בין "עמוד ענן" לבין "צוק איתן" – פסיכואנליטיקאי לאקאניאני בעת מלחמה בארצו / גבריאל דהאן

פורסם "בפסיכואקטואליה" - גליון אוקטובר 2014

בין "עמוד ענן" לבין "צוק איתן" – פסיכואנליטיקאי לאקאניאני בעת מלחמה בארצו / גבריאל דהאן

גבריאל דהאן הוא פסיכולוג קליני, פסיכואנליטיקאי, חבר בקבוצה הישראלית של האסכולה הלאקאניאנית (GIEP/NLS), מלמד ברשת הלאקאניאנית ומייסד תפס"ן – תחנה פסיכואנליטית לנוער.

מסמך זה מבוסס על מאמר שפורסם בעבר באתר "פרגמא – פסיכואנליזה בתרבות" בנובמבר 2012.

לפני כשנתיים, בעת שמדינת ישראל הייתה שרויה במלחמה שנקראה "עמוד ענן", נשאלתי על ידי עמיתים צרפתים שבמשך שנתיים ניהלו מחקר בניסיון לנסח תאוריה פסיכואנליטית באוריינטציה לאקאניאנית על מלחמה: מה זה אומר להיות פסיכואנליטיקאי לאקאניאני בארצו בעת מלחמה? תשובתי ניתנה כעבור זמן מה בהרצאה שנשאתי בפני אותם קולגות, בשפה זרה, שאף שהיא שפת אמי איננה שפתי, אבל היא שפתו של לאקאן. את דברי רשמתי בסמוך מאוד לאותה מלחמה.

פסיכואנליטיקאים נוטים שלא להשמיע את קולם בשאלות שעניינן אקטואליה, גם כאשר מדובר באירוע אינטנסיבי כמו מלחמה. הם כמובן יכולים להכביר מילים בעניינים שמוסכמים כ"פסיכולוגיים" או "נפשיים", כהלם קרב, חרדה, או טראומה, כאשר ברוח הזמן שלנו כמעט כל דבר הופך להיות ראוי לתארים "חרדתי" או "טראומטי". , הנפש תובעת בימינו את ההכרה בה ובזכויותיה שלא כבעבר, ואפשר לומר שזוהי אחת מן התוצאות של הפסיכואנליזה בתרבות, ההתרבות של הנפשי. למעשה, על עובדה זו חאלד משעל השעין את נאום הניצחון שלו במלחמה האחרונה: ראו כמה נפגעי חרדה היו לישראלים! ראו כמה מבוהלים היו הישראלים במשך השבועות האלה! ניתן להביס אותם! כך הוא פנה אל קהל שומעיו. הנפשי הפך להיות אובייקט של תעמולה.

לבד מאשר בענייני "הנפשי", באופן שבו הוא אומץ על ידי השיח החברתי-הפוליטי, איננו שומעים את הפסיכואנליטיקאים משמיעים קול לא בעניין המלחמה כשלעצמה, כפי שפרויד עשה בהתכתבותו עם איינשטיין וגם מחוץ להתכתבות הזו, ואף לא בעניין ההיתקלויות שלהם בקליניקה בגילויים המיידיים שהם תולדה של מצב המלחמה כמו התגובה לאזעקות, או המאמץ של אנליזנטים להמשיך לדבר על ענייניהם "הקטנים" שמאבדים מערכם לנוכח הדבר "הגדול" שקורה במציאות הקולקטיבית. השתיקה סביב עניינים אלה ודומיהם, סביב הפרטים הקטנים אשר קודמים להבניות "הגדולות", נובעת בחלקה מן הקושי של הפסיכואנליטיקאי להתמקם ביחס למלחמה שלא על פי החלוקות הפוליטיות-אידיאולוגיות וההזדהויות. לאמיתו של דבר, . כך שעצם הדיבור על המלחמה כבר כשלעצמו מסמן דבר מה ביחס לאוריינטציה של הפסיכואנליטיקאי. בפרספקטיבה הזו לאקאן כותב את אחד מן המאמרים המוקדמים שלו בהתייחסו לפסיכיאטריה האנגלית בזמן מלחמת העולם השנייה תוך שהוא תומך לגמרי בהתגייסותה של הפסיכיאטריה הזו למאמץ המלחמתי (Lacan, 2001). במאמר זה לאקאן מתייחס בהערכה לפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון (W. Bion) אשר המציא באותה עת את העבודה בקבוצות קטנות כאמצעי להשיב לאותם שכשלו במלחמה את כבודם האבוד לנוכח האידיאלים של החברה.  

באופן מובן למדי אני מוצא את הדברים שמסרתי לנוכח ההתנסות במלחמה ההיא של "עמוד ענן" רלוונטיים לסיבוב המלחמתי הנוכחי שקרוי הפעם "צוק איתן".

 כיצד להשיב על השאלה: מה זה להיות פסיכואנליטיקאי באוריינטציה לאקאניאנית במדינה שלי בעת מלחמה? השאלה הזו מקבלת משנה תוקף במיוחד לאור האוריינטציה שהניח עבורנו לאקאן באומרו שלפסיכואנליטיקאי יש חובות לתקופתו. הדרך המצומצמת ביותר ובה בעת גם הרחבה ביותר להשיב על שאלה זו היא לדבר על מה זה להיות פסיכואנליטיקאי בעת מלחמה בחדר עבודתו. אין זה מובן מאליו, אף שזה מיידי, שכן אפשר היה לחשוב שפסיכואנליטיקאי הוא כזה בכל מקום, בכל מעשיו, בחדר עבודתו כמו גם בהופעתו הציבורית, בהשתתפותו בחיים האזרחיים או אפילו במה שמכונה "חייו הפרטיים". זה יכול להזכיר לנו את המקרה של רבי עקיבא, שלילה אחד מצא מתחת למיטתו הזוגית את תלמידיו הנאמנים. טענתם הייתה שכפי שהם למדו מפיו תורה במהלך היום כך הם חפצים ללמוד מן הפרקסיס שלו בלילה כיצד על הגבר לנהוג באישה. מאז רבי עקיבא הצליח פרויד להוציא את התלמידים הללו מחדר המיטות ולהשכיב אותם אחד-אחד על ספת יחיד כדי שיתעמתו עם "התשובה האמיתית" לשאלתם של תלמידי רבי עקיבא, האמת של כל יחס זוגי, זו שתמיד מוסתרת, קרי שאין יחס מיני. קיימת גם גרסתו של לאקאן לעניין זה אשר מעדיף בסמינר שלו, Encore, להכניס את תלמידיו למיטה אחת כדי לדבר עליה לאחר מכן במשך שנה שלמה: " [...] תחילה אניח אתכם על המיטה, מיטה בשימוש מלא, בשניים [...]" (Lacan, 1975). הוא מעיז "לעשות" זאת בפקולטה למשפטים. מטרתו הייתה להביא את תלמידיו לדעת שבלתי אפשרי לייסד יחס של שניים.

לאקאן מכוון במקרה זה ליחס בין שני המינים, אך בכרך ה-18 של הסמינר שלו (Lacan, 2006) מנסח לאקאן גם את האפשרות של הכללה ביחס לבלתי אפשרי של כל יחס, גם כאשר אפשר לכאורה לכתוב אותו, ובכלל זה גם היחס של האחד לאויבו. באופן זה עשוי להתגלות הבדל פרגמטי בין מגמה שתחתור להמציא ולרשום יחס היכן שאיננו יכול להיכתב, לבין מגמה שתחתור לכתוב את אי היחס עצמו. אנו רשאים לראות בעצם ההבחנה הזו ביטוי להתייצבותו של פסיכואנליטיקאי לאקאניאני: האם המלחמה פורצת היכן שמתגלה הכישלון הדיפלומטי לרשום יחס היכן שאיננו – וכהתעקשות של דיפלומטיה זו באותו כיוון, או דווקא משום הסירוב של הדיפלומטיה לרשום את האין-יחס, שהוא סירוב לדיפלומטיה שלא תישען על הבנה. במובן זה המלחמה איננה בדיוק ההמשך של הדיפלומטיה באמצעים אחרים כי אם מה שנועד להכריע בנקודה שבה הדיפלומטיה עצמה מונעת את אפשרות ההכרעה בשל כישלונה לייצר ארטיקולציה טובה בין האימפוטנציה לבין הבלתי אפשרי. ארטיקולציה טובה בזמנים שלנו לא נשענת עוד על פרגמטיקה של הכרעה שמצייתת לחוק הבינארי שמתמוסס והולך של מנצחים-מנוצחים, כי אם על פרגמטיקה של עצירה. כלומר, בסופו של עניין גם המלחמה נוטלת על עצמה את האפיונים של החלקיות, של "ללא הכרעה". הדיפלומטיה תהיה תמיד שם כדי לעצור,  כדי למנוע מן המהלך את האפשרות לכלות את עצמו. במלחמה הנוכחית, "צוק איתן", יכולנו לראות שהמחלוקת העיקרית לא הייתה בין הימין לבין השמאל כי אם בין "אנשי ההכרעה" לבין "אנשי העצירה". כמובן שישנו דבר מה בלתי נסבל כאשר המלחמה יכולה להיות לכל היותר "מלחמה מופסקת", שבה אפילו נצחונו של צד אחד אינו עדות לתבוסתו של הצד האחר. המלחמה במובן זה יכולה להתמקם כסימפטום של האי-יחס שאיננו נרשם, או לחלופין כסצנריו מדומיין של יחס שאותו מנסים לרשום בכוח, תוך מעבר לאקט, שכן לסצנריו הזה אותו אנו מכנים "פנטסמה" יש את הכישרון לרשום יחס, "לדמיין" יחס.

להישען על דיפלומטיה שאינה נשענת בהכרח על הבנה ודיאלוגיות בנוסח של "הבנת האחר", ברוח הקלישאות הפסיכולוגיסטיות בנות זמננו, משמעו לדעת דבר מה לגבי זאת שההבנה איננה תנאי להסכמה בין הניצים, כי אם להפך: כדי להבין יש להסכים תחילה. לכן אין צורך בהבנה כדי להגיע להסכם כמו הסכם להפסקת אש. אנו יודעים היטב שהסכם טוב, בדרך כלל, הוא כזה שמאפשר למקם את האי-הסכמה, כלומר, הסכם שלא מבינים בדיוק רב מדי את הכתוב בו, שלא יודעים מראש את כל מה שינבע ממנו. כלומר, כדי לעשות הסכם יש להסכים לא לדעת "עד הסוף" וזאת למרות הנוכחות של משפטנים למיניהם שפורשים על ההסכמה את מראית העין של הידע באשר לעתיד. החשוב בהסכם הוא שימלא את הפונקציה שלו כאקט של עצירה. בנקודה הזו אפשר לדבר בשבחה של העמימות, של הדו-משמעיות שאיננה כי אם הכישרון היסודי של המסמן. "הרהור" מעין זה עשוי לשמש תו מבחין של פסיכואנליטיקאי לאקאניאני, שכן נקודת המוצא שלו היא היעדר יחס אשר דוחף לכיוון של פרגמטיקה אשר במקום להטיף לדיאלוגיות ולהבנה הדדית כתנאי לכל הסכם, היא פועלת בכל רגע נתון להפוך דווקא את היעדר הדיאלוג ואת האי-הבנה לאופרטיביים. מגמה מעין זו ללא ספק תובעת תמיד את ממד ההמצאה. אנו יכולים לגלות שיש בהמצאה מעין זו מקור לסיפוק מדרגה גבוהה יותר מזו של הסיפוק שמעניקה ההבנה. אינני חושב שאוריינטציה זו אינה רלוונטית גם לפרגמטיקה של הקשר גבר-אישה. למעשה, לאקאן מתאר זאת בכרך ה-20 של הסמינר שלו (Lacan, 1975) ביחס לתנועה מדיסקורס אחד למשנהו – בתנועה הזו הדיסקורס של הפסיכואנליטיקאי מתמקם הן כמה שמגיח ממנה והן כאופרטור שלה. התנועה הזו היא תנועה מלוגיקה אחת למשנהָ שאינה נשענת על מה שאפשר היה לכנות: "הבנה בין-דיסקורסיבית". כלומר, אין תנועה רציפה בין הדיסקורסים השונים, אין מעבר "חלק". מה שתמיד ישנו הוא החתך. "ההבנה" בין הדיסקורסים היא בלתי אפשרית מבחינה מבנית, וזה בדיוק בנקודת החתך, שהיא ביסודה נקודה של אי-הבנה, של אי-הלימה בין הדיסקורסים שמופיע הדיסקורס של הפסיכואנליטיקאי.

זה עשוי להזכיר לנו סיפור קצר מאוד שנכתב על ידי  ש"י עגנון, "מאויב לאוהב". זהו סיפור על מלחמה בין הגיבור לבין הרוח. תשוקתו של גיבור הסיפור הייתה לבנות את ביתו מחוץ לחומותיה של העיר ירושלים שבה התגורר, על גבעת טרשים חשופה לרוחות. היו זמנים בתולדות התרבות האנושית שבהם לצאת מחוץ לחומותיה של עיר היה מעשה של סכנת חיים, של הליכה אל הלא-נודע, אקט במלוא מובן המילה. חומות העיר היו מחסום בפני ההפקר שהמתין למי שיצא אותן. נוכל להניח שמכאן נובע הביטוי "לצאת לדרך" שהיה במידה רבה שקול לביטוי "לצאת למלחמה". היציאה בשני המקרים משמעה יציאה אל מחוץ לחומות המגִנות. האויב באותם זמנים יכול היה להיות גם הזר שבו נתקלו בדרך. לכן התביעה להזדהות, מי אתה? ההזדהות קבעה את גורלו של המפגש. ומכיוון שבאותם זמנים האדם לא היה מחויב לזהות אחת קבועה, הייתה בידו האפשרות המעשית להחליט להזדהות כאויב או כידיד. זוהי שאלת הדרך הפרדיגמטית: הלִי אתה או לצָרַי? על הדרך הזו, זו שמחוץ לחומות העיר, אדיפוס הכה למוות את אביו שזוהה כאויב. ובכן, כך נתקל גם גיבור הסיפור של עגנון באויבו, הרוח, שפעל ככל רוח, על פי טבעו, כלומר, ככול העולה על רוחו: העיף תחילה את האוהל שניסה הגיבור להעמיד, אחר כך את הצריף שהקים, לאחר מכן את גג הבית שבנה וכה הלאה. אלא שבסופו של דבר בונה הגיבור את ביתו. "הפתרון" שמושג במאבק שמתאר עגנון לא נשען על כל משא ומתן פסיכולוגי, דיאלוג או הכרה בוויתורים ופשרות, מה שמכונה ברגיל בפיהם של הפרגמטיסטים "האילוצים של המציאות", כי אם להפך, היווצרות הפתרון העגנוני נשענת דווקא על מגמה א-פסיכולוגית שבה כל אחד מן הצדדים נותר נאמן לטבעו, קרי לתשוקתו. כלומר, כל אחד מן הצדדים העניק עדיפות וקדימות, כמו סובייקט טוב אחרי אנליזה, ל-a, לאובייקט סיבת האיווי שלו, לתשוקה שלו, על פני האידיאל. לא היה זה מאבק אידיאולוגי וזה דווקא מה שאִפשר לסובייקט-הגיבור לעשות את החישוב עם הממשי של האחר, לכלול בחישוב שלו את האחר כממשי, קרי כזר לו, וכמי שפועל על פי "טירוף" משלו שאינו זהה ל"טירופו" שלו ושחוקיו לא נהירים לו. חישוב זה היה נחוץ במקרה של עגנון, אך כמובן שלא רק במקרה שלו, לשם ההצלחה לבנות בית שהרוח-האויב לא יפיל, שאיננה לענייננו כי אם הצלחה לעשות חור ברוח ולהקים סביבו קירות כדי להשתכן בתוכו. זו דרך לחשוב על המונח של פרויד Unheimliche שתורגם לאחרונה ל"אל-ביתי", או על הטופולוגיה של הדרה פנימית (internal exclusion). הגיבור של סיפורנו לא חיסל ולא הביס את הרוח, כפי שאף הרוח מצדו לא הכניע את איוויו של הגיבור. כלומר, נותרו "בחיים" כל הפרסונות הנחוצות על מנת שיתאפשר ייצור של "הסכם".

בפרספקטיבה הזו אנו יכולים לשמוע, במיוחד בסיבוב הנוכחי של המלחמה עם החמאס, את שפע הדיבורים והפרשנויות באמצעי התקשורת. הם לא נועדו כי אם להעניק מובן "בכל מחיר", "להבין" את ההתנהגות הבלתי מובנת של האויב. אין ספק שבמקום שבו מגלה ההבנה את קוצר ידה, במקום שבו היא לא מצליחה "לאלף" את המציאות כדי להופכה לנושאת מובן, לניתנת לשליטה, לניבוי, לתמרון, שם ברור לנו שנתקלנו באויב אמיתי, כלומר במישהו או משהו שהוא אחר, זר, ממשי במובן זה שחוקיות פעולתו, שחוקיות התענגותו, עד כדי כך לא גלויה לנו, שנדמה שאין לה כל חוקיות כלל – זהו איום. זהו אויב שעליו נוכל לומר שהוא אויב ממשי. במקום הצהובים [...]

המעניין הוא שבסיבוב הנוכחי, "צוק איתן", היה זה הוא עצמו, האויב, שהתנדב לתרום לנו מפתח להבנתנו אותו. מצאתי זאת מדהים ומאיים כאחד. היה זה כאשר אחד מדובריו המכובדים הופיע באמצעי התקשורת ופנה לישראלים באמרו משהו כמו: כגודל תשוקתכם לחיות כן גודל תשוקתנו למות. קדם להכרזה הזו וכמו בלי קשר אליה, ריאיון עם ראש העיר ללא הפסקה שבו התפאר על כך שגם בימים האלה בתי העינוגים למיניהם של העיר פתוחים ופועלים. לא יכולתי להימנע מלמתוח חוט מקשר בין שני האירועים התקשורתיים האלה ולקרוא את ההכרזה של איש החמאס כפירוש, מכל מקום כך היא פעלה עבורי, פירוש שמופנה לחברה בת ימינו. לפתע פתאום מתוך החורבות של ההפצצות וההרג מופיעה הבהרה: הטרור איננו כי אם המענה, בן הברית ההופכי של "העיר ללא הפסקה". החגיגה של הטרור לא באמת ממוקמת בקוטב הנגדי של החיים כחגיגה בלתי פוסקת כאילו מדובר בדיכוטומיה. הטרור הזה שמתואר על ידינו כפולחן של מוות, איננו כי אם זה אשר חושף עבור התרבות המערבית, את מה שחבוי בפולחן ההתענגות שלה שאותו היא מכנה "לחיות". לא בכדי לאקאן מזהה את דחף המוות של פרויד כווקטור של כל דחף. היחס בין התשוקה לחיים לבין התשוקה למוות בדבריו של הפרשן של החמאס אינו דיכוטומי כי אם מובייני, זה אשר מומחש לנו באמצעות טבעת מוביוס, אותה טבעת בעלת צד אחד שהוא כביכול שניים או בעלת שני הצדדים שהם כביכול אחד. בנקודת הפיתול של הטבעת הזו נפגשים שני הצדדים, קרי זה בממשי של וההתענגות, ששתי התשוקות הללו, לחיות-למות, נפגשות. הווה אומר, האויב הזה, עם כל זרותו, קרוב לנו הרבה יותר ממה שהיינו רוצים לדמות לעצמנו בעיני רוחנו. ההבדל הנו בדרך ולא בנקודה הסופית.  במקום הצהוב [...]

ובכן, ביחס לשאלה שהופנתה אלי. ראשית, לאחר שהאנליטיקאי "סיים" לדאוג לכך שהוא עצמו יגיע לחדר העבודה שלו, עליו לדאוג לכך שהאנליזנט יגיע אף הוא. זה שולח אותנו אל אותו ממד של דאגה שאליו מתייחס לאקאן בתחילת הסמינר על החרדה (Lacan, 2004), אל אותו דבר מה אשר נמצא בקרבה ל-sorge של היידגר, ל-souci, שאיננו זר לנו כפי שאומר לאקאן. יכולנו בישראל לשמוע על כך לא מעט דברים מקולגות שהיגרו מארגנטינה ביחס לאותה תקופה שבה באותה מדינה כלל לא היה בטוח שהאנליזנט יגיע ל-rendez-vous, לפגישה עם הממשי של האנליזה שלהם, משום אותו ממשי מסוג אחר שארב לחייהם בדרך לאנליזה. אין מדובר בדאגה "פסיכולוגית". היא נוטלת את חלקה בפרקסיס בצורה שונה בזמן מלחמה כאשר אין זה מובן מאליו שאנליזנט יגיע לפגישה שנקבעה, במיוחד כאשר אנו רואים את הפגישה האנליטית כמפגש בין שדות ממשיים, כפי שאומר לנו לאקאן כאשר דיבר "אל הקירות" (Lacan, 2011): "השדות שבהם מדובר עשויים מממשי, ממשיים כמו דג החשמל והאצבע של הילד התמים שזה עתה נגע בו". כלומר, להגיע או לא להגיע לפגישה איננו רק התרחשות ביורוקרטית.

כאשר מתרחשים אירועים דרמטיים במציאות הקולקטיבית, "במציאות הגדולה", פורץ ההיסוס באנליזה להמשיך בדיבור על העניינים-הקטנים, הדיבור על האובייקטים הסינגולאריים. הם מאבדים מערכם ומזכות קיומם לנוכח האובייקטים הקולקטיביים. זוהי היחלשות של האחד הסינגולארי המזוהה לנוכח האחד של האידיאל האלמוני. למעשה, על המוטיב הזה נשענו הקבוצות של ביון אשר הבחין בקבוצה הקטנה בין המודוס של "ההנחות הבסיסיות" למודוס של "קבוצת המשימה". המשימה ב"קבוצת המשימה" אשר תפקדה כ"עוד-אחד", כמענה נגדי לאחד של האידיאל, בדומה למתרחש בקרטל של לאקאן, אפשרה לאותם סובייקטים שכשלו ביחס לאותו אחד לפעול כשווים בפניה של משימה או בעיה משותפת.  במקום הצהובים [...]

אך יש בהיסוס הזה בדיבור גם כדי להעיד על כך שדבר מה בזמן מלחמה משתנה ביחס לממד הזמן עצמו באנליזה. כוונתי תחילה לאותו זמן, שעליו אומר לאקאן בהכוונת הריפוי, שהוא הזמן לשכוח דבר מה: "[...] הזמן הזה שנחוץ כדי לגרום לפציינט לשכוח שמדובר רק במילים, אך אין זה תירוץ לכך שהפסיכואנליטיקאי עצמו ישכח זאת [...]" ( Lacan, 1966).

בעת מלחמה קשה יותר לגרום לאנליזנט שישכח שמדובר בסך הכול במילים, מה שמדגיש את זאת שהזמן של ההתרחשות, כמו גם הזמן של האקט, נושאים סימנים שונים מאלה הנחוצים עבור האסוציאציה החופשית שבמידה מסוימת דוחפת להשהיה של ממד האקט. כאן אנו נתקלים בזמן מסדר אחר, זמן לוגי – הזמן להבין. זהו הזמן הזה שנמצא ב"מצוקה" ונהדף אל מחוץ להתרחשות. נדרש זמן מיוחד על מנת שבמטפורה של יחס של איבר של השפה להוויה המדברת, ה-stabitat (עיבוי של מקום מגורים ויציבות) יוכל להפעיל את כוחו כדי להנחית על ה-labitant (עיבוי של חוסר יציבות וחוסר בית)  מהלומה של ממשי (Lacan, 2001a). זוהי מטפורה שהאנליטיקאי יכול להינצל ממנה משום שהדיסקורס שלו עצמו משליך אותו כפסולת של השפה – את זאת אל לו לאנליטיקאי לשכוח.

יש באפשרותי להעיד על פחות ופחות סובייקטים שמותקפים על ידי ההיסוס הזה, או מותקפים על ידי המבוכה בקשר לעניינים הקטנים שלהם בהשוואה למה שהתרחש במצבי מלחמה בישראל בשנים שעברו. נראה כאילו הפסיכואנליזה נוחלת בפועל את ניצחונה בתרבות, קרי, ניצחונה של ההתענגות על פני האידיאל, שכן זהו אפיונה של החברה בת ימינו. אף שישנן עדויות שכך תמיד היה כשהתאפשר הדבר, זה נעשה גלוי יותר ויותר שהמלחמה היא עניינם של אלה שיש לה נגיעה ישירה בהם, ותחת הסיסמא של החיים נמשכים, או חייבים להימשך, ממשיכים לחיות, כלומר, ממשיכים להתענג כרגיל. בשתי המלחמות האחרונות עמדה זו בלטה באופן מיוחד כאשר תושבי העיר תל אביב נתפסו כאזרחיה של מדינה אחרת, לא זו שמצויה במלחמה, שכן "כעיר ללא הפסקה", כפי שהיא מכונה, לא פסקו כאמור לרגע לפעול בה "בתי העינוגים" למיניהם. לכן, כאשר הושלכו בפעם הזו של "צוק איתן", אף יותר מאשר ב"עמוד ענן", טילים לכיוונה של תל אביב, מדינה שלמה נשמה לרווחה! דבר מה מן האחדות ההתענגותית שהתערערה שוקם במידת מה, וכבר אין סכנה שמדובר בתוכנית של שלוש מדינות לשני עמים, כי אם עדיין לכל היותר בשתי מדינות לשני עמים. במקום הצהובים [...]

הדבר בלט באופן מיוחד בישראל בדיווחים במדיה על האירועים והמבצעים ב"עמוד ענן" וב"צוק איתן". דיווחיהם של הכתבים בטלוויזיה ובעיתונות היטלטלו בין המגמה של האידיאל לבין זו של ההתענגות. בין המגמה שעשתה שימוש במונחים של לאומיות, מדינה, האיום הכולל, גיוס המילואים, חרדת האזרחים, הסיכוי לשלום, תמיכת המדינות האחרות וכדומה – מגמה שבלטה במיוחד במלחמה הנוכחית של "צוק איתן" שבה התקשורת הרבתה להתייחס לגיבוריה של ישראל, הנופלים, תושבי הדרום, הרופאים, העם שנהר בהמוניו להביא ציוד וממתקים לחייליו וכה הלאה, לבין מגמה שעיקר עיסוקה היה להוכיח ב"עמוד ענן" שכל צעד במהלכי המבצע הצבאי הוכתב על ידי האינטרסים הפוליטיים של אישיות זו או אחרת שהייתה מעורבת בניהול המבצע תוך התעקשות להראות כיצד כל מהלך בחזית המבצע משרת את האינטרס הפוליטי שלה, ומשפיע על מספר המנדטים שמפלגתה תקבל בבחירות הקרבות והולכות. ב"צוק איתן" המגמה הזו באה לידי ביטוי בניתוח של האינטרסים הכלכליים המושקעים בקיומה של המלחמה מצידה של קטאר ואפילו ארצות הברית.

על השפעתו של הפיצול הזה יכולתי ללמוד באופן ישיר דרך אחד מבני שהפיץ ברשת החברתית יחד עם חבריו ליחידה הצבאית מכתב שהופנה לכל אותם שתמכו בלהט רב, רב מדי לטעמם, בפלישה קרקעית לרצועת עזה. בין שאר הדברים שכתבו הם ביקשו מבעלי אותו להט לוחמני לפלוש לעזה ולהחריבה, שישתקו או לכל הפחות ינמיכו את קולם, על מנת שהם, החיילים שנמצאים "שם", בחזית המלחמה המיוחלת, יצליחו להמשיך להאמין כי הם מגִנים על אנשים שהמלחמה הזו עבורם איננה רק עוד תוכנית ריאליטי בטלוויזיה שעיקרה להפיג את השעמום ולענג אותם. 

עניין זה מבליט את מה שנוכל לזהות כשתי מגמות ביחס לפרקסיס של הפסיכואנליטיקאי בחברה. האחת היא זו המדגישה את התייצבותו האירונית כפי שתיאר אותה ז.א. מילר ביחס לאידיאלים של החברה כמסכות על פני הממשי של ההתענגות, הוא מתייצב כמי שיודע מהי "האמת האמיתית". השנייה היא זו שנוכל למצוא כבר בסמינר השני של לאקאן (Lacan, 1988):רווח שורה לפני ואחרי ולהזיח את הציטוט:

...] אם דמיסטוקלס ופריקלס היו אנשים דגולים, זה היה משום שהיו פסיכואנליטיקאים טובים [...] לתת את המענה הנדרש בתגובה לאירוע ככול שהוא נושא משמעות, ככול שהוא פונקציה של חליפין סימבולי בין בני אדם – כמו הפקודה שנתנה לצי לעזוב את פיראוס – משמעו לתת פירוש. ולתת את הפירוש הנכון ברגע הנכון, זה  להיות פסיכואנליטיקאי טוב.עד כאן הציטוט

זו כבר איננה עמדה אירונית, או צינית, ביחס לאקט של אנליטיקאי בעת מלחמה. זוהי נקיטת עמדה לא במישור של ידיעת "האמת האמיתית", במישור הידע, כי אם בממד של האקט. זה למעשה מה שאומר לאקאן בסמינר ה-XVIII על הדיסקורס הפסיכואנליטי שנמצא בהלימה עם הדברים הללו על המדינאים של המלחמה: "אין ספק שעלי לומר זאת, שכן בסופו של דבר לא הבנתם זאת – הדיסקורס של הפסיכואנליטיקאי אינו שום דבר אחר מאשר הלוגיקה של הפעולה" (Lacan, 2006). כאן אנו רואים שבדיסקורס של האנליטיקאי אין מדובר בידע לשמו כי אם במה שמכוון לפעול.

אזי איך אפשר שהאנליטיקאי יפעל בזמן מלחמה? בין העמדה האירונית שהיא ביסודה עמדה של ידע, לבין העמדה של הפעולה, שקשורה לזמן ולגוף? מהו, אם כן, האנליטיקאי שאיננו שום מהות (essentia)? בהקשר זה מעניין לראות שבלבה של מדינת הפסיכואנליזה מתייצבת אותה שאלה כמו זו שמתייצבת בלבה של מדינת היהודים: מיהו או מהו פסיכואנליטיקאי? כמו מיהו או מהו יהודי? אפשר אף לומר שכבר נוסחה בעבר תשובה אחת שתהיה טובה לשתי המדינות הללו: אהיה אשר אהיה. אהיה אשר אהיה, ככל שזה מה שאנליזנט יכול לומר עם סיום האנליזה, היא, באופן פרדוקסלי, תשובה אשר מחזיקה את ה"הֶיוֹת" פסיכואנליטיקאי, גם אם מדובר ב"להיות" פסיכואנליטיקאי בזמן מלחמה, לפחות בספק – לפחות ככל שמדובר ברישום. כלומר, אין "היות" של אנליטיקאי שניתן לרישום כך שינוסחו עבורו קריטריונים מגדירים, אבל כן יכול להתקיים מחקר פרמננטי על ה"היות" הזה כאחד מן התווים של קהילה שלא תתבסס על הזדהות עם מנהיג כלשהו. הרי לפנינו  עוד צורה של פרמננטיות שנושאת הפעם ערך של עבודה. אך יש לנו תשובה נוספת של לאקאן: זו של les non-dupes errent, הלא-מרומים טועים ותועים, שהיא ההסכמה להיות מרומה כדי לא לטעות או לתעות, אשר מובילה ליצירת פסיכואנליטיקאי כסינטום, כהמצאה של האנליזנט מהסמינר ה-XXIII (Lacan, 2005). האוריינטציה שתשובה זו מסמנת מטילה עלינו לשמוע עדויות גם מהאנליטיקאים אחד-אחד, שכן ההסכמה להיות מרומה יכולה להתייחס גם לצורות שונות של הסכמה של הפסיכואנליטיקאים להתמקם בחברה בזמן מלחמה כמו בזמנים אחרים שכן כאמור יש לפסיכואנליטיקאי חובות לתקופתו.

באופן דומה אפשר לפנות מקום לשאלה האם הפסיכואנליטיקאים של מדינה במלחמה מצליחים לקיים משהו מן המחקר הזה באשר ל"הֶיוֹת" פסיכואנליטיקאי במדינה במלחמה. זוהי קריאה לדווח בפני קולגות על האופן שבו קובעת המלחמה של המדינה את "המלחמה" בחדר העבודה, או לחלופין לחקור במה שונה המלחמה של המדינה מן המלחמה היומיומית של "מדינת הפסיכואנליזה". במאמר על הפסיכיאטריה האנגלית עמדתו של לאקאן חדה: על הפסיכואנליטיקאי היה להצטרף למאמץ המלחמתי. עמדתו היא קריאה לא להיוותר שותקים לנוכח הממשי הזה של המלחמה. השאלה כולה היא אם כן מהו זה שאיננו שתיקה.

מקורות

Lacan, J. (1966), Ecrits, La Direction De La Cure, p.586, 1958, Seuil.

Lacan, J. (1975), Le Séminaire, livre xx, Encore, 1972-1973, texte établi par J.A.Miller, p.10, Seuil.

Lacan, J. (1988), The Seminar, Book II, The Ego in Freud's Theory …, 1954-55, p.20, edited .by J.A. Miller, C.U.P.

Lacan, J. (2001), Autres ecrits, la psychiatrie anglaise et la guerre, p. 101-120, Ed. Seuil.

Lacan, J. (2001a), Autres ecrits, L'Etourdit, p.476, Ed. Seuil.

Lacan, J. (2004), Le Séminaire, livre x, L'angoisse, 1962-63, p.11-23, texte établie par J.A.Miller, Seuil.

Lacan, J. (2005), Le Seminaire, livre xxiii, Le sinthome, 1975-1976, p.129-142, texte etablie par J.A.Miller, Seuil.

Lacan, J. (2006), Le Séminaire livre xviii, d'un discours qui ne serait pas du semblant, 1971, p. 61, texte établi par J.A.Miller, Seuil.

Lacan, J. (2011), Je Parle Aux Murs, De L'incompréhension, p.59-60, 1971, Seuil.