פרופיל אישי: שפי שפס
פורסם "בפסיכואקטואליה" - גליון אוקטובר 2014
פרופיל אישי: שפי שפס
מומחה בכיר בפסיכולוגיה קלינית ויועץ ארגוני , ממייסדי מכון "קינן שפי"
בעריכת שרית ארנון לרנר, פסיכולוגית תעסוקתית מומחית.
שפי שפס הוא בעל תואר ראשון בספרות עברית ומומחה בכיר בפסיכולוגיה קלינית. עוסק בטיפול נפשי ובייעוץ ארגוני. שירת כפסיכולוג בצה"ל בשורה של תפקידים בכירים והיה הבעלים והמנכ"ל של מכון קינן-שפי לפסיכולוגיה תעסוקתית. פרסם עשרות מאמרים, בעיקר בתחום הפסיכולוגיה הארגונית, והוציא לאור 3 ספרים בשנתיים האחרונות.
רקע אישי
אני בן יחיד להורים ניצולי שואה שאיבדו כמעט את כל משפחתם בשואה. אבי יליד העיר לודג' (פולין) ואמי ילידת רובנו (גבול פולין-רוסיה). אני נולדתי בקאסל (גרמניה) ב-1948, במחנה פליטים של ניצולי שואה שנוהל על ידי האמריקאים על אדמת גרמניה הכבושה של אחרי מלחמת העולם. חסרי כול ובודדים הגענו למולדת ב-1949, ובנינו את עצמנו בתוכה. הוריי מעולם לא הגיעו לדרגת שליטה טובה בעברית, ושפת האם שלי היא יידיש.
תמיד הייתי מצטיין בלימודים וגם ילד מאוד חברותי. גדלתי בפתח תקווה שבימים ההם הייתה עדיין "אם המושבות". בתיכון למדתי בבית הספר "ברנר" ומכיתה י"א למדתי במגמה ההומנית. לימים, כשבגרו ילדיי, הם היו לועגים לי על כך, שהרי בהומנית, לומדים כל התלמידים החלשים. לא עזרו הסבריי שהייתי תלמיד מצטיין והלכתי לשם מתוך בחירה ואהבת המקצועות ההומניים.
בתום התיכון הלכתי לעתודה האקדמית של צה"ל. כבן יחיד לניצולי שואה, היה לי ברור שלא אוכל להתגייס לתפקיד קרבי. חששתי שאעביר 3 שנות שירות בתפקיד לא משמעותי ולכן הלכתי לעתודה. עשיתי תואר ראשון באוניברסיטת תל אביב בפסיכולוגיה ובספרות עברית. לאחר מכן התגייסתי, ואת המשך לימודיי בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת תל אביב וההתמחות עד לדרגת מומחה בכיר ומדריך עשיתי תוך כדי שירות.
אני בן 65, נשוי מזה 45 שנים למרים, שהיא מתורגמנית אנגלית-עברית. היא תרגמה כ-30 ספרים והיא ראש החוג לתרגום במכללת בית ברל. לנו 3 ילדים: עו"ד שי שפס, נשוי+3, מנהל המחלקה המשפטית של אריקסון (תקשורת) בישראל. ד"ר גל שפס, נשוי+2, מרצה בכיר בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. עו"ד נועה שפס, נשואה+2, עוסקת בשיווק והפקת אירועים.
לפני עשר שנים אובחנה אצלי לוקמיה כרונית הנחשבת לבלתי קטלנית. ואכן, הייתי במעקב שנים רבות ללא צורך בטיפול. בשנה האחרונה הפכה המחלה לאגרסיבית ומסוכנת. עברתי שורה של טיפולים קשים שלא הועילו והייתי בסכנת חיים.
לשמחתי, פותחה לאחרונה תרופה חדשנית שאני מטופל בה עם תוצאות טובות, אך עם תופעות לוואי לא נעימות. במהלך כל התקופה הזו המשכתי לעבוד תוך צמצום היקפי העבודה. אני חי בפתיחות בנושא המחלה וגם לקוחותיי מודעים לה.
אולי בגלל המחלה, ואולי מסיבה אחרת, הפכה אהבתי רבת השנים לספרות עברית, מפסיבית לאקטיבית. במהלך השנתיים האחרונות כתבתי ופרסמתי 3 ספרים: "אספרסו, קצר", ספר סיפורים קצרים, "מצב הכן", ספר שירים, ו"גשם מקומי", ספר ילדים. הכתיבה קלה לי והיא מסבה לי אושר רב. לפי התגובות שקיבלתי נראה שגם הקוראים נהנים.
התחביבים שלי
קריאה – בעיקר ספרות עברית.
צפייה בתחרויות ספורט – בעיקר כדורגל.
בעלי חיים – כל ההכנסות מן הספרים שפרסמתי נתרמו לאגודה לטיפול בבעלי חיים.
רקע מקצועי
בשירות הצבאי ביצעתי שורה של תפקידים מעניינים ומאתגרים: פסיכולוג של בית הספר לקצונה, ראש מדור מבדקי קצונה וראש ענף פסיכולוגיה באגף המודיעין. בשנתיים ששימשתי כפסיכולוג ראשי של בית הספר לקצינים עסקתי במיון צוערים, הפעלת מערכת סוציומטרי, ייעוץ למפקד בית הספר, משוב והערכה למדריכים. שירתי גם שנתיים כפסיכולוג קליני במרפאת בריאות הנפש ועסקתי באבחון וטיפול קליני לקצינים ולחיילים.
בהמשך, בשלוש השנים ששימשתי ראש מדור מבדקי קצונה, עסקתי בפיקוד ואחריות מקצועית על 15 פסיכולוגים קליניים שעסקו במיון מועמדים לקצונה.
ב-6 השנים הבאות כראש ענף פסיכולוגיה עסקתי בפיקוד ואחריות מקצועית על כחמישים פסיכולוגים בסדיר ובמילואים, פיתוח ויישום מערכות מיון לכל מערכי החיל, פיתוח ויישום מערכי הכשרה לדרגים השונים בחיל, הקמת מערך ייעוץ ארגוני ליחידות החיל והובלת פרויקטים ייעודיים מסווגים. במסגרת זו ביצעתי ב-1990 עבודת מחקר על אישיותו של שליט עיראק דאז, סדאם חוסיין. ניבאתי, לפני מלחמת המפרץ הראשונה, בניגוד לעמדת מחלקת המחקר של אמ"ן, שהוא יירה טילים על מדינת ישראל. עמדתי התקבלה, ושנה לאחר המלחמה קיבלתי את הפרס הגבוה ביותר המחולק באמ"ן, פרס ראש אמ"ן לחשיבה יוצרת, על תרומה משמעותית לביטחון מדינת ישראל. אהבתי את השירות, והשירות אהב אותי: נסעתי לשנה למכון מנינגר בארצות הברית במימונו של צה"ל, שם התמחיתי בתחומים קליניים שונים, עבודה כפסיכולוג קליני בבית חולים ליוצאי צבא אמריקאים, טיפול בנפגעי תגובת קרב. כשחזרתי, בשנתיים הבאות, הקמתי את מרכזי ההערכה למיון קצונה בכירה. עסקתי בתקופה זו בהקמה, בנייה והפעלה של מערכות המיון לקצינים בדרגת רס"ן וסא"ל, לסמכויות השונות.
בגיל 40 השתחררתי בדרגת סגן אלוף. היה לי ברור שאמשיך בשילוב של עבודה קלינית ותעסוקתית-ארגונית. חברתי לגיורא קינן, אותו הכרתי בשירות הצבאי, ויחד פיתחנו את "מכון קינן שפי" לאחד המכונים הגדולים בישראל. במסגרת זו עסקתי בבנייה ויישום מערכות מיון לחברות מובילות בארץ, ניהול מערך ההשמה מהגדולים במדינה, הובלת פרויקטים לשינוי ופיתוח ארגוני בחברות מובילות, בניית מערכי הדרכה, ניהול משאבי אנוש, ניתוח אישים, לוחמה פסיכולוגית והעברת מסרים.
לאחר 15 שנים הרגשתי מיצוי ופרשתי משם. מאז אני ממשיך בעבודה בשני התחומים, אך לא הקמתי חברה ואינני מעסיק עובדים. שימשתי גם 10 שנים מרצה באוניברסיטת בר אילן בתחומי המיון התעסוקתי והייעוץ הארגוני.
צברתי 30 שנות ניסיון בפסיכותרפיה אישית, זוגית וקבוצתית ובקליניקה הפרטית אני עוסק בטיפול קליני אישי וזוגי, וייעוץ למנהלים.
כפועל יוצא של שירותי רב השנים בתחום המודיעין הצבאי, נפל בחלקי גם עיסוק בנושאים בלתי קונבנציונליים, שחלקם גם תרגמתי לתחום המודיעין העסקי. לאחר שחרורי מצה"ל עסקתי גם בבניית פרופילים פסיכולוגיים של מקבלי החלטות בתחום העסקי ובטכניקות של העברת מסרים גלויים וסמויים.
סדר יום טיפוסי
בוקר – ייעוץ ארגוני
אחה"צ-ערב – קליניקה
קצר", ספר סיפורים קצרים, יצא בהוצאת "אופיר ביכורי
"אני מאמין" מקצועי
שנים רבות אני עוסק בתחום המשולב של פסיכולוגיה קלינית ופסיכולוגיה ארגונית-תעסוקתית. במהלך כל הקריירה המקצועית אני חולק את זמני בין שני התחומים, בחלקים שווים, פחות או יותר. האיזון הזה מאוד מתאים לי ואני מוצא אותו מפרה ומאתגר. חשוב מאוד בעיניי לא להיקלע לקיבעון מחשבתי ומקצועי, והשילוב בין הצד הקליני שבו הדגש הוא רגשי, ובין הצד הארגוני-תעסוקתי שבו הדגש הוא תפקודי, יוצר זרימה מעגלית של רעיונות ופתרונות יצירתיים. בסופו של דבר, שני התחומים נוגעים באנשים ובתהליכים המתקיימים במסגרות חברתיות-ארגוניות, כך שהדמיון ביניהם עולה בהרבה על השוני.
ועל תהליך הכתיבה, לפי שפי"
הכי קל לכתוב את העבר. לא צריך להמציא שום דבר. אין צורך בדמיון, רק בזיכרון. והרי לכל אחד יש סיפור עבר. הוא שם, חיינו אותו. העלילה מוכנה, גם פס הקול שליווה אותה עדיין מתנגן, בעיקר בחלקים הצורמניים של התפתלות העלילה...
הכי קל לכתוב את ההווה. לא צריך להמציא שום דבר. אין צורך בדמיון, אין צורך בזיכרון, רק בזוג עיניים פקוחות וביכולת תיעוד. אפילו לא צריך לכתוב. אפשר לצלם, לשלוח ולשכוח...
אולי הכי קל לכתוב את העתיד. אפשר להמציא הכול. אין צורך בזיכרון, רק בדמיון. אפילו לא צריך לכתוב. מדברים (כל הזמן) אל הנייד או אל המחשב. מדברים והוא מקליד...
כל מה שצריך זה להעלות את הדברים על הכתב.
*המלצות על פסיכולוגים מעניינים או בעלי תפקיד מעניין אפשר להעביר במייל לשרית ארנון לרנר [email protected]
