ביטול חזקת גיל הרך: בשורה לטובת הילד?

מאת: ד"ר דניאל גוטליב-  פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי. מנהל קליני במכון שינוי

המלצתה של ועדת שניט לבטל את הסיפה של סעיף 25 בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות מעוררת שוב את הדיון הציבורי הנוקב בעניין מעמדם של גברים ונשים בגירושין ומקומו של השיקול של טובת הילד בקבלת החלטות בעניין משמורת והסדרי ראיה. להערכתי, עצם החלטתה של וועדת שניט לבטל את סעיף המכיל את "חזקת הגיל הרך" איננה כה דרמאתית כפי שהיא נשמעת, אם כי היא בהחלט מסיבה שוב את תשומת לבינו לתמורות בחברה הישראלית בהבנה את צורכיהם של ילדים להורים מתגרשים והמתח בין שיקולים חברתיים-פוליטיים לבין שיקולים פסיכולוגיים-התפתחותיים.
בתור פסיכולוג קליני הנותן חוות דעת לבתי משפט בתיקי משמורת, ביטול סעיף 25 איננו משנה הרבה את ההסתכלות שלי על טובת הילד של הורים מתגרשים. החוק כפי שהוא מנוסך כיום אומר כי "לא באו ההורים לידי הסכם כאמור ...רשאי בית המשפט לקבוע את העניינים האמורים בסעיף 24 כפישיראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת. " כלומר, גם אם החוק כפי שהוא קיים היום נותן העדפה תחילתית לאם, הרי שההחלטה הסופית חייבת להתקבל על סמך המבחן של טובת הילד. כאשר בדיקה מקצועית מעלה כי טובתו היא להיות עם האב, הרי שמתקיים התנאי של "סיבות מיוחדות" כך שבפועל גם על פי הנוסח הקיים התאפשרה קביעת משמורת אצל האב, וכן גם היה במספר קטן אבל לא מבוטל של מקרים.
אין ספק כי במהלך 40 השנים האחרונות חל שינוי משמעותי בתפיסתם של גברים את תפקידם בתור אבות וכן גם את מקומם בתוך הבית. אבות לוקחים חלק הרבה יותר פעיל בחייהם של ילדיהם החל מתקופת ההיריון ("אנחנו בהריון"), בקימה בלילה עם תינוקות בוכים, בנוכחות במסיבות גן, בהכנת שיעורי בית ואף לפעמים, בבחירה לעבוד מתוך הבית על מנת לגדל את הילדים. יש בהחלט לברך על נכונותם של אבות להיות מעורבים יותר בגידול ילדיהם ובקבלת החלטות בעניינם, גם לאחר גירושין. אכן הספרות המקצועית מצביעה על כך כי הסתגלותם החיובית של ילדים להורים גרושים לנסיבות חייהם החדשות נעוצה, בין היתר, בהמשך קשר סדיר ומשמעותי עם שני ההורים. אבל לא רק ילדים להורים גרושים זקוקים לאבות המוכנים לגלות מעורבות עקבית ומשמעותית בחייהם כי אם כל ילד וילדה - גם אלו שההורים שלהם לא מתגרשים. עם זאת, על אף המודעות המתחדשת אצל גברים, עלינו עדיין לשאול מאיזה מציאות נולדה חזקת הגיל הרך? גם היום, כמה אבות נשארים בבית ומאפשרים לבנות זוגם ללכת לעבודה כאשר ילדיהם חולים? כמה אבות בוחרים מקום עבודה אשר מאפשר להם להיות בבית על מנת קבל את הילדים אחרי בית הספר? כמה אבות מסוגלים להקדיש בצורה עקבית את שעות אחר הצהריים לילדיהם פעמיים או אפילו פעם בשבוע?
מעורבות אמיתית בחייהם של ילדים מתחילה עם לידתם ולא מתי שצריך לחלק אותם כמו שמחלקים את הרכוש. טוב יעשו אבות המבקשים משמורת על ילדיהם אם יגלו מעורבות משמעותית ועקבית מרגע הלידה ובכך יוכיחו כי אין הם מבקשים משמורת או משורת משותפת על מנת להתנקם או על מנת לשלם פחות דמי מזונות, כי אם מתוך מחויבות אמיתית לילדיהם. זאת ועוד, טוב יעשו ארגוני האבות הנלחמים על זכויותיהם של גברים אם גם יפעלו בקרב אבות נשואים על מנת להגביר את המודעות שלהם לחשיבות של יותר מעורבות בחיי ילדיהם.
המשמעות המהותית של ההמלצה של וועדת שניט הינה הרבה מעבר לניסוח משפטי וחותרת להבנה עמוקה יותר שלי הנזקים הנגרמים לילדים בתהליכי גירושין והדרכים בהן ניתן למנוע או לפחות למזער נזקים אלו. אכן במשך השנים חלו שינויים בתפיסות של גברים ונשים את תפקידם במשפחה ובשוק העבודה תופעה אשר גררה בעקבותיה שינויים במעורבות שלהם בגידול הילדים. במקביל מחקרים פסיכולוגיים מצביעים על החשיבות של האב בגידולם של הילדים ועל החיוניות של המשך קשר עם שני הורים לאחר גירושין. שילוב עובדות אלו הביאו לכך שברוב מדינות ארצות הברית "משמורת משותפת" הפכה להיות ברירת המחדל במקרי גירושין אלא שבארץ סידור זה אינו זוכה עדיין לקבלה רחבה על ידי הממסד המשפטי.
קביעת משמורת והסדרי ראיה הינה, בראש וראשונה עניין פסיכולוגי. קביעת המשמורת צריכה להיעשות על ידי שקילת משתנים רבים כמו גיל הילד, הקשר של הילד עם כל הורה, רצונו של הילד, מערכת היחסים בין ההורים, הכישורים ההורים של כל הורה והיכולת של כל הורה לתמוך בהמשך הקשר של הילד עם ההורה השני. אי לכך, כל ניסיון להפוך את הנושא לוויכוח חברתי-פוליטי בין ארגוני גברים לארגוני נשים מאיים לפגוע עוד יותר באותם ילדים אשר ממליא פגיעים מאוד.
יש לקוות כי מעבר להמלצותיה הספציפיות, התוצאות של עבודתה של וועדת שניט תמקדנה את תשומת הלב הציבורי על הצרכים של ילדים להורים גרושים וכי הציבור ידע לא לערב בין הצרכים של ילדים וטובתם הנפשית לבין הזכויות של הורים ומשנתם הפוליטית.