, pp. 185-210.  Retrieved from, www.futureofchildren.org. , 2013
Hay, C. (2003). Family strain, gender, and delinquency. Sociological Perspectives, Volume 46, Number 1, pages 107–135.
Haynie, D.L. (2002). Friendship networks and delinquency: The relative nature of peer delinquency. Journal of Quantitative Criminology, Vol. 18, No. 2, June.
Hinton, W.J., Sheperis, C., Sims, P. (2003). Family-based approaches to juvenile delinquency: A review of the literature. The Family Journal. 11: 167
Morgan, A. (2000). What is Narrative Therapy? Adelaide, South Australia: Dulwich Centre.
Seymour, F.W. & Epston, D. (1989). An approach to childhood stealing with evaluation of 45 cases. Journal of Family Therapy, A.N.Z. Vol.10. No. 3. pp. 137-143.
Tahir. L. (2005). The evolving approach and narrative therapy for incarcerated mail youth. Chap. 5. In Education, Arts, and Morality Creative Journeys. (Ed) D. B. Wallace. Kluwer Academic Publishers. New York.
Tarollaa, S. M., Wagnera, E. F., Rabinowitzb, J., Tubman J. G. (2002). Understanding                      and treating juvenile offenders: A review of aggression and violent Behavior. Aggression and Violent Behavior. 7, 125–143. 
                             Ungar, M.T. (2001). Constructing narratives of resilience with high-risk youth. Journal of Systemic Therapies. Summer, vol. 20, no. 2. p. 58.
Ward, T. (2011). Narrative identity and forensic psychology: A commentary on Youngs and Canter. Legal and Criminological Psychology. www.wileyonlinelibrary.com.
White, M., & Epston, D. (1990). Narrative Means to Therapeutic Ends. New York: W. W. Norton.
White, M. (2007). Maps of Narrative Practice. NY, London: W.W. Norton & Company.