הזכות למות בכבוד - חוק החולה הנוטה למות

מאת: ד"ר אבי רימר, עו"ד, משרד עו"ד אברהמי, היועץ המשפטי של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל

ב-15.12.2006 נכנס לתוקפו חוק החולה הנוטה למות. חוק זה קובע את הכללים לכיבוד רצונו של החולה הסופני לא לחברו למכשירים ולקבל טיפול המאריך את חייו באופן מלאכותי, מבלי שתהיה כל תקווה לשינוי לטובה במצבו ולחזרתו למצב שבו יוכל לתפקד ולחוות איכות חיים סבירה. חולה כזה מוגדר כ"חולה הנוטה למות".
הבעיות המוסריות, האתיות, הרפואיות, ההלכתיות והמשפטיות, הקשורות לטיפול בחולה הנוטה למות או בחולה הסופני, הן מהקשות ביותר בתחום הרפואה המודרנית. הן נוגעות באופן אישי וישיר כמעט לכל אדם, בין אם הדבר נוגע להחלטות בסוף חייו, או להחלטות בסוף חייהם של מי מיקיריו. בעיקר קשה סוגיה זו בשל העובדה, שמדובר בהחלטות גורליות של חיים ומוות, פרידה ושכול.
כאשר האדם מצוי במצב פיזי או נפשי שבו הוא אינו מסוגל להביע את דעתו ואת רצונו, וגם כאשר נראה כי טוב מותו מחייו בסבל וייסורים, הרופאים אינם רשאים להפסיק את מתן הטיפול הרפואי, זאת בשל החשש שיואשמו בגרימת מוות וייחשפו להליכים פליליים.
מעתה, חוק החולה הנוטה למות יאפשר לאדם לתת הנחיות רפואיות מקדימות, המפרטות את רצונו לגבי טיפול רפואי עתידי, אם ייקבע כי הוא חולה הנוטה למות שאינו בעל כשרות. החוק גם יאפשר לקבוע מראש מי יהיה מיופה הכוח שיוכל להחליט בעניין זה, אם ייקלע המצווה למצב זה.
המשמעות היא, שכעת ניתן מבעוד מועד לערוך באמצעות עורך דין מסמך משפטי מחייב, הנותן ביטוי לרצון החופשי בצורה ברורה, חד-משמעית ומפורטת. החוק קובע את הדרך והצורה למתן ההנחיות ודרך תיעודן והוא מגביל את תוקפן לחמש שנים. קיימת אפשרות להאריכן לתקופות נוספות בנות חמש שנים בדרך המפורטת בחוק.
תנאי יסודי לקיומה של אפשרות למתן הוראות מקדימות הוא קביעה, כי מדובר באדם שהוא בעל כשרות. "בעל כשרות" מוגדר בחוק כמי שהתקיימו בו ארבעה תנאים מצטברים: מלאו לו 17 שנים, הוא מסוגל להביע את רצונו, הוא לא הוכרז כפסול דין, והוא לא הוצא מחזקת הכשרות. חזקת הכשרות קובעת, כי חזקה על אדם שמלאו לו 17 שנים ושלא הוכרז כפסול דין, שהוא כשיר מבחינה הכרתית, שכלית ונפשית לקבל החלטות בקשר לטיפול הרפואי בו, מתוך הבנה, שיקול דעת ורצון חופשי. הוצאה מחזקת הכשרות נעשית בהחלטה רפואית מנומקת ומתועדת של הרופא האחראי (כהגדרתו בחוק), לאחר שקיים התייעצות עם המטפלים בחולה הנוטה למות ועם רופאים רלוונטיים או מומחים לפי העניין, ובמידת האפשר עם רופאו האישי.
למצבו הנפשי של האדם יש משקל רב בקביעת כשרותו. גורם מרכזי בכך היא כשרותו מבחינה הכרתית, שכלית ונפשית. אמנם, קביעת החזקה שבחוק דורשת ביצוע פעולות מסוימות כדי שייקבע אחרת, אולם כדי לבסס חזקה זו ולמנוע מצבים שבהם ייטען כי המצווה לא היה בעל כשרות ביום החתימה על ההוראות, רצוי לצרף להנחיות חוות דעת פסיכולוגית הקובעת את כשרותו של המצווה מבחינה הכרתית, שכלית ונפשית. חוות דעת זו יכולה להיכתב על-ידי פסיכולוג, לאחר בדיקת המצווה ובטרם חתימתו על ההנחיות.
קיימת חשיבות רבה לכך שהמסמך יעמוד בתנאים הקבועים בחוק: הנחיות שאינן ברורות, או שלא ניתן לקבוע לפיהן בצורה מדויקת את רצונו של החולה, יהיה צורך להביא לבירור בפני ועדה, וקיים חשש שלא יקוימו. לפיכך, רצוי מאוד שהמסמך ייערך על-ידי מי שבקיא בדבר ולאחר בירור ועמידה בתנאי החוק.
ההנחיות המקדימות תקבענה ותגדרנה מראש מה רצונו של המצווה לגבי הטיפול הרפואי שיינתן לו - או שלא יינתן לו - במצבים מוגדרים מראש (כמו היזקקות למתן מזון באמצעים מלאכותיים, מצבי שיטיון, שיתוק בכל ארבעת הגפיים) או לגבי פעולות שאותן הוא מבקש שלא לבצע או לקבל במצב שבו הוא מוגדר כחולה הנוטה למות (כגון ביצוע החייאה או חיבור למכשירי הנשמה מלאכותית).
ההנחיות יכולות להתייחס למצב ספציפי או לשילוב מצבים, הכל לפי רצונו החופשי של נותן ההנחיות. כך יכול האדם לשלוט על גורלו ולהביא לידי כך שלא ייווצר מצב, שבו תיכפה עליו הארכת חיים מלאכותית, ללא תוחלת, הפוגעת בכבודו ובצלם האנוש שלו, ומסבה לו ולסובבים אותו סבל ועוגמת נפש.