65 / 82
פסיכואקטואליה
- 65 -
בשלב זה, התרחקות פיזית נתפסת לרוב כמאיימת ואף נחווית על
ידי בן המשפחה כבעלת פוטנציאל להתרחקות רגשית. כלומר,
בהיעדר ודאות לגבי מה עובר על הילד ומה הוא קולט, ההתרחקות
הפיזית עלולה להעלות רגשות אשם בקרב ההורה בעקבות מה
שהוא עשוי לתפוס, באופן סובייקטיבי, כנטישה פסיכולוגית. לפיכך,
ההתמזגות עם המטופל במצב כזה עשויה להוות אמצעי (לא
בהכרח אדפטיבי) ליישב את חרדת הנטישה ותחושת האשמה
הפוטנציאלית הטמונה בה. בהשאלה מתיאוריות יחסי אובייקט,
ניתן לדמות מצב זה כרגרסיה התפתחותית לשלב הינקותי שבו
התהליכים הראשוניים אינם מתקיימים בתוך התינוק אלא בתוך
היחסים של התינוק עם מטפליו, קרי בתוך היחידה של אם - ילד
maternal
(ויניקוט, 8591). בדומה לשלב המשוקעות האמהית (
) שתיאר ויניקוט (6591) כשלב שבו גם לאחר הלידה
preoccupation
ממשיכה האם להתייחס לתינוק כאל חלק מגופה, ובכך היא שומרת
על אשליית חוסר הנפרדות, דומה שההורה במצב זה, מבקש לשוב
לחוויית התמזגות פסיכולוגית עם יקירו הנתפס כעת כחסר אונים,
חסר ישע וחסר יכולת מינימלית לבטא את עצמו ואת צרכיו (“אני
מרגיש את הילד, אני גם יודע מה הכי טוב ונכון עבורו, אני מכיר
את הילד שלי”). כך, תפקידו הנתפס של ההורה בשלב זה הוא
להגן ולהוות שלוחה המייצגת ומנכיחה את הנראות של המטופל
הדומם בפני המציאות החיצונית, קרי המחלקה והצוות המטפל.
כפי שציינה בפני אמא לילד מתבגר: “הילד שלי הוא לא ילד רגיל,
הוא ילד מיוחד. גם פה הוא יתנהג אחרת. הוא לא מתאים לשום
גרף... מעולם הוא לא התאים לשום גרף... הוא עוד יפתיע אתכם”.
רגרסיה לשלב פרה-ורבלי
חוויית הדממה והיעדר התגובתיות של המטופל מהווים קרקע
לפרשנויות והשלכות פסיכולוגיות של בני המשפחה. בהיעדר
תקשורת ישירה עם המטופל, גם לא בעזרת הבעות פנים ומחוות
גוף מינימליות, בני המשפחה עסוקים בפענוח ובמתן משמעות
להתנהגויותיו הנצפות, בדומה למתרחש בשלב הינקותי הפרה-
ורבלי. בין אם מתוך הצורך להיות מכוונן כהורה טוב דיו, ובין
אם מתוך הצורך לייצר תקשורת, חוויית רצף וחיים בתוך עולם
הדממה, דומה כי פרשנויות אלו יש בהן כדי להשיב להורה מעט
מחוויית השליטה והוודאות, דרך ייצור מציאות פסיכולוגית ממשית
במרחב התקשורתי בינו לבין ילדו. כך, למשל, סימנים של אי שקט
פסיכומוטורי בקרב המטופל, תגובות רפלקסיביות של הגוף, מבטו
האטום והבוהה של המטופל, ותנוחת שכיבה מסוגרת - כל אלה
מקבלים פרשנות על ידי ההורים. הווינייטה הבאה מדגימה את
התייחסותם של הורים אל מצבו של בנם המבוגר:
[אמא]: “הוא מבקש עזרה. הפנים שלו מראות עצב, כאב. עצוב לו.
הוא לבד. הוא לא בהכרה. הוא מסתכל בנקודה אחת, מסובב את
הראש לקריאה בשמו, אבל זה לא אומר שהוא מצליח לצאת מתוך
עצמו. הוא כלוא בתוך קופסא, הוא סגור והוא זועק לצאת. הוא
מבקש ממני עזרה. לפעמים רואים עליו שהוא במצוקה. במיוחד
כשבאים לבקר אותו החברים הכי טובים והוא לא מגיב אליהם. אולי
הוא מתבייש במצב שלו, אולי כואב לו. לא יודעת איך לפרש את
זה. אולי הוא לא מזהה. אולי בכלל הוא לא מזהה גם אותנו. אני לא
יודעת, אבל אני לא בטוחה שהוא בכלל יודע שאנחנו אבא ואמא
שלו”. {האב משיב לה}: “הוא יודע, הוא יודע. פשוט אין לו מילים
להגיד. אני בטוח שהוא מרגיש שאנחנו פה על ידו הוא מרגיש את
הליטוף שלנו, אנחנו מראים לו את האהבה, נותנים לו עידוד שהוא
יכול לצאת מזה ושיהיה חזק”.
מתן הפרשנויות, שלעתים מייצגות את חווייתו הרגשית של ההורה
עצמו, ומתן הסבר סיבתי להתנהגותו הנצפיתשל המטופל, משקפות
תפיסה הורית סובייקטיבית שלפיה קיים עולם תוכן רגשי ואף הגיוני
בעולמו הפנימי הדמום של המטופל. סוגיה זו מהווה לא אחת אבן
מחלוקת בין בני המשפחה לצוות המטפל. כך, התנהגויות שהצוות
מגדיר כמקריות, רפלקסיביות, אוטונומיות ובעיקר לא עקביות,
עשויות להיתפס אצל ההורה כמשמעותיות ואף כמעידות על
התקדמות במצבו. פרשנות סובייקטיבית זו, עשויה אף להוביל את
ההורים לבקש טיפולים שיקומיים נוספים על אלו הקיימים, ואפילו
טיפול רגשי, שאינם עולים בקנה אחד עם ההערכות הקליניות של
הצוות המטפל. קונפליקט זה, מעבר להיבט האינסטרומנטלי שלו,
משקף ברובד העמוק יותר את המרקם העדין המתקיים בסטינג
השיקומי בין בני המשפחה לבין הצוות המטפל: סוגיות של שימור
תקווה, לצד הצורך להגן על ההורה מפני הכחשה רגשית שאינה
אדפטיבית, תופסים מקום מרכזי בתהליך הטיפול. סוגיות אלו
דורשות רגישות ופתיחות מצד המטפלים, לצד צורך בהעברת
מסר ריאלי ומאוזן שיקדם הבנה מציאותית וריאלית יותר באשר
למצב.
למלא את חלל הדממה
היבט נוסף של ההתמודדות עם עולם הדממה וחוויית הריק בא לידי
ביטוי בניסיונות של ההורים למלא את החלל על ידי ייצור סביבה
המכילה גרייה עבור המטופל (צעיר ומבוגר כאחד). הגרייה עשויה
לכלול מרכיבים בעלי קשר אישי למטופל, כמו למשל השמעת
מוזיקה שהוא אוהב, שיתופו במתרחש בחיי המשפחה, הבאת
אלבומי תמונות וכדומה. ובנוסף, גרייה שאינה בהכרח מוכרת לו, אך
נתפסת בעיני בני המשפחה כמיטיבה ומועילה כגון הענקת עיסויים,
טיפולים הוליסטיים וכדומה.
ניסיונות אלו, בין אם הוכחו מחקרית כמסייעים לפעילות מוחית ובין