פסיכולוגיה משפטית בישראל - סקירה ומבט לעתיד
פורסם ב"פסיכואקטואליה", גיליון אפריל 2009
מאת: ד"ר דוד יגיל, ראש החוג למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית עמק יזרעאל.
בשלושת העשורים האחרונים אנו עדים לדרישה גוברת לחוות-דעת של מומחים מתחומי בריאות הנפש בעניינים משפטיים שונים ומגוונים, כגון:
1. סוגיות בתחום הפלילי בשאלת שפיותם של עבריינים שעומדים לדין בעבירות שונות ובכלל זה גם שאלות של אלימות, הריגה ורצח.
2. תביעות בתחומי נזיקין, שעוסקות בהערכת הנזק הנוירו-קוגניטיבי ו/או הנפשי של נפגעי תאונות (דוד, 2008; הופיין בר לב, 2008).
3. סוגיות של מסוגלות הורית, החלטות בענייני משמורת על ילדים וסדרי-הראיה (זכויות הביקורים) של ההורה שאינו משמורן. בארה"ב גוברת הדרישה במיוחד להמלצות בנושאים אלה (Stahl, 2002 Butcher, 2002;).
במחקר שנערך בקרב שופטים בארה"ב ובקנדה נמצא כי ב- 92% מהמקרים בהם דנו בענייני משמורת, השופטים קבלו החלטות המבוססות על חוות-דעת פסיכולוגיות (Caplan and Wilson, 1990). ממצאים אלה משקפים ללא ספק, את היוקרה ואת החשיבות שיש לחוות-דעת פסיכולוגיות בביהמ"ש. כמו-כן, אפשר לראות בכך ביטוי לבדידותם של השופטים, בתהליך קבלת ההחלטות ולצורך שלהם להישען על מידע אמין של מומחים בתחום זה. בישראל, הוקמו יחידות לסיוע ע"י בתי המשפט לענייני משפחה, שבהן עובדים עו"סים ופסיכולוגים על מנת לסייע הן בתהליך הגישור בין בעלי הדין והן בתהליך קבלת ההחלטות בנושאים הנדונים בבית-המשפט.
אולם, למרות הדרישה הגוברת לחוות-דעת פסיכולוגיות בבתי-המשפט, מעטים מאוד הפסיכולוגים בישראל – מכל תחומי המומחיות – אשר עוסקים בתחום זה. סביר להניח כי אחת הסיבות לכך היא שבניגוד למדינות מערביות אחרות, עד כה לא קיימים בישראל מסלולי לימודים לתואר שני ושלישי בתחום הפסיכולוגיה המשפטית, ואף לא קיימת התמחות בפסיכולוגיה משפטית, כתחום מומחיות מוכר עפ"י "חוק הפסיכולוגים" (1977) ועל-פי התקנות שנקבעו ע"י שר הבריאות בהמשך לחוק זה מאז נחקק החוק ועד היום.
מרבית הפסיכולוגים העוסקים בתחום זה כיום, לא למדו כיצד להיות "פסיכולוג משפטי", אלא, "גלשו" לתחום זה, בתוקף עיסוקם כפסיכולוגים קליניים, שיקומיים, חינוכיים וכו'. "גלישה" זו התרחשה לרוב כאשר הם התבקשו לתת חוות-דעת לבית-המשפט בעניינים הקשורים למטופליהם.
נוסף לכך, תחנות לבריאות הנפש ותחנות של שפ"י נמנעות מראש מלעסוק בנושאים שעלולים לגרור את עובדיהם למצב בו הם נדרשים לתת חוות-דעת לבית-המשפט. זאת, בין היתר משום העומס הרב המוטל על כתפי העובדים, והצורך לעסוק באבחון, יעוץ וטיפול בכלל האוכלוסיה בעניינים פסיכולוגיים אחרים. כתוצאה מכך, מרבית הפסיכולוגים המתמחים ב"מוסדות מוכרים" אלה (עפ"י חוק הפסיכולוגים) - לא נחשפים במהלך התמחותם לסוגיות מתחום הפסיכולוגיה המשפטית ואף לא זוכים להדרכה בסוגיות אלה.
גם בקרב פסיכולוגים מומחים העובדים באופן עצמאי, מעטים הם אלה אשר נענים לבקשה של פונים חדשים המבקשים חוות-דעת לבית-המשפט.
סביר להניח כי נוסף לסיבות הנ"ל, קיימות סיבות נוספות שטרם נחקרו עד כה ביחס לשאלה: מדוע כה מעט פסיכולוגים עוסקים בתחום זה?
כך למשל, במהלך לימודי הפסיכולוגיה, פסיכולוגים לא רק לומדים, אלא גם מתחנכים לחשוב חשיבה מדעית ולפעול בכלים מדעיים, אובייקטיביים ומדויקים. אולם, בתחום הפסיכולוגיה המשפטית הם חשים כעומדים בפני שוקת שבורה. זאת, בהעדר כלים פסיכולוגיים שעברו תקנון (סטנדרטיזציה) בישראל ושתכונותיהם הפסיכומטריות ובכלל זה תקפות ומהימנות נבדקו באופן מדעי. למעשה, פסיכולוגים שנענים לדרישה לספק חוות-דעת פסיכולוגית לבתי משפט עושים זאת על סמך בדיקות פסיכולוגיות ונוירו-פסיכולוגיות בכלים המקצועיים הידועים להם. כלומר במערכות האבחון המקובלות בתחומי העיסוק השגרתיים שלהם, מבלי לחוש בטחון מקצועי בבסיס המדעי של התקפות ושל המהימנות של כלים אלה, ביחס לשאלות העומדות לדיון בבית-המשפט.
למיטב ידיעתנו, מרבית הפסיכולוגים אשר "גולשים" בדרך זו לתחום הפסיכולוגיה המשפטית, עושים זאת תוך כדי "קניית הדרכה" מפסיכולוגים בכירים ובעלי ניסיון בתחום זה. בכך, הם נכנסים למעשה לתהליך של הדרכה – אמנם בלתי-רשמית – אך בהחלט הדרכה מקצועית יסודית, אשר משקפת גישה אחראית וסטנדרטים אתיים גבוהים. אולם, יחד עם זאת, בהעדר כלים ייעודיים לבדיקה של הסוגיות הפסיכולוגיות הנדונות בבית-המשפט, פסיכולוגים רבים חשים חששות, חרדות ופחדים, כעין "אימת בית-הדין" לפסיכולוגים. משום כך הם מעדיפים להימנע ממתן חוות-דעת פסיכולוגיות לבית-המשפט. להערכתי, קיים כאן היבט של "חרדה מוראלית", אשר נובעת מסופר-אגו אישי ומקצועי מחמיר, אשר תובע מאיתנו עמידה בסטנדרטים מקצועיים ואתיים.
כך למשל, בסוגיות משפטיות הנוגעות לשאלת המסוגלות ההורית, קיימת בעייתיות בהגדרת המושג "מסוגלות הורית" הן מההיבט הנומינלי והן מן ההיבט האופרציונלי (יגיל, 2008):
א. בשעה שמסוגלות הורית נתפסת כנתון בסיסי הקיים אצל כל בוגר, הבריא בגופו ובנפשו, הרי ש"חוסר מסוגלות הורית" - אינו מהווה תסמונת פסיכו-פתולוגית או פסיכיאטרית מוכרת. מושג זה אינו מופיע במדריך הפסיכיאטרי האמריקאי למיון הפרעות נפשיות (DSM-IV) והוא מבוסס למעשה על נורמה חברתית, בעלת אופי איכותי ולא כמותי.
ב. מסוגלות הורית, אינה תכונה דיכוטומית שניתנת לאבחנה קטגורית: יש או אין, אלא מדובר למעשה ברצף שבין שני קצותיו ניתן למקם את ההורה בנקודה כלשהי. כאן מתעוררת השאלה: האם קיימת נקודת-חתך מוסכמת ומקובלת על פני רצף זה? לדוגמא: מצב שבו הורים אינם מסוגלים להיענות לצרכיו הכלכליים או הרגשיים והחינוכיים של בנם (במישור היום יומי), אך מסוגלים לארח אותו בביתם, ולהעניק לו תחושת שייכות בסופי שבוע, בצאתו לחופשות מהפנימיה בה הוא שוהה.
ג. מסוגלות הורית, כמשתנה אישיותי, מורכבת מהיכולת למלא תפקידים רבים, הן בהווה, והן בעתיד, בהתאם לצרכיו ההתפתחותיים של הילד. כלומר, יש צורך להעריך את מסוגלותו העתידית של כל הורה לספק את צרכיו ההתפתחותיים המשתנים של הילד, בתחום רחב של תפקודים הוריים. מכאן משתמע שלא ניתן "לכווץ" את כל מרכיבי התפקוד ההוריים, בהווה ובעתיד, לשתי קטגוריות של: "מסוגלות הורית" ו"חוסר מסוגלות הורית", הואיל ולא ניתן להסתפק ברצף חד-מימדי אחד, בנוסח סולם גוטמן, אלא שישצורך במערכת שיקולים רב-מימדית.
ד. מחקרים הנוגעים ליציבות ולעקביות באישיות מלמדים שהתנהגותו של היחיד, אינה תוצר בלבדי של תכונות אישיות הקיימות אצלו מעבר לזמן ומעבר לסיטואציה, אלא תוצאה של אינטראקציה תמידית המתרחשת בין תכונותיו האישיות של היחיד לבין גורמים מצביים. סביר להניח שגם תפקודי-הורים, אינם תוצר בלבדי של אותה תכונה הקרויה: מסוגלות הורית, אלא תוצאה של אינטראקציה מורכבת בין מרכיבי אישיות של ההורה לבין מרכיבים מצביים כגון: קיומו של בן-זוג תומך ומסייע; קיומה של משפחה מורחבת תומכת (הורים, אחים); מספר ילדים; גיל הילדים; מצבם הרגשי וההתנהגותי של ילדים אחרים במשפחה; גורמי-לחץ שאינם קשורים למשפחה; ועוד). לכך, ראוי להוסיף את נטיותיו המולדות של התינוק, שאף הן עשויות להקל או עלולות להקשות על תפקוד ההורה, דוגמת ילדים בעלי רגישויות אורגאניות, הפרעת קשב ויתר-פעילות (היפראקטיביות), ו/או צרכים מיוחדים אחרים. מכאן, סביר להניח כי לעתים הורה מסוים, עשוי להיות "הורה טוב דיו" בהקשר משפחתי או זוגי מסוים או לאחד מילדיו, אך מאידך, הוא גם עלול לתפקד כהורה גרוע לילד אחר.
בדומה לכך, גם בסוגיות של לקויות נוירו-קוגניטיביות והפרעות נפשיות, אנו עוסקים לרוב בהערכה ולא במדידה מדויקת של המשתנים. בהקשר זה Butcher (2002) סבור כי מבחנים פסיכולוגיים עשויים להיות בעלי-ערך רב יותר בבתי-משפט – הרבה יותר מאשר ראיונות או התרשמות של עדים - בתנאי שממצאיהם הם אובייקטיביים, והם מספקים מידע תקף מעבר להתרשמות סובייקטיבית. Butcher (2002) מזהיר ומונה מספר כשלים העומדים בפני פסיכולוגים הכותבים חוו"ד לביהמ"ש, ומציין כי שני המבחנים הפסיכולוגיים שנמצאו שכיחים בשימוש לצורך מתן חוו"ד אלה, הם ה-MMPI ומבחן האינטליגנציה של וקסלר. מבחנים אלה, אכן נמצאו אובייקטיביים, והם עונים לדרישות של "הלכת דאוברט". הלכה משפטית שקרויה כך על שם פס"ד בו נקבעה הלכה זו. בפסיקה זו קבע ביהמ"ש בארה"ב את יסודות ההכרה במעמד העד המומחה: ידע, מיומנות, ניסיון, והשכלה. נוסף לכך, קבע ביהמ"ש כי עדות הסברה (Opinion) המובאת ע"י מומחה, תיבחן לא עפ"י עקרון "ההסכמה הכללית" (דהיינו, האם הסברה מקובלת על כלל אנשי המקצוע), אלא, עפ"י הביסוס המדעי שלה, כלומר, באיזה מידה היא ניתנת לבדיקה, אישוש, והפרכה. יתר על כן, לדעתו, שימוש בעיבוד ממוחשב של נתוני המבחן – עשוי לסייע למומחה להגיע לפרשנויות (אינטרפרטציות) אובייקטיביות של ממצאי המבחן.
פורה (2005) בעקבות סהר (2004), סוקר את השינויים המהותיים שחלו בארה"ב בנושא עדות מומחים בעקבות "הלכת דאוברט", ולדעתו לשנויים אלה יש השלכות גם בנוגע לקבילותן של חוות-דעת פסיכולוגיות ופסיכיאטריות בביהמ"ש, הואיל והדרישה המשתמעת מכך מפסיכולוגים היא שהם ישתמשו רק במבחנים שיש להם בסיס מדעי. לדעתו, על הפסיכולוגים לזנוח את שיטת האבחון הקלינית המבוססת על מבחנים השלכתיים, ותחת זאת להשתמש בשיטה הסטטיסטית, המבוססת על מבחנים אובייקטיביים, כגון, שאלון האישיות הרב-תחומי של מינסוטה (MMPI), שאלון האישיות NEO-PI, ושאלון CBCL לילדים (Achenbach, 1991).
להערכתי, טענות אלה מציבות דרישות לסטנדרטים מדעיים גבוהים בתחום הפסיכולוגיה המשפטית שהוא תחום צעיר יחסית, ובו רב עדיין תחום אי-הוודאות, על פני הגלוי והמוכח מבחינה מדעית. יתר על כן, טענות אלה בנוגע לעדיפות של שאלוני אישיות "אובייקטיביים" בהשוואה למבחני אישיות השלכתיים – מתעלמות מממצאי מחקרים בנוגע להטיה הקיימת בשאלוני אישיות אלה, אשר נובעת מנטיה של נבדקים במצב זה, להציג את עצמם באור חיובי. נטייה אשר גורמת לפגיעה בתוקף הניבוי של הסולמות השונים. במחקר בנושא זה שנערך על ידי (2005) Car et al. נמצא כי סולמות התיקוף של ה- MMPI – 2, של PAI (Morey, 1996 ), של CAPI (Milner, 1986), ושל CBCL (Achenbach, 1991) – מצביעים על נטייה משמעותית של הצגה חיובית וכפי הנראה שקרית של עצמם. נוסף לכך, נמצא שלהטיה זו יש השפעה על הסולמות העיקריים. זו הסיבה ש- (2005) Car et al. מזהירים מפני שימוש בשאלוני דיווח-עצמי שאין בהם סולמות תיקוף, ואף מציינים את חשיבות השילוב של מבחנים השלכתיים בנוסף לשאלוני-דיווח עצמי, כיוון שהמבחנים ההשלכתיים, פחות מושפעים מהטיה זו.
יוצא אפוא, שקיימת בעייתיות רבה בניסיון למדוד משתנים כגון, מסוגלות הורית או אי-שפיות זמנית (כאשר מדובר במצב נפשי שארע בעבר ובמהלכו בוצעה עבירה), באמצעות המבחנים הפסיכולוגיים המקובלים כיום. על פניו נראה כי השימוש במבחנים פסיכולוגיים (בין אם במבחנים השלכתיים ובין אם במבחנים אובייקטיביים), עשוי לספק מידע רק בנוגע לחלק מקריטריונים אלה. לאמתו של דבר, בבדיקת יתר הקריטריונים של משתנים אלה, איננו עוסקים למעשה במדידה מדויקת (Measurement) של תכונות אישיות קבועות, אלא בהערכה (Assessment) בלבד של פוטנציאל התנהגותי. לא פלא אפוא שעקב מגבלותיהם של כלי האבחון וההערכה המקובלים כיום, ובהעדר כלי-הערכה/מדידה ייעודיים בתחום הפסיכולוגיה המשפטית – חשים פסיכולוגים רבים חוסר בטחון מקצועי וחוסר נכונות לעסוק בתחום זה.
ל"חרדה המוראלית" מתווסף היבט מציאותי ביותר, שראוי לקרוא לו בשמו הברור: פחד מכישלון ומביזיון שיש בהם פגיעה חמורה בהוקרה העצמית. פחד זה נובע מתחושות של חוסר בטחון-עצמי וספקות בנוגע ליכולתם של פסיכולוגים רבים לתת ביטוי לכישוריהם המקצועיים בסיטואציה זרה כל כך מזו המוכרת להם בקליניקה. סיטואציה של מתן עדות מומחה בביהמ"ש – היא זרה ושונה מפעילותם המקצועית היום-יומית, ובה הם אמורים לעמוד בחקירה-נגדית מצד משפטן אשר יציג שאלות שנועדו לערער על מומחיותם, על אמינותם ועל שיקול-דעתם המקצועי בסוגיה הנדונה. כללים והנחיות לעד מומחה העומד לחקירה נגדית בבית המשפט יוצגו להלן בחוברת זו של פסיכואקטואליה ע"י פרופ' משה זכי.
יוזמות לקידום ולפיתוח תחום הפסיכולוגיה המשפטית בישראל
א. על מנת לעודד פסיכולוגים בישראל לתרום יותר מפרי מקצועיותם ומפרי מחקרם בתחום זה, הקים פרופ' אמנון כרמי בשנת 2004, את המחלקה לפסיכולוגיה, משפט ואתיקה כיחידה של המרכז הבינלאומי לבריאות, משפט ואתיקה – שליד הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה. המחלקה גייסה סגל אקדמי (פסיכולוגים בכירים בפרקטיקה ובמחקר), תוך שיתוף-פעולה מקצועי עם הפסיכולוגית הארצית במשרד הבריאות ועם יו"ר הסתדרות הפסיכולוגים בישראל. במסגרת שיתוף פעולה זה נערכו ימי עיון והשתלמויות לפסיכולוגים מתמחים בנושאי פסיכולוגיה, משפט ואתיקה; ימי עיון למשפטנים (בשת"פ עם לשכת עורכי-הדין); ימי עיון לשופטים במסגרת המכון להכשרת שופטים; והקמת החוג העל-חטיבתי לפסיכולוגיה, משפט ואתיקה בהפ"י.
ב. מועצת הפסיכולוגים בראשותו של ד"ר שלמה לקס דנה בהצעתו של ד"ר משה אלמגור מאוניברסיטת חיפה, לפרסם "כללים לכתיבת חוות-דעת מומחה בפסיכולוגיה". הצעה זו אושרה ע"י מועצת הפסיכולוגים ופורסמה לאחרונה גם בספרם של יגיל, כרמי, זכי ולבני (אלמגור, 2008).
ג. במסגרת שתוף הפעולה בין הסתדרות הפסיכולוגים, מועצת הפסיכולוגים והמרכז הבינלאומי לבריאות, משפט ואתיקה – הוקמה ועדה מקצועית בת שלושה חברים (ד"ר גבריאל וייל, ד"ר דוד יגיל וד"ר יהושע וייס) שעסקה בניסוח סטנדרטים לכתיבת חוות-דעת פסיכולוגית לבית-המשפט. סטנדרטים אלה אושרו ע"י מועצת הפסיכולוגים וע"י וועדת האתיקה של הפ"י והם מפורסמים במקביל הן באתר האינטרנט של הפ"י והן ב"פסיכואקטואליה" בחוברת זו.
ד. באתר האינטרנט של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, קיימת קטגוריה הקרויה: "ענין משפטי" ובה ניתן למצוא מידע בנושאים שבעיקרם הם מתחום הפסיכולוגיה המשפטית, כגון: הדילמות של פסיכולוג המוזמן לעדות בבית-המשפט.
ה. פרסום מאמרים בכתב-העת "רפואה ומשפט". בכתב-עת זה ניתן לקרוא מאמרים מפרי עטם של רופאים, משפטנים ובכירי הפסיכולוגים העוסקים בתחום הפסיכולוגיה המשפטית בישראל. פסיכולוג שיעיין בגיליון 38 מחודש יוני 2008, יחוש ודאי סיפוק וגאווה מקצועית מן המאמרים שפורסמו בו ע"י עמיתיו הפסיכולוגים (גוטליב, 2008; זכי, 2008;יגיל, 2008; וצדיק, 2008).
ו. ספרים. התברכנו במספר ספרים שפורסמו בעברית ועוסקים בנושא זה מהיבטים שונים. ראשית, ראוי להזכיר את ספרם של שפלר, ג., אכמון, י. ווייל ג. (עורכים). (2003). סוגיות אתיות במקצועות הייעוץ והטיפול הנפשי. בהוצאת מאגנס. בספר זה ניתן למצוא מאמרים מטובי החוקרים ואנשי השדה בסוגיות אתיות שונות ומגוונות. כמו-כן, ספרו של פרופ' משה זכי (2003) אשנב לפסיכולוגיה משפטית, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ספר אשר פותח צוהר לקורא העברי בתחום זה. מעניין במיוחד הוא ספרו של ד"ר איתן אלעד (2005) בנושא: הפסיכולוגיה של השקר ושיטות לחשיפתו, בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן. בספר זה ניתן למצוא סקירת ספרות ענפה של תיאוריות וממצאי מחקרים בהיבטים שונים של נושא זה. ממכבש הדפוס יצא לאחרונה ספר חדש בעריכת: ד"ר דוד יגיל (עורך ראשי), פרופ' כרמי, פרופ' זכי וענת לבני (2008) שכותרתו: סוגיות בפסיכולוגיה, משפט ואתיקה בישראל. הספר הוא פרי יוזמתו של פרופ' כרמי שהשתתף אף כאחד העורכים של הספר. הספר מכיל ארבעה חלקים: החלק הראשון דן בסוגיות מקצועיות בקשר המדעי והפרקטי שבין פסיכולוגיה למשפט והוא כולל פרקים המתמקדים בסוגיות אתיות של חוות-דעת מומחה באמצעות מבחנים פסיכולוגיים, ובסוגיות פסיכולוגיות ואתיות בהליכי אבחון, טיפול ושיפוט. בחלקו השני של הספר, הצגנו מאמרים העוסקים במתן חוות-דעת לבתי-המשפט בענייני-משפחה. חלק זה דן בסוגיות ובהיבטים המשפטיים של הפסיכולוגיה של המשפחה: מסוגלות הורית, ענייני משמורת על קטינים, אימוץ והשמת ילדים, היבטים קליניים של הגירושין ועוד. ממאמרים אלה ניתן ללמוד עד כמה מושגים השגורים בפינו ואשר נשמעים באופן שכיח בחלל בית-המשפט – אינם פשוטים ומובנים מאליהם כלל ועיקר. החלק השלישי עוסק בסוגיות מתחום הנוירו-פסיכולוגיה המשפטית, סוגיות שרלבנטיות במשפט האזרחי הנוגע לתביעות נזיקין במקרים של נזקים גופניים, קוגניטיביים ונפשיים בעקבות תאונות. החלק הרביעי עוסק בסוגיות פסיכולוגיות מתחום המשפט הפלילי.
ז. קבוצת דיון: פורום לדיון בפסיכולוגיה משפטית ואתיקה החל לפעול לאחרונה בהנחיית מוטי ארגוב. הפורום נועד לתת במה לדיון ולהתייחסות של אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש העוסקים בכתיבת חוות-דעת או תסקירים לבית-המשפט ו/או למטפלים הנדרשים לכך במהלך עבודתם. ניתן להצטרף לפורום מתוך אתר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה.
מבט לעתיד
תחום הפסיכולוגיה המשפטית בישראל, הוא תחום צעיר יחסית מבין התחומים השונים בפסיכולוגיה, וסביר להניח כי תחום זה ימשיך להתפתח, הן מבחינת הדרישה של משפטנים להיעזר בחוות-דעת פסיכולוגיות והן מבחינת המחקר המדעי. סביר להניח גם שבשלב מסוים יפתחו מסלולי לימוד לתארים מתקדמים שירחיבו את תחומי המחקר ואת תכני הדעת בתחום זה.
קיימות סוגיות רבות אשר נתונות עדיין במחלוקת ואשר ראויות למחקר מדעי. בעיקר סוגיות הקשורות למושגים שאינם ניתנים בקלות לאופרציונליזציה ולמדידה שעומדת בקריטריונים הרצויים של תקפות ושל מהימנות, דוגמת: "מסוגלות הורית", "טובת הילד", "כשרות לעמוד לדין", "אי-שפיות זמנית", ועוד. דווקא משום כך, סבורני כי קיים אתגר בעיסוק המדעי והיישומי בפסיכולוגיה משפטית. להלן מספר נושאים מאתגרים במיוחד:
א. התהליכים הנפשיים המתחוללים בקרב המשתתפים בהליכים משפטיים: חוקרי-משטרה, משפטנים בפרקליטות, תובעים, סנגורים, נאשמים, תובעים תביעות נזיקין, פקידי-סעד לסדרי-דין, שופטים ועוד. סביר להניח כי מצבים רגשיים של אמפטיה, הזדהות-יתר, תחושות סלידה, כעס, רתיעה וכיו"ב – עלולים להשפיע על התפקוד של כל אחד מאלה, ועל תהליכי קבלת ההחלטות שלהם. אך נשאלת השאלה: האומנם הם מודעים לכך? ואם אכן הם מודעים לכך, כיצד ניתן למנוע הטיות שמקורן בתהליכים אלה?
ב. האומנם נכון וראוי להמשיך בנוהג המקובל, לפיו בבימ"ש שלום, יושב שופט יחיד, ולעומת זאת, בבימ"ש מחוזי, יש דיונים משפטיים שמתנהלים בהרכב של שלושה שופטים? האם חומרת העבירה וגובה דמי-הנזיקין שיפסוק ביהמ"ש – הם אלה אשר אמורים לקבוע את ערכת הדיון או שמא ראוי שבבימ"ש שלום, שבו מן הסתם, יושבים לא אחת שופטים בתחילת דרכם המקצועית בתחום השיפוט, יתנהלו דיונים בהרכב של שלושה שופטים?
ג. שופטי שלום בתחילת דרכם, מביעים לא אחת את הצורך בקבלת יעוץ מצד שופט בכיר מהם. חלקם אף פונים באופן בלתי-רשמי ונועצים בחבריהם. מצב זה מצריך עיון מעמיק בשאלה: האם רצוי ונחוץ להעתיק את מודל ההדרכה (SUPERVISION) מתחום ההכשרה של מומחים בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה, אל תחום הכשרת שופטים?
ד. מה הם התהליכים התוך-אישיים והבין-אישיים המתרחשים בתהליכי קבלת החלטות של חברי ועדות החלטה למיניהן. כיצד מתקבלות החלטות בועדות של שרות בתי-הסוהר אשר מתפקידן לאשר מתן חופשות לאסירים ו/או שחרור מוקדם לאחר ריצוי שני שלישים מעונשם.
ה. כיצד עשויה הפסיכודיאגנוסטיקה והנוירו-פסיכולוגיה לסייע לפסיכיאטריה המשפטית בתחום האבחון של "חוסר שפיות" ו"חוסר שפיות זמנית"?
ו. כיצד להתייחס ל"עדויות כבושות", ול"זיכרונות מודחקים" שצצו לפתע בעקבות אירוע, קריאת ידיעה בעיתון, קריאת ספר או סרט קולנוע? מה הם הגורמים העלולים להשפיע על תהליכים אלה?
ז. האם זיכרונות מודחקים שמופיעים במהלך טפול פסיכותראפויטי, הם אותנטיים, או שמא הם תוצר של תהליכים סוגאסטביליים וקונפבולטוריים, כפי שעולה ממחקריה של פרופ' אליזבט לופטוס? כיצד נדע להבחין בין זיכרונות אותנטיים שהודחקו לבין דמיונות שווא או האשמות שווא?
ח. כיצד לבדוק אמינותם של עדויות קטינים? האם די להסתפק בעדותם של חוקרי ילדים ונוער, כפי שמקובל כיום? האם נכון להמשיך ולהעניק את הסמכות לחוקרי-ילדים להחליט בשאלה: האם עדותו של קטין בביהמ"ש עלולה להזיק לו מבחינה נפשית או שמן הראוי שבסוגיה זו יעסקו פסיכולוגים ופסיכיאטרים? יתר-על כן, נושא הערכת מהימנות של עדותם של קטינים – כפי שמתקבלת בחקירתם של חוקרי ילדים ונוער - נתון אף הוא להחלטתם של החוקרים עצמם. האם נכון וצודק הדבר, מן ההיבט הפסיכולוגי משפטי? או שמן הראוי שגם בתהליכים אלה יהיו מעורבים פסיכולוגים?
ט. כיצד להעריך מסוכנות של עבריינים בתחומי פשיעה שונים? או לחילופין, כיצד ניתן להעריך את סיכויי השיקום של עבריינים, ובמיוחד של אלה שניתן להגדירם כ"עבריין מועד"?
מקורות:
אלעד, א'(2005). הפסיכולוגיה של השקר ושיטות לחשיפתו. רמת-גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן.
אלמגור, מ' (2008). כללים לכתיבת חוות דעת פסיכולוגית לבית-המשפט. בתוך: יגיל, ד', כרמי, א', זכי, מ', ולבני, ע' (עורכים). סוגיות בפסיכולוגיה, משפט ואתיקה. תל-אביב: דיונון מבית פרובוק בע"מ.
גוטליב ד' (2008). הערות מערכת למאמר של ד. יגיל. רפואה ומשפט, 38, 144-145.
הופיין, ד' ובר-לב, נ' (2008). סוגיות משפטיות נבחרות באיבחון נוירו-פסיכולוגי קליני: הטיית תוצאות והערכת אינטליגנציה טרום-פגיעתית. בתוך: יגיל, ד', כרמי, א', זכי, מ', ולבני, ע' (עורכים). סוגיות בפסיכולוגיה, משפט ואתיקה. תל-אביב: דיונון מבית פרובוק בע"מ.
חנן, ד' (2008). היבטים פסיכולוגיים, משפטיים ואתיים בנוגע למצבי-מוגבלות גופנית ו"נכות". בתוך: יגיל, ד', כרמי, א', זכי, מ', ולבני, ע' (עורכים). סוגיות בפסיכולוגיה, משפט ואתיקה. תל-אביב: דיונון מבית פרובוק בע"מ.
חנן, ד' (2008). היבטים נוירו-פסיכולוגיים ואתיים של קביעות משפטיות הנוגעות לתביעות נזיקין אצל נפגעי-מוח. בתוך: יגיל, ד', כרמי, א', זכי, מ', ולבני, ע' (עורכים). סוגיות בפסיכולוגיה, משפט ואתיקה. תל-אביב: דיונון מבית פרובוק בע"מ.
זכי, מ' (2003). אשנב לפסיכולוגיה משפטית. הוצאת הקיבוץ המאוחד.
זכי, מ' (2008). פסיכותרפיה, משפט ואתיקה: הטיפול הפורנזי. רפואה ומשפט, 38, 130-134.
יגיל, ד' (2008). חשיבות ההבחנה בין אמת/שקר במקום נכון/לאנכון בחקירת ילדים. רפואה ומשפט, 38, 136-144.
יגיל ד' (2008). שיקולים ולבטים באבחון מסוגלות הורית. בתוך: יגיל, ד', כרמי, א', זכי, מ', ולבני, ע' (עורכים). סוגיות בפסיכולוגיה, משפט ואתיקה. תל-אביב: דיונון מבית פרובוק בע"מ.
סהר, א' (2004). האם חל שינוי במבחני ראייה בענין שבמדע? ע"פ 4682/01 גבריאל לוי ומשה עטייה נ' מדינת ישראל. רפואה ומשפט, 30, עמ' 166.
פורה, א' (2005). השפעת השינוי בדיני הראיות על חוות הדעת והאבחון הפסיכולוגי בארה"ב ובישראל. רפואה ומשפט, 32, 111-116.
צדיק, י' (2008). שבירת החיסיון ביחסי מטפל-מטופל בבריאות הנפש, רפואה ומשפט, 38, 146-154.
שפלר, ג', אכמון, י' ווייל ג' (עורכים) (2003). סוגיות אתיות במקצועות הייעוץ והטיפול הנפשי. ירושלים: הוצאת מאגנס. פרק 1 עמ' 15-29.
1. סוגיות בתחום הפלילי בשאלת שפיותם של עבריינים שעומדים לדין בעבירות שונות ובכלל זה גם שאלות של אלימות, הריגה ורצח.
2. תביעות בתחומי נזיקין, שעוסקות בהערכת הנזק הנוירו-קוגניטיבי ו/או הנפשי של נפגעי תאונות (דוד, 2008; הופיין בר לב, 2008).
3. סוגיות של מסוגלות הורית, החלטות בענייני משמורת על ילדים וסדרי-הראיה (זכויות הביקורים) של ההורה שאינו משמורן. בארה"ב גוברת הדרישה במיוחד להמלצות בנושאים אלה (Stahl, 2002 Butcher, 2002;).
במחקר שנערך בקרב שופטים בארה"ב ובקנדה נמצא כי ב- 92% מהמקרים בהם דנו בענייני משמורת, השופטים קבלו החלטות המבוססות על חוות-דעת פסיכולוגיות (Caplan and Wilson, 1990). ממצאים אלה משקפים ללא ספק, את היוקרה ואת החשיבות שיש לחוות-דעת פסיכולוגיות בביהמ"ש. כמו-כן, אפשר לראות בכך ביטוי לבדידותם של השופטים, בתהליך קבלת ההחלטות ולצורך שלהם להישען על מידע אמין של מומחים בתחום זה. בישראל, הוקמו יחידות לסיוע ע"י בתי המשפט לענייני משפחה, שבהן עובדים עו"סים ופסיכולוגים על מנת לסייע הן בתהליך הגישור בין בעלי הדין והן בתהליך קבלת ההחלטות בנושאים הנדונים בבית-המשפט.
אולם, למרות הדרישה הגוברת לחוות-דעת פסיכולוגיות בבתי-המשפט, מעטים מאוד הפסיכולוגים בישראל – מכל תחומי המומחיות – אשר עוסקים בתחום זה. סביר להניח כי אחת הסיבות לכך היא שבניגוד למדינות מערביות אחרות, עד כה לא קיימים בישראל מסלולי לימודים לתואר שני ושלישי בתחום הפסיכולוגיה המשפטית, ואף לא קיימת התמחות בפסיכולוגיה משפטית, כתחום מומחיות מוכר עפ"י "חוק הפסיכולוגים" (1977) ועל-פי התקנות שנקבעו ע"י שר הבריאות בהמשך לחוק זה מאז נחקק החוק ועד היום.
מרבית הפסיכולוגים העוסקים בתחום זה כיום, לא למדו כיצד להיות "פסיכולוג משפטי", אלא, "גלשו" לתחום זה, בתוקף עיסוקם כפסיכולוגים קליניים, שיקומיים, חינוכיים וכו'. "גלישה" זו התרחשה לרוב כאשר הם התבקשו לתת חוות-דעת לבית-המשפט בעניינים הקשורים למטופליהם.
נוסף לכך, תחנות לבריאות הנפש ותחנות של שפ"י נמנעות מראש מלעסוק בנושאים שעלולים לגרור את עובדיהם למצב בו הם נדרשים לתת חוות-דעת לבית-המשפט. זאת, בין היתר משום העומס הרב המוטל על כתפי העובדים, והצורך לעסוק באבחון, יעוץ וטיפול בכלל האוכלוסיה בעניינים פסיכולוגיים אחרים. כתוצאה מכך, מרבית הפסיכולוגים המתמחים ב"מוסדות מוכרים" אלה (עפ"י חוק הפסיכולוגים) - לא נחשפים במהלך התמחותם לסוגיות מתחום הפסיכולוגיה המשפטית ואף לא זוכים להדרכה בסוגיות אלה.
גם בקרב פסיכולוגים מומחים העובדים באופן עצמאי, מעטים הם אלה אשר נענים לבקשה של פונים חדשים המבקשים חוות-דעת לבית-המשפט.
סביר להניח כי נוסף לסיבות הנ"ל, קיימות סיבות נוספות שטרם נחקרו עד כה ביחס לשאלה: מדוע כה מעט פסיכולוגים עוסקים בתחום זה?
כך למשל, במהלך לימודי הפסיכולוגיה, פסיכולוגים לא רק לומדים, אלא גם מתחנכים לחשוב חשיבה מדעית ולפעול בכלים מדעיים, אובייקטיביים ומדויקים. אולם, בתחום הפסיכולוגיה המשפטית הם חשים כעומדים בפני שוקת שבורה. זאת, בהעדר כלים פסיכולוגיים שעברו תקנון (סטנדרטיזציה) בישראל ושתכונותיהם הפסיכומטריות ובכלל זה תקפות ומהימנות נבדקו באופן מדעי. למעשה, פסיכולוגים שנענים לדרישה לספק חוות-דעת פסיכולוגית לבתי משפט עושים זאת על סמך בדיקות פסיכולוגיות ונוירו-פסיכולוגיות בכלים המקצועיים הידועים להם. כלומר במערכות האבחון המקובלות בתחומי העיסוק השגרתיים שלהם, מבלי לחוש בטחון מקצועי בבסיס המדעי של התקפות ושל המהימנות של כלים אלה, ביחס לשאלות העומדות לדיון בבית-המשפט.
למיטב ידיעתנו, מרבית הפסיכולוגים אשר "גולשים" בדרך זו לתחום הפסיכולוגיה המשפטית, עושים זאת תוך כדי "קניית הדרכה" מפסיכולוגים בכירים ובעלי ניסיון בתחום זה. בכך, הם נכנסים למעשה לתהליך של הדרכה – אמנם בלתי-רשמית – אך בהחלט הדרכה מקצועית יסודית, אשר משקפת גישה אחראית וסטנדרטים אתיים גבוהים. אולם, יחד עם זאת, בהעדר כלים ייעודיים לבדיקה של הסוגיות הפסיכולוגיות הנדונות בבית-המשפט, פסיכולוגים רבים חשים חששות, חרדות ופחדים, כעין "אימת בית-הדין" לפסיכולוגים. משום כך הם מעדיפים להימנע ממתן חוות-דעת פסיכולוגיות לבית-המשפט. להערכתי, קיים כאן היבט של "חרדה מוראלית", אשר נובעת מסופר-אגו אישי ומקצועי מחמיר, אשר תובע מאיתנו עמידה בסטנדרטים מקצועיים ואתיים.
כך למשל, בסוגיות משפטיות הנוגעות לשאלת המסוגלות ההורית, קיימת בעייתיות בהגדרת המושג "מסוגלות הורית" הן מההיבט הנומינלי והן מן ההיבט האופרציונלי (יגיל, 2008):
א. בשעה שמסוגלות הורית נתפסת כנתון בסיסי הקיים אצל כל בוגר, הבריא בגופו ובנפשו, הרי ש"חוסר מסוגלות הורית" - אינו מהווה תסמונת פסיכו-פתולוגית או פסיכיאטרית מוכרת. מושג זה אינו מופיע במדריך הפסיכיאטרי האמריקאי למיון הפרעות נפשיות (DSM-IV) והוא מבוסס למעשה על נורמה חברתית, בעלת אופי איכותי ולא כמותי.
ב. מסוגלות הורית, אינה תכונה דיכוטומית שניתנת לאבחנה קטגורית: יש או אין, אלא מדובר למעשה ברצף שבין שני קצותיו ניתן למקם את ההורה בנקודה כלשהי. כאן מתעוררת השאלה: האם קיימת נקודת-חתך מוסכמת ומקובלת על פני רצף זה? לדוגמא: מצב שבו הורים אינם מסוגלים להיענות לצרכיו הכלכליים או הרגשיים והחינוכיים של בנם (במישור היום יומי), אך מסוגלים לארח אותו בביתם, ולהעניק לו תחושת שייכות בסופי שבוע, בצאתו לחופשות מהפנימיה בה הוא שוהה.
ג. מסוגלות הורית, כמשתנה אישיותי, מורכבת מהיכולת למלא תפקידים רבים, הן בהווה, והן בעתיד, בהתאם לצרכיו ההתפתחותיים של הילד. כלומר, יש צורך להעריך את מסוגלותו העתידית של כל הורה לספק את צרכיו ההתפתחותיים המשתנים של הילד, בתחום רחב של תפקודים הוריים. מכאן משתמע שלא ניתן "לכווץ" את כל מרכיבי התפקוד ההוריים, בהווה ובעתיד, לשתי קטגוריות של: "מסוגלות הורית" ו"חוסר מסוגלות הורית", הואיל ולא ניתן להסתפק ברצף חד-מימדי אחד, בנוסח סולם גוטמן, אלא שישצורך במערכת שיקולים רב-מימדית.
ד. מחקרים הנוגעים ליציבות ולעקביות באישיות מלמדים שהתנהגותו של היחיד, אינה תוצר בלבדי של תכונות אישיות הקיימות אצלו מעבר לזמן ומעבר לסיטואציה, אלא תוצאה של אינטראקציה תמידית המתרחשת בין תכונותיו האישיות של היחיד לבין גורמים מצביים. סביר להניח שגם תפקודי-הורים, אינם תוצר בלבדי של אותה תכונה הקרויה: מסוגלות הורית, אלא תוצאה של אינטראקציה מורכבת בין מרכיבי אישיות של ההורה לבין מרכיבים מצביים כגון: קיומו של בן-זוג תומך ומסייע; קיומה של משפחה מורחבת תומכת (הורים, אחים); מספר ילדים; גיל הילדים; מצבם הרגשי וההתנהגותי של ילדים אחרים במשפחה; גורמי-לחץ שאינם קשורים למשפחה; ועוד). לכך, ראוי להוסיף את נטיותיו המולדות של התינוק, שאף הן עשויות להקל או עלולות להקשות על תפקוד ההורה, דוגמת ילדים בעלי רגישויות אורגאניות, הפרעת קשב ויתר-פעילות (היפראקטיביות), ו/או צרכים מיוחדים אחרים. מכאן, סביר להניח כי לעתים הורה מסוים, עשוי להיות "הורה טוב דיו" בהקשר משפחתי או זוגי מסוים או לאחד מילדיו, אך מאידך, הוא גם עלול לתפקד כהורה גרוע לילד אחר.
בדומה לכך, גם בסוגיות של לקויות נוירו-קוגניטיביות והפרעות נפשיות, אנו עוסקים לרוב בהערכה ולא במדידה מדויקת של המשתנים. בהקשר זה Butcher (2002) סבור כי מבחנים פסיכולוגיים עשויים להיות בעלי-ערך רב יותר בבתי-משפט – הרבה יותר מאשר ראיונות או התרשמות של עדים - בתנאי שממצאיהם הם אובייקטיביים, והם מספקים מידע תקף מעבר להתרשמות סובייקטיבית. Butcher (2002) מזהיר ומונה מספר כשלים העומדים בפני פסיכולוגים הכותבים חוו"ד לביהמ"ש, ומציין כי שני המבחנים הפסיכולוגיים שנמצאו שכיחים בשימוש לצורך מתן חוו"ד אלה, הם ה-MMPI ומבחן האינטליגנציה של וקסלר. מבחנים אלה, אכן נמצאו אובייקטיביים, והם עונים לדרישות של "הלכת דאוברט". הלכה משפטית שקרויה כך על שם פס"ד בו נקבעה הלכה זו. בפסיקה זו קבע ביהמ"ש בארה"ב את יסודות ההכרה במעמד העד המומחה: ידע, מיומנות, ניסיון, והשכלה. נוסף לכך, קבע ביהמ"ש כי עדות הסברה (Opinion) המובאת ע"י מומחה, תיבחן לא עפ"י עקרון "ההסכמה הכללית" (דהיינו, האם הסברה מקובלת על כלל אנשי המקצוע), אלא, עפ"י הביסוס המדעי שלה, כלומר, באיזה מידה היא ניתנת לבדיקה, אישוש, והפרכה. יתר על כן, לדעתו, שימוש בעיבוד ממוחשב של נתוני המבחן – עשוי לסייע למומחה להגיע לפרשנויות (אינטרפרטציות) אובייקטיביות של ממצאי המבחן.
פורה (2005) בעקבות סהר (2004), סוקר את השינויים המהותיים שחלו בארה"ב בנושא עדות מומחים בעקבות "הלכת דאוברט", ולדעתו לשנויים אלה יש השלכות גם בנוגע לקבילותן של חוות-דעת פסיכולוגיות ופסיכיאטריות בביהמ"ש, הואיל והדרישה המשתמעת מכך מפסיכולוגים היא שהם ישתמשו רק במבחנים שיש להם בסיס מדעי. לדעתו, על הפסיכולוגים לזנוח את שיטת האבחון הקלינית המבוססת על מבחנים השלכתיים, ותחת זאת להשתמש בשיטה הסטטיסטית, המבוססת על מבחנים אובייקטיביים, כגון, שאלון האישיות הרב-תחומי של מינסוטה (MMPI), שאלון האישיות NEO-PI, ושאלון CBCL לילדים (Achenbach, 1991).
להערכתי, טענות אלה מציבות דרישות לסטנדרטים מדעיים גבוהים בתחום הפסיכולוגיה המשפטית שהוא תחום צעיר יחסית, ובו רב עדיין תחום אי-הוודאות, על פני הגלוי והמוכח מבחינה מדעית. יתר על כן, טענות אלה בנוגע לעדיפות של שאלוני אישיות "אובייקטיביים" בהשוואה למבחני אישיות השלכתיים – מתעלמות מממצאי מחקרים בנוגע להטיה הקיימת בשאלוני אישיות אלה, אשר נובעת מנטיה של נבדקים במצב זה, להציג את עצמם באור חיובי. נטייה אשר גורמת לפגיעה בתוקף הניבוי של הסולמות השונים. במחקר בנושא זה שנערך על ידי (2005) Car et al. נמצא כי סולמות התיקוף של ה- MMPI – 2, של PAI (Morey, 1996 ), של CAPI (Milner, 1986), ושל CBCL (Achenbach, 1991) – מצביעים על נטייה משמעותית של הצגה חיובית וכפי הנראה שקרית של עצמם. נוסף לכך, נמצא שלהטיה זו יש השפעה על הסולמות העיקריים. זו הסיבה ש- (2005) Car et al. מזהירים מפני שימוש בשאלוני דיווח-עצמי שאין בהם סולמות תיקוף, ואף מציינים את חשיבות השילוב של מבחנים השלכתיים בנוסף לשאלוני-דיווח עצמי, כיוון שהמבחנים ההשלכתיים, פחות מושפעים מהטיה זו.
יוצא אפוא, שקיימת בעייתיות רבה בניסיון למדוד משתנים כגון, מסוגלות הורית או אי-שפיות זמנית (כאשר מדובר במצב נפשי שארע בעבר ובמהלכו בוצעה עבירה), באמצעות המבחנים הפסיכולוגיים המקובלים כיום. על פניו נראה כי השימוש במבחנים פסיכולוגיים (בין אם במבחנים השלכתיים ובין אם במבחנים אובייקטיביים), עשוי לספק מידע רק בנוגע לחלק מקריטריונים אלה. לאמתו של דבר, בבדיקת יתר הקריטריונים של משתנים אלה, איננו עוסקים למעשה במדידה מדויקת (Measurement) של תכונות אישיות קבועות, אלא בהערכה (Assessment) בלבד של פוטנציאל התנהגותי. לא פלא אפוא שעקב מגבלותיהם של כלי האבחון וההערכה המקובלים כיום, ובהעדר כלי-הערכה/מדידה ייעודיים בתחום הפסיכולוגיה המשפטית – חשים פסיכולוגים רבים חוסר בטחון מקצועי וחוסר נכונות לעסוק בתחום זה.
ל"חרדה המוראלית" מתווסף היבט מציאותי ביותר, שראוי לקרוא לו בשמו הברור: פחד מכישלון ומביזיון שיש בהם פגיעה חמורה בהוקרה העצמית. פחד זה נובע מתחושות של חוסר בטחון-עצמי וספקות בנוגע ליכולתם של פסיכולוגים רבים לתת ביטוי לכישוריהם המקצועיים בסיטואציה זרה כל כך מזו המוכרת להם בקליניקה. סיטואציה של מתן עדות מומחה בביהמ"ש – היא זרה ושונה מפעילותם המקצועית היום-יומית, ובה הם אמורים לעמוד בחקירה-נגדית מצד משפטן אשר יציג שאלות שנועדו לערער על מומחיותם, על אמינותם ועל שיקול-דעתם המקצועי בסוגיה הנדונה. כללים והנחיות לעד מומחה העומד לחקירה נגדית בבית המשפט יוצגו להלן בחוברת זו של פסיכואקטואליה ע"י פרופ' משה זכי.
יוזמות לקידום ולפיתוח תחום הפסיכולוגיה המשפטית בישראל
א. על מנת לעודד פסיכולוגים בישראל לתרום יותר מפרי מקצועיותם ומפרי מחקרם בתחום זה, הקים פרופ' אמנון כרמי בשנת 2004, את המחלקה לפסיכולוגיה, משפט ואתיקה כיחידה של המרכז הבינלאומי לבריאות, משפט ואתיקה – שליד הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה. המחלקה גייסה סגל אקדמי (פסיכולוגים בכירים בפרקטיקה ובמחקר), תוך שיתוף-פעולה מקצועי עם הפסיכולוגית הארצית במשרד הבריאות ועם יו"ר הסתדרות הפסיכולוגים בישראל. במסגרת שיתוף פעולה זה נערכו ימי עיון והשתלמויות לפסיכולוגים מתמחים בנושאי פסיכולוגיה, משפט ואתיקה; ימי עיון למשפטנים (בשת"פ עם לשכת עורכי-הדין); ימי עיון לשופטים במסגרת המכון להכשרת שופטים; והקמת החוג העל-חטיבתי לפסיכולוגיה, משפט ואתיקה בהפ"י.
ב. מועצת הפסיכולוגים בראשותו של ד"ר שלמה לקס דנה בהצעתו של ד"ר משה אלמגור מאוניברסיטת חיפה, לפרסם "כללים לכתיבת חוות-דעת מומחה בפסיכולוגיה". הצעה זו אושרה ע"י מועצת הפסיכולוגים ופורסמה לאחרונה גם בספרם של יגיל, כרמי, זכי ולבני (אלמגור, 2008).
ג. במסגרת שתוף הפעולה בין הסתדרות הפסיכולוגים, מועצת הפסיכולוגים והמרכז הבינלאומי לבריאות, משפט ואתיקה – הוקמה ועדה מקצועית בת שלושה חברים (ד"ר גבריאל וייל, ד"ר דוד יגיל וד"ר יהושע וייס) שעסקה בניסוח סטנדרטים לכתיבת חוות-דעת פסיכולוגית לבית-המשפט. סטנדרטים אלה אושרו ע"י מועצת הפסיכולוגים וע"י וועדת האתיקה של הפ"י והם מפורסמים במקביל הן באתר האינטרנט של הפ"י והן ב"פסיכואקטואליה" בחוברת זו.
ד. באתר האינטרנט של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, קיימת קטגוריה הקרויה: "ענין משפטי" ובה ניתן למצוא מידע בנושאים שבעיקרם הם מתחום הפסיכולוגיה המשפטית, כגון: הדילמות של פסיכולוג המוזמן לעדות בבית-המשפט.
ה. פרסום מאמרים בכתב-העת "רפואה ומשפט". בכתב-עת זה ניתן לקרוא מאמרים מפרי עטם של רופאים, משפטנים ובכירי הפסיכולוגים העוסקים בתחום הפסיכולוגיה המשפטית בישראל. פסיכולוג שיעיין בגיליון 38 מחודש יוני 2008, יחוש ודאי סיפוק וגאווה מקצועית מן המאמרים שפורסמו בו ע"י עמיתיו הפסיכולוגים (גוטליב, 2008; זכי, 2008;יגיל, 2008; וצדיק, 2008).
ו. ספרים. התברכנו במספר ספרים שפורסמו בעברית ועוסקים בנושא זה מהיבטים שונים. ראשית, ראוי להזכיר את ספרם של שפלר, ג., אכמון, י. ווייל ג. (עורכים). (2003). סוגיות אתיות במקצועות הייעוץ והטיפול הנפשי. בהוצאת מאגנס. בספר זה ניתן למצוא מאמרים מטובי החוקרים ואנשי השדה בסוגיות אתיות שונות ומגוונות. כמו-כן, ספרו של פרופ' משה זכי (2003) אשנב לפסיכולוגיה משפטית, בהוצאת הקיבוץ המאוחד. ספר אשר פותח צוהר לקורא העברי בתחום זה. מעניין במיוחד הוא ספרו של ד"ר איתן אלעד (2005) בנושא: הפסיכולוגיה של השקר ושיטות לחשיפתו, בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן. בספר זה ניתן למצוא סקירת ספרות ענפה של תיאוריות וממצאי מחקרים בהיבטים שונים של נושא זה. ממכבש הדפוס יצא לאחרונה ספר חדש בעריכת: ד"ר דוד יגיל (עורך ראשי), פרופ' כרמי, פרופ' זכי וענת לבני (2008) שכותרתו: סוגיות בפסיכולוגיה, משפט ואתיקה בישראל. הספר הוא פרי יוזמתו של פרופ' כרמי שהשתתף אף כאחד העורכים של הספר. הספר מכיל ארבעה חלקים: החלק הראשון דן בסוגיות מקצועיות בקשר המדעי והפרקטי שבין פסיכולוגיה למשפט והוא כולל פרקים המתמקדים בסוגיות אתיות של חוות-דעת מומחה באמצעות מבחנים פסיכולוגיים, ובסוגיות פסיכולוגיות ואתיות בהליכי אבחון, טיפול ושיפוט. בחלקו השני של הספר, הצגנו מאמרים העוסקים במתן חוות-דעת לבתי-המשפט בענייני-משפחה. חלק זה דן בסוגיות ובהיבטים המשפטיים של הפסיכולוגיה של המשפחה: מסוגלות הורית, ענייני משמורת על קטינים, אימוץ והשמת ילדים, היבטים קליניים של הגירושין ועוד. ממאמרים אלה ניתן ללמוד עד כמה מושגים השגורים בפינו ואשר נשמעים באופן שכיח בחלל בית-המשפט – אינם פשוטים ומובנים מאליהם כלל ועיקר. החלק השלישי עוסק בסוגיות מתחום הנוירו-פסיכולוגיה המשפטית, סוגיות שרלבנטיות במשפט האזרחי הנוגע לתביעות נזיקין במקרים של נזקים גופניים, קוגניטיביים ונפשיים בעקבות תאונות. החלק הרביעי עוסק בסוגיות פסיכולוגיות מתחום המשפט הפלילי.
ז. קבוצת דיון: פורום לדיון בפסיכולוגיה משפטית ואתיקה החל לפעול לאחרונה בהנחיית מוטי ארגוב. הפורום נועד לתת במה לדיון ולהתייחסות של אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש העוסקים בכתיבת חוות-דעת או תסקירים לבית-המשפט ו/או למטפלים הנדרשים לכך במהלך עבודתם. ניתן להצטרף לפורום מתוך אתר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה.
מבט לעתיד
תחום הפסיכולוגיה המשפטית בישראל, הוא תחום צעיר יחסית מבין התחומים השונים בפסיכולוגיה, וסביר להניח כי תחום זה ימשיך להתפתח, הן מבחינת הדרישה של משפטנים להיעזר בחוות-דעת פסיכולוגיות והן מבחינת המחקר המדעי. סביר להניח גם שבשלב מסוים יפתחו מסלולי לימוד לתארים מתקדמים שירחיבו את תחומי המחקר ואת תכני הדעת בתחום זה.
קיימות סוגיות רבות אשר נתונות עדיין במחלוקת ואשר ראויות למחקר מדעי. בעיקר סוגיות הקשורות למושגים שאינם ניתנים בקלות לאופרציונליזציה ולמדידה שעומדת בקריטריונים הרצויים של תקפות ושל מהימנות, דוגמת: "מסוגלות הורית", "טובת הילד", "כשרות לעמוד לדין", "אי-שפיות זמנית", ועוד. דווקא משום כך, סבורני כי קיים אתגר בעיסוק המדעי והיישומי בפסיכולוגיה משפטית. להלן מספר נושאים מאתגרים במיוחד:
א. התהליכים הנפשיים המתחוללים בקרב המשתתפים בהליכים משפטיים: חוקרי-משטרה, משפטנים בפרקליטות, תובעים, סנגורים, נאשמים, תובעים תביעות נזיקין, פקידי-סעד לסדרי-דין, שופטים ועוד. סביר להניח כי מצבים רגשיים של אמפטיה, הזדהות-יתר, תחושות סלידה, כעס, רתיעה וכיו"ב – עלולים להשפיע על התפקוד של כל אחד מאלה, ועל תהליכי קבלת ההחלטות שלהם. אך נשאלת השאלה: האומנם הם מודעים לכך? ואם אכן הם מודעים לכך, כיצד ניתן למנוע הטיות שמקורן בתהליכים אלה?
ב. האומנם נכון וראוי להמשיך בנוהג המקובל, לפיו בבימ"ש שלום, יושב שופט יחיד, ולעומת זאת, בבימ"ש מחוזי, יש דיונים משפטיים שמתנהלים בהרכב של שלושה שופטים? האם חומרת העבירה וגובה דמי-הנזיקין שיפסוק ביהמ"ש – הם אלה אשר אמורים לקבוע את ערכת הדיון או שמא ראוי שבבימ"ש שלום, שבו מן הסתם, יושבים לא אחת שופטים בתחילת דרכם המקצועית בתחום השיפוט, יתנהלו דיונים בהרכב של שלושה שופטים?
ג. שופטי שלום בתחילת דרכם, מביעים לא אחת את הצורך בקבלת יעוץ מצד שופט בכיר מהם. חלקם אף פונים באופן בלתי-רשמי ונועצים בחבריהם. מצב זה מצריך עיון מעמיק בשאלה: האם רצוי ונחוץ להעתיק את מודל ההדרכה (SUPERVISION) מתחום ההכשרה של מומחים בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה, אל תחום הכשרת שופטים?
ד. מה הם התהליכים התוך-אישיים והבין-אישיים המתרחשים בתהליכי קבלת החלטות של חברי ועדות החלטה למיניהן. כיצד מתקבלות החלטות בועדות של שרות בתי-הסוהר אשר מתפקידן לאשר מתן חופשות לאסירים ו/או שחרור מוקדם לאחר ריצוי שני שלישים מעונשם.
ה. כיצד עשויה הפסיכודיאגנוסטיקה והנוירו-פסיכולוגיה לסייע לפסיכיאטריה המשפטית בתחום האבחון של "חוסר שפיות" ו"חוסר שפיות זמנית"?
ו. כיצד להתייחס ל"עדויות כבושות", ול"זיכרונות מודחקים" שצצו לפתע בעקבות אירוע, קריאת ידיעה בעיתון, קריאת ספר או סרט קולנוע? מה הם הגורמים העלולים להשפיע על תהליכים אלה?
ז. האם זיכרונות מודחקים שמופיעים במהלך טפול פסיכותראפויטי, הם אותנטיים, או שמא הם תוצר של תהליכים סוגאסטביליים וקונפבולטוריים, כפי שעולה ממחקריה של פרופ' אליזבט לופטוס? כיצד נדע להבחין בין זיכרונות אותנטיים שהודחקו לבין דמיונות שווא או האשמות שווא?
ח. כיצד לבדוק אמינותם של עדויות קטינים? האם די להסתפק בעדותם של חוקרי ילדים ונוער, כפי שמקובל כיום? האם נכון להמשיך ולהעניק את הסמכות לחוקרי-ילדים להחליט בשאלה: האם עדותו של קטין בביהמ"ש עלולה להזיק לו מבחינה נפשית או שמן הראוי שבסוגיה זו יעסקו פסיכולוגים ופסיכיאטרים? יתר-על כן, נושא הערכת מהימנות של עדותם של קטינים – כפי שמתקבלת בחקירתם של חוקרי ילדים ונוער - נתון אף הוא להחלטתם של החוקרים עצמם. האם נכון וצודק הדבר, מן ההיבט הפסיכולוגי משפטי? או שמן הראוי שגם בתהליכים אלה יהיו מעורבים פסיכולוגים?
ט. כיצד להעריך מסוכנות של עבריינים בתחומי פשיעה שונים? או לחילופין, כיצד ניתן להעריך את סיכויי השיקום של עבריינים, ובמיוחד של אלה שניתן להגדירם כ"עבריין מועד"?
מקורות:
אלעד, א'(2005). הפסיכולוגיה של השקר ושיטות לחשיפתו. רמת-גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן.
אלמגור, מ' (2008). כללים לכתיבת חוות דעת פסיכולוגית לבית-המשפט. בתוך: יגיל, ד', כרמי, א', זכי, מ', ולבני, ע' (עורכים). סוגיות בפסיכולוגיה, משפט ואתיקה. תל-אביב: דיונון מבית פרובוק בע"מ.
גוטליב ד' (2008). הערות מערכת למאמר של ד. יגיל. רפואה ומשפט, 38, 144-145.
הופיין, ד' ובר-לב, נ' (2008). סוגיות משפטיות נבחרות באיבחון נוירו-פסיכולוגי קליני: הטיית תוצאות והערכת אינטליגנציה טרום-פגיעתית. בתוך: יגיל, ד', כרמי, א', זכי, מ', ולבני, ע' (עורכים). סוגיות בפסיכולוגיה, משפט ואתיקה. תל-אביב: דיונון מבית פרובוק בע"מ.
חנן, ד' (2008). היבטים פסיכולוגיים, משפטיים ואתיים בנוגע למצבי-מוגבלות גופנית ו"נכות". בתוך: יגיל, ד', כרמי, א', זכי, מ', ולבני, ע' (עורכים). סוגיות בפסיכולוגיה, משפט ואתיקה. תל-אביב: דיונון מבית פרובוק בע"מ.
חנן, ד' (2008). היבטים נוירו-פסיכולוגיים ואתיים של קביעות משפטיות הנוגעות לתביעות נזיקין אצל נפגעי-מוח. בתוך: יגיל, ד', כרמי, א', זכי, מ', ולבני, ע' (עורכים). סוגיות בפסיכולוגיה, משפט ואתיקה. תל-אביב: דיונון מבית פרובוק בע"מ.
זכי, מ' (2003). אשנב לפסיכולוגיה משפטית. הוצאת הקיבוץ המאוחד.
זכי, מ' (2008). פסיכותרפיה, משפט ואתיקה: הטיפול הפורנזי. רפואה ומשפט, 38, 130-134.
יגיל, ד' (2008). חשיבות ההבחנה בין אמת/שקר במקום נכון/לאנכון בחקירת ילדים. רפואה ומשפט, 38, 136-144.
יגיל ד' (2008). שיקולים ולבטים באבחון מסוגלות הורית. בתוך: יגיל, ד', כרמי, א', זכי, מ', ולבני, ע' (עורכים). סוגיות בפסיכולוגיה, משפט ואתיקה. תל-אביב: דיונון מבית פרובוק בע"מ.
סהר, א' (2004). האם חל שינוי במבחני ראייה בענין שבמדע? ע"פ 4682/01 גבריאל לוי ומשה עטייה נ' מדינת ישראל. רפואה ומשפט, 30, עמ' 166.
פורה, א' (2005). השפעת השינוי בדיני הראיות על חוות הדעת והאבחון הפסיכולוגי בארה"ב ובישראל. רפואה ומשפט, 32, 111-116.
צדיק, י' (2008). שבירת החיסיון ביחסי מטפל-מטופל בבריאות הנפש, רפואה ומשפט, 38, 146-154.
שפלר, ג', אכמון, י' ווייל ג' (עורכים) (2003). סוגיות אתיות במקצועות הייעוץ והטיפול הנפשי. ירושלים: הוצאת מאגנס. פרק 1 עמ' 15-29.
Achenbach, T. M. (1991). Manual for the Child's behavior Checklist. Burlington, VT: University of Vermont.
Butcher, J. N. (2002). Assessment in Forensic Practice: An Objective Approach. In: Brent Van Dorsten (Ed.) (2002). Forensic Psychology: From Classroom to Courtroom. New-York: Kluwer Academic/Plenum Publishers. 65-82.
Caplan, P. J. & Wilson, J. (1990). Assessing the assessor: Legal issues. Canadian Family Law Quarterly, 6, 179-226.
Carr, G. D., Moretti, M. M. & Cue, B. J. H. (2005). Evaluating Parenting Capacity: Validity Problems with the MMPI-2, PAI, CAPI, and Ratings of Child Adjustment. Professional Psychology: Research and Practice, 36 (2), 188-196.
Milner, J. S. (1986). The Child Abuse Potential Inventory: Manual. 2nd ed., Webster, NC: Psytec.
Morey, L. C. (1996). An interpretive guide to the Personality Assessment Inventory. Odessa, FL: Psychological Assessment Resources.
Stahl, P .M. (2002). Child Custody Evaluations. In: Brent Van Dorsten (Ed.) (2002). Forensic Psychology: From Classroom to Courtroom. New-York: Kluwer Academic/Plenum Publishers. 171-178.
