טיול בפרדס, טיפול בפרדס

פורסם ב"פסיכואקטואליה" גיליון אוקטובר 2013

מאת: ד"ר ברוך כהנא, פסיכולוג קליני-מדריך, פסיכולוג אנליטי (יונגיאני), מרצה באוניברסיטה העברית, במכללת הרצוג ובמכון רוטנברג לפסיכולוגיה יהודית.

הפסיכותרפיה נולדה מן הנאורות. על ערשה עמד חזון התבונה העצמאית, שכל מסתרי הבריאה נחשפים בפניה, בזה אחר זה. המיסטיקה, ה"סוד", ועמם כל הממד ה"אירציונאלי" שבנפש, נתפסו כשרידים אפלים מעידן החשכה שחלף, שיחלפו גם הם לאחר שתאיר עליהם התבונה את אורה. מקס וובר, מאבות הסוציולוגיה, טען כי "מאז עלית הפרוטסטנטיות אשר החלה במאה הטז', אנו עדים במערב להשתלטות הדרגתית של החשיבה הרציונלית המחושבת כאמת מידה בלעדית" (רוטנברג, תשנ"ו. עמ' 77). מכאן צמח חזונו הגדול של פרויד,  להאיר את הממד האירציונאלי כולו באור התבונה, ועקר ע"י כך את השפעתו המזיקה. 
מאמר זה מוקדש לתפיסה אחרת של ה"סוד", שהוצעה ע"י מרדכי רוטנברג. לפי גישה זו ממד הסוד הוא מיסודות המציאות הנפשית, וההתעלמות ממנו גובה מחיר נפשי יקר.  רוטנברג מצטט בהסכמה ביקורתו של יונג על הרציונליזם המערבי החד צדדי:
הדבר אשר פסיכולוגים מכנים 'זהות פסיכית' או 'השתתפות מיסטית' נעקר כליל מעולמנו הממשי, אולם הילה זו של אסוציאציות לא מודעות היא היא המעניקה את ההיבט הצבעוני והפנטסטי לעולמו של האדם הפרימיטיבי. איבדנו אותה במידה כזו כך שאין אנו מזהים אותה בשעה שאנו פוגשים בה שנית...
יותר מפעם אחת התייעצו עמי אנשים אינטליגנטים ומשכילים אשר חזו חלומות מוזרים, פנטזיות ואפילו חזיונות אשר זעזעו אותם עמוקות. הם סברו, שגם אדם השרוי במצב נפשי תקין מסוגל לסבול מדברים מעין אלו וכי כל אחד אשר למעשה רואה חיזיון הוא בהכרח מופרע פתולוגי. תיאולוג אחד ספר לי פעם, שחזיונות יחזקאל לא היו יותר מאשר סימפטומים חולניים וכי כאשר שמעו משה ונביאים אחרים 'קולות' המדברים אליהם, הם סבלו מחזיונות תעתועים. אתה יכול לתאר את הבהלה שאחזה בו כאשר משהו מעין זה ארע לו באופן 'ספונטני'. אנו כה מורגלים לטבעו הרציונאלי לכאורה של עולמנו, עד כי כמעט שאיננו מסוגלים לדמיין משהו המתרחש שאינו יכול להיות מוסבר על ידי הגיון פשוט (שם, עמ' 75).

לפי רוטנברג ויונג כאחד, אחת הסיבות לחרדותיו של האדם המערבי היא הנידוי שגוזרת החשיבה המערבית על העולם המיסטי. במקרה הטוב היא מוכנה לתרגם את התכנים המיסטיים למונחים רגשיים, אבל לעולם לא תוכל לקבל אותם כמו שהם, ולשאוב מהם כוחות רוחניים ונפשיים. אפילו  תיאורטיקן מאוחר וחדשני כמו קוהוט (Kohut' 83 ), כשהוא מנתח את כמיהתו של מטופלו מר M לנגן בכינור, מסביר שהכינור מסמל את החסך בחוויית העצמי שלו, תוצאת הקשיים בקשר הקדם מילולי עם האם. אני מניח שקוהוט דייק בפרשנותו, אבל עדיין תמה על  ההתעלמות מאפשרויות נוספות שהכינור עשוי לסמל- אולי איזה פוטנציאל רוחני לא ממומש? אפשר לקבוע שהזרם המרכזי בפסיכותרפיה רואה בחיי הנפש מסלול חד כיווני, העובר מבסיס פיזיולוגי ביסודו, ומתקדם לעבר מקומות יותר מפותחים, רוחניים ואינטלקטואלים. מכיוון שכך, הגיוני לתרגם תהליכים רוחניים לרבדים הנמוכים מהם, ואין היגיון בתרגום הפוך. הפרשנות  הפסיכולוגית המקובלת תעדיף לקשר מצוקות לאירועים ראשוניים, קדם מילוליים אם אפשר, ותתרחק מראיית תכנים רוחניים כמקור ממשי לכוחות התמודדות, או לסיבוכים גורמי מצוקה .
במונחי פסיכולוגיית הצמצום, כפי שהובאו בגיליון זה (רא' במאמר "הצמום כמפתח") מדובר בשליטה דיאלקטית של העיקרון הרציונאלי תוך דחייה גמורה של העיקרון המיסטי.חשיבה דיאלוגית, לעומת זאת, תבקש לבנות גשר מושגי בין שני העקרונות. להלן אציג את גישת ה"פרד"ס הקבלית כגשר מהסוג הזה.

המושג "פרד"ס מתייחס לגישה פרשנית -יהודית הקובעת שאפשר לפרש כל טקסט בכמה רבדים: פירוש ברובד הפשט מתייחס למשמעותו הפשוטה של הטקסט. הבנת ה"פשט" נעשית תמיד בכלים רציונאליים.  פירוש ברובד הרמז מתייחס לחיפוש אחר רמזים הפזורים בטקסט, וחושפים כוונה עמוקה הגנוזה בו. הדרש הוא היכולת להשלים את הטקסט ע"י סיפור מקורי, המציע כיוון חדשני של קריאה בטקסט, הסוד– הקריאה האלגורית- מתייחס לרובד סימבולי, מיסטי, שאפשר לחשוף "מאחורי" הטקסט. הפרשנות היהודית קובעת שכל טקסט תורני מכיל את כל ארבעת הרבדים האלה . 
רוטנברג מתרגם את ארבעת הרבדים לחיי האדם. החשיבה הרציונאלית, הצורך להסתגל למציאות,ולשרוד בה, קשורים לרובד הפשט. הדרש הוא היכולת לבנות נרטיב מועיל ומארגן, הסוד הוא הממד המיסטי בהוויית האדם (בהמשך אוסיף גם את ההסבר למושג הרמז). לאור דבריו של וובר, שהובאו לעיל, אפשר לקבוע שהחשיבה המערבית רואה את רובד ה"פשט" כראשוני וכל יתר הרבדים נתפסים כנגזרותיו בלבד .
חשיבה דיאלוגית  עשויה להניח את ההפך: שהנפש מכילה שני רבדים ראשונים, ולא אחד בלבד. שני הרבדים האלה יכולים לצור דפוס של צמצום הדדי, או של מאבק "סכום אפס"- שהכל מפסידים בו.  בכוונתי להניח (בעקבות הרב קוק, שמונה קבצים, א, תתע"א), היא שהחוויה האנושית נוצרת משילוב רבדי ה"פשט" וה"סוד", כפי שיוסברו מיד, כאשר ה"רמז" וה"דרש" הם "רבדים מתווכים", המחברים בין השניים האלה.
אגדיר את שני היסודות הבסיסיים.
מושג הפשט מבטא את המושג של חיים פשוטים, שאפשר להבינם בלי להזדקק למטען סימבולי. זכור לי מטופל ממכון סאמיט, שבאחד הטיולים לימדנו אותו להתיישב בין אבנים ולתת למים לזרום על הגב כמו ג'קוזי...אני זוכר בהתרגשות את צהלתו: "לא ידעתי שיש כזה כיף בעולם"...העונג הפשוט של אמא שמלטפת את התינוק, מתבוננת בו כאילו היה פלא העולם, ובמבטה הזוהר שקוהוט רואה כיסוד החיים הנפשיים, הוא דוגמא לרגש שכל כולו "פשט"- האם אינה זקוקה לשום מטען סמבולי כדי להתפעל מתינוקה. כשההורה זקוק לסיבות לאהוב את ילדו, נוצרים סיבוכים רגשיים קשים. יש אנשים שהוריהם אהבו אותם, אבל האהבה הייתה תלויה בממד סימבולי: הילד אהוב משום שהוא עתיד למלא את חסרונו של מישהו שנפל בקרב, או משום שהוא עתיד לגדול בתורה...ברגע שיש "סיבה" לאהבה, זו אינה האהבה מהסוג שהילד זקוק לו. הילד זקוק לאהבה פשוטה, בלי נימוקים. "סתם ככה".
כמובן, רובד הפשט אינו כולל רק אהבה והתענגות. הוא כולל גם כאבים ותסכול, אבל גם כשהוא מתסכל הוא ממשי. ג'וליה, ב1984, ביטאה את התחושה הזו בזעמה על הסכיזואידיות של וינסטון, כשפקפק במשמעות חייהם: "שטויות" היא אומרת לו "עם מי אתה מעדיף לשכב- אתי או עם שלד? אתה לא אוהב להרגיש: זה אני, זאת היד שלי, זאת הרגל שלי, אני ממשי, אני מוצק, אני חי! אתה לא אוהב להרגיש את זה?" (אורוול, עמ'  112 ). זהו רובד הפשט של חיי הנפש.
אפשר לטעון שאין במציאות "פשט" גמור, במובן שאני מדבר עליו פה. אין באמת תוכן נפשי שאינו קשור לתכנים אחרים בקשרים סמליים מסועפים.  תיאורטיקנים שונים עמלו רבות כדי להגדיר רובד נפשי חסר מטען סמלי: "העמדה האוטיסטית מגעית" של אוגדן (אוגדן, 89) היא רק אחד הניסיונות האלה, אלא שנכון לראות את ה"עמדה" הזו (ואת מקבילותיה) כנקודת התייחסות מופשטת, קרובה ל"דבר כשהוא לעצמו" של קנט או ל"ממשי" של לקאן. כל אלה אינם קיימים במצב "טהור", ובכל זאת אי אפשר לדמיין את המציאות בלעדיהם. איך תיראה המציאות בלי רובד הפשט? מן הסתם כהפשטה ריקה, חסרת ממשות, חסרת חיים. אין חיים ללא רובד ה"פשט". 
ועם זאת, יש בנו יסוד נוסף, הפוך ומשלים. כמיהה לנעלם, למה שמעבר לכל הידוע. רודולף אוטו, כשהוא מנסה לברר את מהותה של קדושה, מכנה את הא-ל "האחר לחלוטין", שאיננו יכולים לעמוד מולו אלא בחיל ורעדה. זהו רובד ה"סוד". וויליאם ג'יימס ליקט שפע של דיווחים על חוויות מהסוג הזה בספרו, אבל לא מדובר רק בחוויות דתיות. אדם מביט בנוף קסום וחש שהנוף "מדבר" אליו, כשם שחשו וכתבו אינספור משוררים לפניו.
כמו ה"פשט", גם הסוד  אינו מושג לנו ב"טהרתו". אי אפשר לבטא או להגדיר את ה"סוד" משום שברגע שיבוטא או יוגדר, יפסיק להיות סוד. ולכן אנחנו ממציאים דימויים לביטויו. האידיאלים, למשל, הם כולם דימויים כאלה. אדם המתפעם מאידיאל נשגב (כל אידיאל- חברתי, לאומי, אינטלקטואלי, אמנותי...), חש שהמציאות כולה דלה וחסרת חשיבות לנוכח עצמת האידיאל. תחושתו דומה לזו של המתבגר החש, בעומק לבו, שטמון בו משהו שאין באף אחד אחר..ץ במקרים אלה אנחנו חשים שיש במציאות משהו "מעבר" לרובד הגלוי, משהו שאי אפשר להגדיר, אבל יותן למציאות איזו משמעות עמוקה ונסתרת. איך היו החיים נראים ללא רובד הסוד? אפשר להניח שהיו הופכים לאוסף אירועים מנוכרים, חסרי משמעות ופשר. 
אפשר לטעון שתחושת הסוד אינה אלא ביטוי סמלי לתהליכים כלשהם הנמצאים ברובד ה"פשט" (זו, כפי שטענתי, הייתה דרך המלך של הפסיכותרפיה הדינאמית. טענותיו של פרויד שהא-ל הוא סמל לאב שנרצח, או ש"התחושה האוקיאנית" אינה אלא ביטוי לגעגועינו לחיק האם, הן דוגמאות מופת למהלך כזה). באותה מידה אפשר להבינה כמציאות העומדת בפני עצמה, ויש לה השפעה משלה על החיים הנפשיים. אינני רואה איך אפשר להוכיח את אחת מהעמדות האלה, ולא אנסה להוכיח את עמדתי שלי. במקום הוכחה אנסה פשוט להניח שרובד הסוד הוא נתון ראשוני של נפש האדם, ואתור אחרי הופעותיו השונות בחיינו.
הגעתי להעמדת הנפש על מתח בין שני קטבים, ששניהם אינם מושגים לנו בטהרתם. אפשר לדמות את המודל שאני מציע לשדה חשמלי, הנפרש בין שתי נקודות מופשטות, חסרות ממשות לכאורה, ובעצם הן אלו שקובעות את השדה כולו. המציאות שאנחנו יכולים לצפות בה נפרשת כולה בין שתיהן. אפשר להקביל בין המודל הדו קטבי המוצע פה לבין מודל העצמי הדו קטבי של קוהוט  (Kohut' 83). רמזתי קודם על קשר אפשרי בין מושג הפשט לבין מושג ה MIRRORING של קוהוט. לדעתי, באותה מידה יש קשר דומה בין מושג הסוד לבין מושג ה IDEALYSING, אם נראה את האידיאליזציה כדימוי המשקף, עבור הילד הקטן, את רובד ה"סוד" הטבוע בנפשו ומושלך על דמות ההורה המואדרת . מכל מקום, כשם שאין שדה בלי שני הקטבים המנוגדים המגדירים אותו, כך אין חיי נפש בלי רבדי הפשט  והסוד.
אסביר עכשיו כיצד אפשר לראות את הרמז והדרש כרבדים מתווכים, אולי – בהמשך לדימוי הקודם- מעין "קווי כח" הנפרשים בין הקטבים המנוגדים של הפשט והסוד.
רמז הוא מציאות המרמזת למשהו שמעבר לה. קריצה בעין הופכת לרמז כשהיא אינה סתם קריצה, אלא מרמזת למשהו- לידידות, למשל, או ללגלוג. אפשר לראות את הרמז כחלון הנפתח בפשט ומצביע על קיומו של סוד. רגשות, לדעתי, קשורים לרובד הרמז. כשאנחנו מתמלאים רגש כלפי משהו, שוב איננו יכולים להתייחס אליו ברמה מציאותית פשוטה, משום שהוא מסמל משהו הרבה מעבר לפשט. אם מישהו מעליב אותי אינני מסוגל לראות את הדברים באופן רציונאלי - לרגע נדמה שכל משמעות חי התערערה ע"י אותו עלבון (שמבחינה מציאותית, אולי, לא היה יותר מקריצת עין). נשיקה קלה שילד מקבל מאימו משכיחה את כאב המכה, משום שהיא מחזירה לו את אמונו בעצמו, במציאות, בחיים. כל רגש, לדעתי, נוצר ממפגש מרומז של פשט וסוד.
ה"דרש" מציין את היכולת לצור מאירועי החיים נרטיב בעל משמעות. דרש מצריך פעילות שכלית מורכבת: הוא אוסף את רגעי הפשט ומספר אותם באופן שבו הם מקבלים משמעות, לפעמים כזו שלא נראתה בהם קודם. מושג ה"שלחון" שהציע רוטנברג ( במובן של "הלחנה מחדש") עוסק בסיפור חיי האדם באופן שיישמעו כמנגינה בעלת משמעות, ויהפכו מקובץ צלילים חסרי פשר למוזיקה מרוממת נפש. במובן הזה הדרש בנוי על הרמז, והוא עושה לסיפור החיים הרחב מה שעשה הרמז לרגע נקודתי. אפשר להגדיר: שניהם, הרמז והדרש, מארגנים את הפשט (והיחס אליו) באופן שרובד הסוד יוכל להשתקף בו.
במצב האידיאלי שני הרבדים, כפי שתיארתי אותם, מקבלים כל אחד את המקום הראוי לו ומעצימים זה את זה. הפשט מעניק לחיים את מוחשיותם ואת חיוניותם. הסוד מעניק את המשמעות, את הרוחניות, את התקווה לעולם טוב וראוי לאין ערוך ממה שיש בפועל.
אבל יש מצבים שהצירוף ביניהם הוא הרבה פחות אידילי. לפעמים, למשל, ההתפתחות ברובד אחד באה על חשבון פיתוח סביר של האחר. שניהם, אפשר להניח, מתפתחים בתהליך מורכב של דיאלוג בינאישי. רובד ה"פשט" לא יתפתח אם הילד לא יחוש נאהב כמו שהוא, בלי סיבות ומשמעויות מורכבות. גם רובד ה"סוד" צריך להתפתח תוך מגע עם עולם של משמעויות שהילד מקבל מהקשר עם הדמויות המשמעותיות בחייו. שני הרבדים צריכים ללמוד "להצטמצם" ולפנות מקום זה לזה- גם הצמצום הזה טעון לימוד.
לפעמים ההתפתחות באחד מרבדי הנפש עלולה להבלם. אפשר לגרום לילד לפחד מביטוי אותנטי של רובד זה או אחר. במציאות, חלקים רבים – הן של רובד הפשט והן של רובד הסוד- נדחקים ללא מודע, וביטויים מעורר חרדה עצומה. במקרים כאלה, האדם משתקע ברובד אחד של המציאות, ומגלה התנגדות לרובד האחר, או זלזול בו. הרובד שנדחה מגלה את קיומו ע"י כאב נפשי, מצוקות גופניות, או מהלך חיים תזזיתי שאינו מאפשר חיי יצירה ושלווה.
 
אדגים את כוונתי ע"י שני סיפורים.  אדגים את החשיבות שבשילוב הפשט והסוד, דווקא ע"י הדגמת הסיבוך הנוצר כשילוב כזה אינו מצליח להיווצר.
יוסף, בחור צעיר, רב כישרונות ונעים הליכות. יוסף גדל במשפחה דתית. הוריו אנשים מסורים ואוהבים, אבל התקשו בתקשורת עם ילדיהם. האב מתואר כאכפתי, רציונאליסט בהשקפותיו, מתקשה ביצירת קשר. יוסף אינו זוכר שיחות משמעותיות עמו, למרות שהוא בטוח שאבא התעניין בו מאד. אמא יותר תקשורתית, אבל נלחצת בקלות ומתקשה להכיל קשיים רגשיים. 
מגיל צעיר יוסף החל לחוש רצון להימלט מעולמם של הוריו, אותו חוה ככפייתי ומחניק. כמתבגרים רבים, הוא חש את עולמם של הוריו כעולם של פשט, עולם "בורגני", חומרני, משעמם. מכיוון שכך, עזב את לימודיו בשלב מוקדם והצטרף לישיבה, אבל גם הישיבה לא סיפקה את כמיהותיו הרוחניות. לאחר זמן הצטרף לחסידיו של רב כריזמטי ו"רוחני" מאד, ושקע בלימודי חסידות אינטנסיביים. העולם הרוחני משך אותו יותר ויותר. לפעמים פקדו אותו חלומות בהם הופיעו גדולי תורה- הלל צייטלין למשל- כשמאחוריהם אש וחורבן, והם מנחים אותו ללמוד מאמרי חסידות מסוימים. הרוחניות המופרזת השתקפה אפילו בתחושותיו הגופניות: לאחר זמן חש שהוא מאבד את הכח ברגליו, והבין שהוא מאבד את הקשר לקרקע. למרות- ואולי בגלל-  ההשתקעות בעולם הרוח, תחושתו הכללית נעשתה עכורה, מלאה דיכאון וחרדה. לאחר אחד משיעוריו של הרב, עלתה בו תחושה שהוא חייב ללכת משם, ויהי מה. בלי להתעמק במניעיו, עזב את הישיבה ונכנס לתקופה נוספת של "חיפושי דרך". ככל שהתארכה התקופה, התגברה בו החרדה שהוא עתיד לפגוע בעצמו. בסופו של דבר, ביקש להתאשפז.
משנכנס לבית החולים, נשאל בריאיון קבלה אם הוא "שומע קולות". מכיוון שהיה עדיין מוצף בתכנים שלמד בישיבה, חשב שהוא נשאל על "הקול הפנימי" של נשמתו, וענה שהוא אכן שומע את קול כזה, אלא שעוד לא החליט איך להתייחס אליו...הרופאים רשמו לפניהם שהוא "שומע קולות", ואבחנו אותו כפסיכוטי. לשאלה אחרת ענה שהוא חש שיש לו יעוד מיוחד בחייו. הרופאים רשמו  בפשטות: מחשבות שווא.
איני יודע אם יוסף היה פסיכוטי באותה שעה, אולי כן. המעניין אותי הוא המפגש בין לשון הסוד שיוסף היה כבול בה באותה עת, לבין לשון הפשט המוחלטת של רופאיו. טענתי היא שבין אם יוסף היה פסיכוטי באותה שעה ובין אם לאו, דבריו לא היו מלמול חסר פשר אלא ביטוי לכאב רב משמעות, ושאי אפשר להבין את המשמעות הזו אלא  כאובדן היכולת לחבר את שני רבדי הנפש. יוסף ברח מעולם של פשט לעולם שכולו סוד, עולם רחוק באופן הרסני מהחיים הפשוטים, המוחשיים וה"מוצקים" (כפי שניסחה זאת ג'וליה ב1984). הוא הגיע לבית החולים טרוד כולו בשאלה כיצד להחזיר לחייו את ממד ה"פשט", ונתקל ב"פשט" במובנו אטום ביותר, פשט שמבחינתו אין כל משמעות לסוד אלא דרך המילה הכאילו מבארת, "פסיכוזה". 
כפי שטוען רוטנברג (הצמצום כמפתח, בגיליון זה), אפשר לראות את עצם משמעות הפסיכוזה כבלבול בין מישור הפשט למישור הסוד. כשאדם מכריז על עצמו שהוא משיח, למשל, הוא מנסה לבטא את ייחודו האינסופי ע"י דימוי. כמעט כל מתבגר חולם על עצמו חלומות גרנדיוזיים כאלה, בלי לפול לפסיכוזה. מה שיוצר את האיכות הפסיכוטית הוא העובדה שהפנטזיות האלה חורגות מגדר הדימוי, ומקבלות איכות "מוצקה" ומוחשית, עד שאי אפשר להבחין בינן לבין "פשט" החיים. זה אכן קורה במצבים של מחלות נפש ידועות, אבל יכול לקרוא גם במצבים אחרים שיש בהם בלבול קיצוני בין דימוי למציאות, מהסוג שנסיבות חייו של יוסף הביאו אותו אליהן. מה שיוסף זקוק לו הוא בדיוק התעמקות ב"דרש" - בניה של סיפור חיים היכול לתת מקום לצורך האמיתי שלו בחיבור לחיים כמו שהם, ובו בזמן למצוא בהם חלונות לעולם נפשי יותר גבוה, יותר מספק. המושג פסיכוזה, שאינני כופר בחשיבותו לתיאור מצבים רבים, אינו יכול להיות בסיס ל"שלחון" מהסוג הזה.
אוסיף פרט שיש בו עניין לנושא: ניסיון לדרש כזה אכן נעשה, ולא ע"י איש מקצוע. כשהיה מאושפז, יוסף זכה לכמה ביקורים של רבו, מלוה באחד מחבריו. הרב נתן לו מעין שיעור, המסביר – לשיטתו- איך יוסף הגיע למצב הנוכחי ומה עליו לעשות, והחבר סיכם את השיעור. שעורים אלה, שקראתי ביחד עם יוסף, מהווים מסמך מרתק. הרב באמת תפס, לדעתי, את העניין. בלשונו המיוחדת הסביר מדוע יוסף חייב לעזוב לזמן מה את עולם הרוח, ולהתחבר לגוף. להתמלא במה שהוא מכנה "התחושות הטבעיות". הכל נכון, לדעתי. ולמרות זאת, מה שיוסף קלט מהדברים היה שעולם הרוח הוא גדול ומקיף כל כך, שגם המהלך הנוכחי של הבריחה ממנו כלול בו איכשהו. אין באמת מפלט ממנו, ואין באמת מקום לחוויה הפשוטה – אלא אם כן תקבל לגיטימציה רוחנית...זה לא היה הדרש שיוסף היה זקוק לו באותה שעה.
אעבור לקטע קצר מהעבודה עם מרים. אישה מרשימה מאד, באמצע חייה. מרים סובלת מתקופה ארוכה של דיכאון. בתקופה בה היא חולמת את החלום שאביא, היא נמצאת בתקופה של הקלה. באופן פרדוכסאלי, אבל נפוץ מאד אצל הסובלים מדיכאון, ההטבה מפחידה אותה. יש סיבות שונות לפחד כזה. לפעמים הוא מבטא את הפחד לחזור למקום בו היינו, ללחץ הנורא של החיים שהיה בוודאי בין הגורמים שהביאו לנפילה מראש. יש גורמים עמוקים יותר, וניפגש באחד מהם בסיפורה של מרים.
על עברה אספר רק שמרים עברה ילדות מרה ופוגעת, למרות שהייתה ילדה טובה מאד, מופת של מוסריות ועזרה לזולת. אינני חושב שערכיה היו אך ורק דרך להתמודד עם קשיי ילדותה.  מוסריותה וערכיה הם עמוקים מכדי שאפשר לרדד אותם כך. נכון לומר שהיא הייתה טובה מאד, וניסתה להיות יותר ויותר טובה עד לשכחה עצמית ממש, במטרה שמישהו יבחין בטוב שבה. זה לא קרה.
אביא קטע מחלום שחלמה.     
בחלום מרים  ניצבת לצד מיטתה של יולדת. אימה של היולדת מופיעה, ולוקחת אותה לחדר היולדות. מרים מבחינה שליד המיטה נותר עובר מת. היא שומעת שהיולדת המשיכה לביה"ח, ושם ילדה עובר חי. היא רוצה ללכת לבקר אותה, אבל אינה יכולה- היא עסוקה מדי באבל על העובר המת.
בשלב אחר של החלום היא מוצאת את עצמה בקניון ענק, שחור, מנוכר. מבט בחלונות מספר לה שבחוץ משתוללת מלחמה, יורים שם. איפה שהוא בבניין הזה, היא יודעת, יש חדר יולדות, וחברה שלה ילדה שם. היא מחפשת, ופתאום היא מוצאת סידור תפילה. מרים מתלבטת אם לקחת אותו כדי להחזירו למי שאיבד אותו, ומחליטה להשאיר אותו במקומו. אבל פתאום- היא אינה יודעת איך- הסידור מגיע אליה שוב.
אין ספק שהחלום עוסק בלידה של משהו. אם אנסה לפרשו, בנוסח  היונגיאני, בהנחה שכל הדמויות שבו משקפות את החולמת, הרי שהיולדת אינה אלא היא עצמה, וכך גם התינוק המת והתינוק החי. משהו בה רוצה להיוולד, אבל האני המודע שלה אינו יכול לשמוח בכך. הוא עוד תקוע עם "העובר המת"- הניסיונות הקודמים להיוולד, שלא עלו יפה.
הקניון משקף במדויק את תחושתה לגבי עולמה. שחור, מנוכר, גדול מכפי מידותיה, ובחוץ משתוללת מלחמה. אבל איפשהו בתוכו מתרחשת לידה, וחיים חדשים מתחילים לפעום. איפה הם החיים האלה? היא מחפשת.
והסידור. מאיפה הוא צץ? ניצוץ של קדושה ומשמעות מופיע בתוך המדבר האינסופי של חייה - והיא דוחה אותו. היא מחליטה שהוא לא שלה, שנכון להשאיר אותו במקומו ולהתעלם...הסידור לא מוותר. הוא חוזר ומופיע, גם בלי שתרצה בו. כאילו חיוני לה לחשוב שחייה הם נטולי משמעות,  עד שאם מופיעה בהם משמעות היא בטח שייכת למישהו אחר....
המשכנו לעבוד על החלום. מרים הייתה משוכנעת שכל משמעות החלום היא ביקורת חריפה כלפיה. נפשה, כך הבינה מהעבודה המשותפת, רוצה להתקדם ו"להיוולד", ורק היא- כלומר האני המודע שלה- תקועה באבלה על העבר.
אמרתי לה שאשמה היא הפתרון הקל ביותר, למרות שהוא הכואב ביותר: "תארי לעצך שהסתבכתי בדרך", אמרתי, "ובמקום לחפש דרך חדשה אכעס על עצמי שאני נהג דפוק...זה פוטר אותי מלחפש דרך חדשה...". הבינה, אבל מיד תרגמה זאת לאשמה נוספת: לא רק שהיא נתקעת מאחור, היא גם מחפשת פתרונות קלים...הבנתי שכך לא נגיע לשום מקום, והצעתי משהו אחר: "בואי ננסה להבין מה תוקע אותך לצד העובר המת. נסי לחשוב שאת נמצאת לצד העובר הזה, ואת רוצה ללכת משם, לבקר את היולדת שילדה. פתאום משהו מופיע ובולם אותך...מה זה?"
אחרי מחשבה אמרה: "אני לא יכולה לעזוב את העובר המת...פתאום אני רואה שעוד יש בו חיוניות..."
"תארי לי אותו..."
"הוא יפה...לא נראה כמו גופה. יש בו צבעים זוהרים...כמו נגיעה של האינסוף (!)".
"האם את יכולה לקחת אותו עמך, כשאת הולכת לבקר את היולדת?"
לאחר זמן השיבה שלא. היא מנסה ללכת לשם, בדמיונה, אבל עליה לחצות גשר, ועל הגשר עומדת חומת זכוכית שקופה, שאינה מאפשרת את המעבר.
"נסי לדבר עם החומה".  
"היא לא עונה...בעצם..היא תאפשר לעבור אם אשאיר את העובר מאחור".
ולאחר זמן הוסיפה: "אבל אני לא יכולה להשאיר אותו....צריך למצוא דרך אחרת לעבור את הגשר, בלי שהחומה השקופה הזו תבלום אותי".
בשלב הזה, כמדומה, מרים החלה לראות את בעיתה באופן יותר מורכב מ"אשמה". היא יכלה לראות כיצד נסיבות חייה מנעו ממנה את החיבור לרובד ה"סוד" הפנימי שבה, המסומל החלום ע"י התינוק (שיופיו הוא "נגיעה של האינסוף", ובאופן אחר ע"י הסידור. הדיכאון נתפס כסירוב להתפשר, "ללכת הלאה" כפי שהעולם מצפה ממנה, תוך השארת חלקים מהותיים מנפשה מאחור.  עדיין הייתה בדיכאון, אבל יכלה להעריך יותר את המקום הנפשי בו נמצאה, מה שפתח צוהר לעבודה נוספת ופורייה.
שני התיאורים שהבאתי משקפים, לדעתי, התנגשות בין שני כוחות נפשיים עצמאיים, שלכל אחד מהם עצמה משלו, ותרומה משלו לחיי הנפש. אני מתקשה לחשוב על סיבה "לתרגם" אחד מהם למשנהו, אם לא נתחייב לגישה פילוסופית נוקשה (מטריאליזם דוגמטי, לדוגמא). לדעתי פורה יותר לקבל את שניהם כפשוטם, ולחשוב על הדרך שבה לתת מקום לשניהם, מתוך צמצום דיאלוגי. שני קטעי הטיפול שהבאתי משקפים את המאמץ שבשילוב הזה, מאמץ היוצר מורכבות, וגם סיבוכים רבים, ובו בזמן, לדעתי, מעניק לחיים את טעמם. 

בבליוגרפיה
אוגדן,ת. (2001): הקצה הפרימיטיבי של החוויה. עם עובד, ת"א
אורוול, ג'. ( 71 ): 1984. עם עובד, ת"א
קוק, הרב א.י. (תשס"ד): שמונה קבצים.
רוטנברג, מ. (תשנ"ו): פרדס הנפש. אקדמון, ירושלים
Kohot. H: (The  Restoration of the Self. N.Y: International Universities Press