מודל 'הראי הכפול': טיפול על פי האתיקה היהודית-חסידית

פורסם ב"פסיכואקטואליה" גיליון ינואר 2014 

טיפול באמצעות "מודל הראי הכפול" על פי האתיקה היהודית-חסידית

קארן לרנר [1]

אנו העוסקים בפסיכותרפיה מערבית שיסודותיה נטועים בחשיבה האנליטית והדינמית הפרוידיאנית, מורגלים  לתאר את היחסים בין המטפל למטופל באמצעות ההעברה וההעברה הנגדית. בהבנת תהליכים בין אישיים כמו גם תהליכי תרפיה אנו חושבים ב"העברה" וב"העברה נגדית", בין אם ההתייחסות  הנה ליחיד, למשפחה, לקבוצת מטופלים או מודרכים, ובין אם הטיפול הנו בשיטה זו או אחרת. על פי רוב התהליך "מתחיל" במטופל המחולל דרך "חסרונותיו" תהליך של העברה שהמטפל מגיב אליו בהעברה נגדית.  

בבסיס תהליכים אלה מצויה ההשלכה כלפי האחר, שהנה תוצאה של סילוף ראית האחר והיחסים עמו. בתהליך זה אנו נוטים להטיל את בבואת "חסרונותינו" על המסך של האחר שממול. אנו מורגלים להילכד בראיה המסולפת הזו, ואולי אף לזהות את ההעברה והעברה הנגדית רק לאחר שהללו התרחשו. בסיטואציה הטיפולית המטופל נעזר לשם כך במטפל, ובסיטואציית ההדרכה המטפל נעזר במדריך. פענוח זה של השלכה, העברה, העברה נגדית, ועוד תהליכים השלכתים, הוא בלב ליבה של העשייה הפסיכו תרפויטית המערבית. אם אזהה את סילופי ראית המציאות שלי, תתיישר ראיתי, אוכל לראות את העולם בככותו ואולי בדרך זו יפחת סבלי.   

על רקע מורגלות חשיבתית זו, זכורה לי ההפתעה שחוויתי כשהתוודעתי בראשונה ב 1983, לתרפיה החסידית באמצעות מודל "הראי הכפול", עליה כתב  בספרו "Dialogue with Deviance" מורי ומנחה הדוקטוראט שלי פרופ' רוטנברג[2]. מה שהפעים אותי במודל זה של תיקון דרך השתקפות היה הפיכת הבסיס המוכר, של הטיפול בבבואה המושלכת, על פיו. לא עוד פענוח ההעברה וההעברה הנגדית וכל שלל תהליכי ההשלכה של המטופל, לאחר מעשה, אלא חיפוש אקטיבי מודע מראש מצד "המטפל" או הצדיק החסידי אחר "התנהגותו הפסולה" או חסרונותיו שלו במראת הזולת –"המטופל". בגישה מהפכנית זו "המטפל" יוזם ומחולל באופן אקטיבי תהליך תיקון הדדי שראשיתו בזיהוי חסרונותיו שלו במראת האחר ה"מטופל".

לשם המחשת מודל "הראי הכפול" בחרתי להתחיל בסיפור החסידי הבא:

פעם אחת בא רבי זוסיא מאניפולי וראה על מצחו של פונדקאי את עבירותיו של שנים רבות. שעה קלה עמד דומם בלי זיע. אבל כשהיה יחידי בחדר שהקצו לו, נפלה עליו בתוך זמרת מזמורי תהילים חרדת שיתוף החיים וצעק: זושא, זושא, רשע מרושע, מה עשית? הרי אין שקר שלא משך אותך ואין עוולה שלא טעמת. זושא, סכל מטורף, מה יהא עליך? והנה קרא את חטאיו של הפונדקאי כל אחד בצירוף מקומו וזמנו, כאילו הם חטאיו שלו, וגעה בבכי. הפונדקאי שהלך בחשאי אחרי האיש המופלא עמד לפני הדלת ושמע את דבריו. מתחילה תקפה עליו בהלה עמומה, אבל אחר-כך התלקחו בלבו החרטה והחסד, ונפשו ניעורה לקראת אלוהים.[3]

בסיפור חסידי זה טמונה תיאוריה טיפולית שלמה היונקת מן הקבלה והחסידות. בבסיס הדברים עומדת התפישה המובעת בספרו של רוטנברג "קיום בסוד הצמצום"[4], שלמרות שלאתיקה היהודית יש רב להציע לשדה הסוציאליזציה והתרפיה, היא הוזנחה; בעוד שהעיסוק באתיקות הנוצרית והמזרחית רווח כל כך. חסר זה מפתיע במיוחד, משום שאתיקת הגאולה היהודית מעמידה את ה"אתה" במרכז, בשונה מן הגישות האחרות.  

בעבודת דוקטורט שנכתבה בהנחייתו[5], ביקשתי לענות על קריאת תגר זו ולבחון את הדדיות היחסים בין המטפל למטופל במפגש  הפסיכותרפי, תוך בחינת השימוש במטפורת המראה ויישומה בהשתקפות. כך ביקשתי לבדוק את לב-לבה של השאלה הפסיכותרפית – היחס האגוצנטרי הכוחני מול היחס ההדדי הדיאלוגי.

     התמקדתי במודל "הראי הכפול" הוא "דגם הראי המשתקף בראי", שמקורו בבעל שם טוב מייסד החסידות במאה השמונה עשרה, וב"תרפיית ההידמות הדיאלוגית" שפיתח רוטנברג[6] . תרפית ההידמות היא חלק מתפישתו, הנגזרת מן האתיקה החסידית וממשיכה את הפילוסופיה הדיאלוגית של מרטין בובר, ואת יחסי "אני ואתה" שבבסיסה.

 הדרישה להידמות להתנהגותו המצטמצמת של האל ו"תרפיית ההידמות ההדדית" לפי האתיקה החסידית

שני המושגים המכריעים להבנת התורה הבין-אישית של החסידות, הם  "צמצום" ו"התפשטות": "זהו תהליך אין-סופי של נסיגת אלוהים אל תוך עצמו, אשר נועד להפריד בין קודש לחול. תהליך אין-סופי אשר באמצעותו מוחזר האור הגנוז אל תוך האלוהות וממנה הוא חוזר ומוקרן אל העולם".[7]

מיתוס הצמצום הקבלי גורס כי הרע לכאורה, בא לעולם כתוצאה מהתהליך האלוהי-קוסמולוגי של שבירת הכלים. בהתאם לרעיון זה, "ישועתו ותיקונו של האדם תלויים בחובתו ובמאמציו להחזיר ולתקן את סדר העולמות שהשתבש [שבירת הכלים], על-ידי ...'העלאת ניצוצות' - חילוץ הניצוצות הקדושים הפזורים בעולם כדי להחזירם למקורם העליון".[8] במונחי יחסו של אלוהים לאדם - "הצטמצם האל מרצונו כדי לפנות מקום לעולם וכדי לאפשר לאדם לפעול כשותף למעשה בראשית, על-ידי כוח תיקון השבירה-הקוסמית המופקד בידיו."[9]

הצמצום וההתפשטות והם ביטוייו של מכלול תהליכי דינמי אחד המשול לפעולתו של קפיץ. לתהליך הקוסמי של צמצום יש בבואה אנושית, הבאה לידי ביטוי בנורמות החברתיות שפותחו בחסידות: ביטול העצמי, ביטול האני - איון , ענווה,  כילול או אחדות.  קיימת זיקת גומלין בין האדם והשמיים, ומתוכה מחויב האדם לתקן את הרע בעולם, שנוצר מחמת שבירת הכלים. לשם כך, עליו להצטמצם – ובמלים אחרות: עליו להידמות להתנהגות המצטמצמת של האל ביחסיו אל הבריות.

הבעל שם טוב, תירגם את הקבלה לשפה עממית וסלל בכך את הדרך המעשית לתיקון הרע בעולם; הן בהגדירו מחדש את מושגי הרע  והטוב,  והן בהנחילו דרך מעשית של תיקון על-ידי צמצום עצמי. המונח החסידי "צמצום" מנוסח תמיד כיחס אל זולת. בחסידות, "טבועה אפוא מלכתחילה תלות גומלין בין שני ציוויים פעילים: הדרישה להתבטלות המצמצמת את העצמי ולהתכללות [צו חברתי של השבת החריג לקהילה] חברתית מזה, והעיקרון של הידמות האדם לקב"ה מזה".[10]

לפי רוטנברג, מתאפשר מימושו העצמי האינדיבידואלי של האדם רק דרך יחס המעמיד את האחר במרכז, מתוך דרישה להידמות להתנהגותו המצטמצמת של האל. הוא מכנה אותו יחס  אלטר-צנטרי - העמדת האחר (אלטר) במרכז (צנטר). זאת, תוך ביטול עצמי, שאין בו מחיקה של העצמיות,  אלא עוצמה מתקנת. אלטר-צנטריות כלולה ביחסי "אני-ואתה", בניגוד לגישות מערביות,  בהן מושם ה"אני" במרכז תהליך התיקון, בלא צורך ב"אתה". שם נדרש האדם לתקן את עצמו דרך חיקוי דגם של אל סטטי וסביל, תוך מימוש עצמי אגוצנטרי ובלתי הדדי.

השפעתן של "תפיסות ישועה" דתיות על גישות פסיכותרפיות ותהליך "ההידמות ההדדית"

הרעיון שפסיכותרפויות קיימות עוצבו בהשפעת תפיסות "ישועה"  של דתות שונות, מרכזי  בתיאוריה של רוטנברג[11] . כך, האתיקה הפרוטסטנטית-קלוויניסטית תרמה לפיתוח שיטות התרפיה מערביות. בבסיסה מצויה תפישה דואלית ביחס לטוב ולרע, המפרידה בין הרע לטוב בתוך האדם, ומדגישה את התהום הפעורה בין אנשים "טובים" ל"רעים" (הנבחרים והמקוללים בדוקטרינה הקלוויניסטית). לפי רוטנברג, אתיקה זו  השפיעה על גישות תרפיה  פסיכו-דינמית או פרוידיאנית-מסורתית,[12] ופגעה ביעילותן. זו לדעתו הגישה העומדת, מאחורי תפישה המפרידה בין מטופלים הניתנים לטיפול לבין אלה שאינם ניתנים לטיפול[13] ומתמקדת בסבלו של האדם בעבר וברגשות האשמה שלו, כדרך למימוש עצמי.

כאמור, מיתוס הצמצום הקבלי גורס כי הרע לכאורה, בא לעולם כתוצאה משבירת הכלים. בהתאם לכך, ישועתו ותיקונו של האדם תלויים בחובתו ובמאמציו לתקן את סדר העולמות שהשתבש.  בשונה מן הדרך הפרוטסטנטית, ממוקדת הגישה החסידית לישועה בעתידו של האדם, פוסלת את התמקדותו בעינוי עצמי ובהדחקה של מחשבות רעות, ומתבססת על יצירת חוויות שמחה כדי להגיע לשינוי יעיל.[14]

התפישה הנוצרית המוניסטית, מסתמכת על הרעיון שהרע הוא "היעדר טוב". בהתאם לכך, פעולת הישועה מתאימה לדמותו של אל המשפיע על האדם באופן חד-סטרי, והאדם מצווה לחקות את דמותו בלא אפשרות להשפיע עליו הדדית. לעומת זאת, התפישה המוניסטית  היהודית-חסידית[15], יצרה מודל פעיל ודינמי של תיקון, בהיות האדם שותף אקטיבי בתהליך תיקון העולם שסדרו השתבש. בכוחו של האדם לתקן את הרע ולהופכו לטוב, והוא מצווה לעשות זאת על-ידי פעולות תיקון הקרויות "העלאת ניצוצות".

בגישה זו יש עיקרון מנחה לפיו, יש בכוחם של מעשי האדם לתקן את הסדר האלוהי המקורי שהשתבש. כשם שהאדם משפיע על אלוהיו, כך משפיע בן על אביו ותלמיד על רבו. השותף משמש דגם להידמות, ולהשתנות "מכוח יחסי ההדדיות שביניהם".[16] רוטנברג מסתמך על דברי הבעל שם טוב, המציין כי מקור הצמצום הוא הרחמים כלפי הזולת. כשהאדם רחום, הוא גורם גם לקדוש ברוך הוא להצטמצם ולנהוג עמו באופן רחום. תהליך זה מכונה על-ידי רוטנברג "אמולציה" - או "הידמות". השפעת הלומד על השותף המשמש דגם, נותנת לתהליך ההידמות מובן של התעלות מעל השותף – השונה מן החיקוי של דגם סטטי חד-סטרי ובלתי ניתן להשפעה. הנה, כך מתאר רוטנברג את תהליך ההידמות ההדדית, מתוך השוואה לגישות אינטראקציה "חד-סטריות":

...תהליך הצמצום הוא תהליך- גומלין, המעלה ומפתח בהדרגה את שני הצדדים הנוטלים בו חלק. האדם מכוון לשאוף להידמות לקב"ה, לשאוף שהתנהגותו תהיה דומה להתנהגות האלוהית כפי שהוא מדמה אותה; ועל-ידי כך, בכוח התיקון הנתון בצו, הוא כביכול מכריח את הקב"ה להתאים את עצמו לציפיותיו. בין שמדובר באמולציה  (הידמות) של ההתנהגות המצופה מהקב"ה, ובין שמדובר בהידמות של התנהגותו החנונה של אדם בשר ודם המשמש דגם, עקרון הצמצום ההדדי הוא צבת בצבת עשויה: ככל ששאיפת ההידמות להתנהגות - הצמצום של מושא-החיקוי - גדולה יותר, כן "מחויב" מושא-החיקוי להיות חנון ורחום יותר…[17]

השפעה זו של הלומד על דמות הדגם, על-ידי יצירת הידמות אליו, היא גם משמעותו המקורית של המונח "חוצפה", שבחסידות יש לו מובן חיובי. לפי רוטנברג, חוצפה כמוה כשאיפה מעלה בטרם יודעים לטפס, או כציפייה בתקווה לפני שרואים עתיד. החוצפה היא חלק ממאפייני דגם היחסים החסידי בין אב לבן.

רוטנברג משווה דגם זה לדגם יחסי אב בן המתואר בפירוש הפרוידיאני למיתוס האדיפלי. בעוד שבדגם הפרוידיאני רק הבן משתנה כשהוא מבטל את עצמיותו בפני אביו, בתהליך ההידמות ההדדית, מנסה הבן להשתוות בהתנהגותו להתנהגות האב ואף להתעלות עליה.

רוטנברג מתווה מהשוואה זו שתי פרדיגמות של יחסי תרפיה: הדיאלוגית והדיאלקטית. אלה נבדלות זו מזו בדרך שבה הן תופשות את היחסים הבין-אישיים בין המטפל למטופל, וכן בדרך ההתייחסות הפרשנית לאירועי חייו של המטופל. בדגם הדיאלוגי של יחסי "אני ואתה",  "האני נשאר אני והאתה נשאר אתה, ואין הם נבלעים בתהליך דיאלקטי של 'אני או אתה' לישות סינתטית חדשה".[18] זאת, בשונה מיחסי תרפיה לפי הפירוש הפרוידיאני-אדיפלי המבוססים על יחסי "אני – או - אתה" ומושתתים על דיאלקטיקה הגליאנית-מרקסיסטית. בהתאם לתפישה זו, "הקונפליקט הדיאלקטי המתבטא במאבק הבין-מעמדי חייב להסתיים בסינתזה של או-או, ומעמד אחד חייב להיעלם.[19]

מודל הראי הכפול

תרפיית ההידמות ההדדית מבוססת על רעיון השתקפותם ההדדית של השותפים זה בזה. בתהליך השתקפותי כפול זה, "שני הצדדים מביאים זה את זה לידי שינוי"[20] ושניהם משמשים מראות זה לזה. מושא החיקוי רואה את חטאיו משתקפים בחטאי הזולת  ובכך הוא מצטמצם אליו. בה בעת הוא משמש לו מראה על-מנת להעלותו, ובאופן זה הוא מביא לתיקון הדדי של שניהם. זהו תהליך ההידמות ההדדית המבוסס על "דגם הראי הכפול" או  "דגם הראי המשתקף בראי" של הבעש"ט:

שאם נזדמן לאדם שראה דבר עבירה או שמע על א' יבחין שיש בו [בעצמו] שמץ עבירה זו ושירגיש לתקן את עצמו ...ואז הרשע יחזיר בתשובה אחר שיכלול עמו על-ידי אחדות שכולם אדם א' ואז תגרום שיהיה מכלל ועשה טוב שתעשה את הרע טוב (בעש"ט א' 1975, ע' כ"א).  

מודל הראי הכפול שונה ממודלים מערביים של אינטראקציה חברתית, הכוללים השתקפות, כמו "מודל העצמי המשתקף" של קולי (cooley)[21] ו"מודל העצמי החברתי הרפלקטיבי" בגישת מיד (Mead).[22] שם, מתוארת ההשתקפות באחר "בצורה פסיבית גרידא". אין בהן התייחסות לאפשרות שהדמות המשמשת דגם תושפע מן הדמות "המסגלת תפקיד או המחקה התנהגות הדגם".[23]

בתארו תהליך השתקפותי דינמי ודו - סטרי, מסתמך רוטנברג גם על "משל המרְאה" של ר' יעקוב יוסף, כותב תולדות החסידות הראשון, איש המאה השמונה-עשרה. הנה כך מפרש ר' יעקוב יוסף את המאמר "איזהו חכם הלומד מכל אדם" (אבות פ"ד):  "חכם הוא הלומד מכל אדם, כמו [ש]המסתכל במראה יודע חסרונו על-ידי שרואה חסרון זולתו".[24]

נשוב אל הדוגמא של רבי זוסיא והחוטא, כפי שהובאה בראשית דברינו. בסיפור מדהים זה מומחשת עוצמתו של תהליך התיקון והשתנותו של המתקן עצמו. השתנות המתקן אינה מתחוללת כשלעצמה והיא תלויה בהשתנותו הזולת כהיבט הכרחי של התהליך. רוטנברג מדגיש זאת באומרו: "האלטריזם [תיקון דרך האחר] אף אינו מוכן להכיר באפשרות של מימוש עצמי אשר אינו נעשה דרך עיצובו של הזולת".[25] אפשר לתאר את השתנות המתקן המשמש דמות מופת - כמודגם בסיפור זה - כירידה או כנפילה אל מדרגת הסוטה, שמכוונת להעלאת עצמו וזולתו למדרגה גבוהה יותר. השתנות זו קשורה לרעיון ה"ירידה צורך עלייה", והיא מתאפשרת רק דרך הזולת, באמצעות תהליך ההידמות וההשתקפות הכפולה.

התיקון לפי העיקרון של "ירידה צורך עלייה" קשור להנחה שהקהילה החסידית משולה לגוף אורגני אחד, וחבריה הסוטים כמוהם כאברים חולים שיש לטפל בהם. הן הצדיק והן חסידיו נוטלים חלק בריפוי האברים החולים. לפיו, המימוש העצמי של היחיד מתרחש כירידה "לכיוון הקפיץ" לשם המראה למדרגה גבוהה יותר, ומתאפשר דרך הזולת המצוי במדרגה נמוכה.[26] "רעיון ה 'ירידה צורך העלאה' מניח שכדי להעלות את הסוטה משפל מדרגתו, על ה'קונפורמיסטים' לחוות בעצמם משהו מחטאו, ממצוקת נפשו ומן הפיתויים הרובצים לפתחו".[27]

זה שמשתנה במכוון, הוא הצדיק החסידי,  ש"תפקידו לחולל בקהילה תהליך של פינוי מקום לסוטה הפוטנציאלי לשם קליטתו מחדש, בלי שהדבר יהא כרוך בכפייה..."[28] ירידתו או "נפילתו" של הצדיק הכרחית לשמירת אחדותה של "העדה החסידית", או לבניינה, כפי שמציין גרשם שלום.[29] לשם כך הוא עובר תהליך של צמצום עצמי, ביטול עצמי, השפלת קומה וירידה אל הסוטה: "לא מושיע, העושה במקום אחרים, אלא זה המרְאה ליחיד כיצד הוא-עצמו יכול להיוושע רוחנית וחומרית ממחלה, מאסון..."[30] הצדיק מצטייר פה כמי שמדגים תיקון עצמי בפני זולתו באותו תחום חסרון שהזולת עצמו מצוי בו. הוא איננו מנהיג סמכותי, אלא כמעין כלי או צינור אשר צריך לשמש דוגמה חיה ולתווך בין האדם לבין סביבתו והעולם המטפיסי.[31]

רעיון ההשתקפות: "כמים הפנים לפנים" מול מיתוס נרקיס

דימויי מראה והשתקפות הם חלק בלתי נפרד של תיאור מיתוס הצמצום הקבלי.[32] רוטנברג מתאר כיצד, בקהילה החסידית, "כל חסיד רואה בזולתו ראי להווייתו, ואת עצמו הוא תופס בבחינת ראי לזולתו".[33] רעיון זה הועלה לידי נורמה התנהגותית על-ידי ר' יעקוב יוסף לפיו החכם הוא זה הלומד מכל אדם. עוד עולה מדבריו התיאור המכיל בסמוי דמוי השתקפותי לתיאור כילול חברתי: "שהחסיד כשרואה כישלון מעשה הדור יתלה בעצמו ... ובני העולם כשרואין כישלון מעשה הצדיק וחסידי הדור יתלו בעצמן וייתנו לב לשוב..."[34]

דוגמה נוספת לחיבור בין השתקפות לכילול חברתי ואחדות, לקוחה מתיאוריו של בובר. בספרו "בפרדם החסידות", מביא בובר פירוש של הבעל שם טוב לפסוק התנכי: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי, 27:19):

משל לאדם שרוצה להתקרב לבבואתו שבמים: הוא מרכין עצמו לקראתה ואף היא באה לקראתו, עד שהוא נוגע בראשו במים. אותה שעה נעלמת הבבואה, כי שניהם היו לאחדות כפי שהם באמת. כך מתקרב לב האדם לאדם, ולא לב אחד זה לאותו אחד בלבד, אלא הכול אל הכול. כן הרכין עצמו משה העניו עד 'פני האדמה, ובלבותיהם של כל ישראל נכנסה אהבה זה לזה.[35]

ההשתקפות בתפישה הבובריאנית, שהיא ביטוי ליחסי אהבה ואחדות דיאלוגית, שונה מן ההשתקפות במראה של אהבה עצמית - זו הנגלית ב"אספקלריה המתעה של האנוכיות".[36] היא נבדלת ברקע החשיבתי שלה ממיתוס ההשתקפות היווני של נרקיסוס, העורג באהבה נואשת אל בבואתו שבמים – מיתוס אשר מושתת על תפישה דואלית מפרידה ועל יחס בלתי זולתי. אהבת הגיבור מופנית אל עצמו, וכמיהתו הנואשת אל בבואתו אינה מתכלה בהיעלם בבואתו, אלא בהיעלמו אל מותו, באין זולת. 

המיתוס היווני הידוע של נרקיס על גירסאותיו הרומנטיות,[37] הוא מטפורת השתקפות ארכי-טיפוסית לדואליזם שברקע גישות תרפיה מערביות מודרניות, בה במידה ש"כמים הפנים לפנים כן  לב האדם לאדם" היא מטפורת השתקפות ארכי-טיפוסית לתרבות החשיבה היהודית-חסידית. זאת, למרות הדמיון ביניהן בכך שהן כוללות שימוש בהשתקפות בתוך מים.

המטפורה שהופיעה באירופה של המאה השבע-עשרה, על ה-mind כמראה של הטבע,[38] והמיתוס של נרקיס, שניהם שימושים מטפוריים המבוססים על תיאור נוכחות יחידה של אדם במציאות יחסים של כאן ועכשיו נעדרת זולת. בגרסאות השונות של מיתוס נרקיס מצוי אדם לבדי המתמודד עם גורל איסור המבט בהשתקפות עצמו, הנכפה עליו מלידתו משום שהוא מכיל איום במותו.

על פי המטפורה הארכי-טיפוסית הדואלית-קרטזיאנית, נמלט האדם המודרני אל ה-mind שבתוכו, על-מנת להתמודד עם חרדת אי-הוודאות של הקיום - "ניצחון החיפוש אחר ודאות על פני החיפוש אחר חכמה".[39] בעזרת ה-mind כמראה הוא לומד להסתמך על אמת פנימית ודאית-לכאורה ובלתי משתנה, הכוללת ייצוגים של העולם הנשקף בה. ההשתקפויות מתוארות, בהתאם לעיקרון הדואליזם, על פי שני קטבים. האחד מטעה, מסלף, שקרי ופתולוגי; והשני שווה, צלול מדויק ובלתי משתנה. קטבים אלה מושלכים לחלופין - באופן סביל - על העצמי או על האחר.

כל יישומי המראה וההשתקפות שהובעו בגישות פסיכולוגיות, חברתיות ופסיכו-תרפויטיות במחצית הראשונה של המאה ה20-; פרויד, שפיתח את תיאוריית הנרקיסיזם (1914), רנק (Rank), שהציג את פסיכולוגיית הנרקיסיזם והכפיל כעצמי המשתקף וכאגו המשתקף (1971), שאבו ממסורת חשיבה המסתמכת על התפישה שה-mind של האדם הנו מראה של הטבע ומבטא את ההפרדה בין הנפש לגוף. רעיון זה הוא שהביא אל תחום הפסיכותרפיה את הדימוי הרווח של המטפל המשמש "מראה צלולה ושווה"; ואת הדימויים ומושגי ההשתקפות השונים למטפל ולמטופל.

רק בשליש האחרון של המאה ה20- , בהמשך לתיאוריה של ויניקוט (Winnicott) בדבר חשיבות פניה של אם כמראה לתינוק, נפתח פֶּתח להתנתקות מן המראה האטומה ולהכרה בפני המטפל כחלק חשוב של ההשתקפות.[40] אולם הן סירלס  Searles)) וויניקוט והן קוהוט (Kohut) שנתן לגיטימציה לנרקיסיזם של המטפל כנורמה ולא כפתולוגיה, לא הרחיקו לכת עד כדי לייחס הדדיות לשיקוף המראה בין המטפל למטופל, כפי שהיא מובנית ב"תרפיית ההידמות ההדדית".

השימוש המטפורי בהשתקפות בחשיבה היהודית-חסידית, מפריך את הטענה בדבר קשר הכרחי-לכאורה בין השתקפות ומראה לבין עיקרון הדואליזם בחשיבה המערבית המודרנית, כטענת הפילוסוף האנליטי רורטי.[41] בחשיבה היהודית חסידית, המרְאה וההשתקפות הם דימויים הממחישים את הרעיון האחדותי של יחסים בין-אנושיים ושל יחסים בין אדם לאלוהיו. השתקפות כפולת-ראי בתרפיית ההידמות היא אפוא יסוד תרפי מפגיש ומאחד מטפל ומטופל כשווים המתקנים זה את זה.

העובדה שכבר לפני כשלוש מאות שנה התפתחה גישה המבוססת על רעיון של תיקון הדמות המשמשת כמופת (המטפל) דרך השתקפות  במראת "השותף החלש" (המטופל), מעוררת פליאה.

לא קל לעולם הפסיכותרפיה המערבי לאמץ את הערכים היהודיים-חסידיים של תרפיית ההידמות הדיאלוגית ההדדית, מבית מדרשו של רוטנברג. התרומה הייחודית של גישתו היא מיקודה בתיקון המטפל דרך השתקפותו במטופל, בשונה מן המיקוד שמתמקדת הספרות הפסיכו-תרפויטית הדינמית בהשתנות המטופל דרך השתקפותו במטפל.

 

האם וכיצד מטפלים משתנים בעזרת מטופליהם דרך השתקפות?

במהלך עבודת המחקר לדוקטורט,  ערכתי מחקר של תצפית משתתפת, כשתרפיית ההידמות הדיאלוגית ההדדית משמשת לי מעין "עדשה", לבחינת השאלה: האם מטפלים מזהים השתקפות של התנהגויותיהם ה"לקויות", או של חסרונותיהם ב"מראת" המטופלים, או שהם מתמקדים בתיקון חסרונות המטופל, והאם מטפלים משתנים בעזרת מטופליהם דרך השתקפות.

 

לשם כך התמקדתי בסיטואציות של הדרכה- חיה בטיפול משפחתי מערכתי. זאת בשל האפשרות לתצפית משתתפת,  מעמדת חוקרת,  בהשתנות המטפל בתהליך הטיפולי.  בסיטואציות של הדרכה חיה המטפל מודרך תוך כדי תהליך הטיפול שלו במשפחה. בין חדר הטיפול לחדר ההדרכה ממוקמת מראה חד-סטרית  המבדילה אותו מהחדר בו יושבת קבוצת המודרכים, שהמטפל המודרך חבר בה. בחינת ההשתקפות התבססה על זיהוי של דמיות  בין מאפייני התנהגות וחוויה של המטפל לאלו של המטופלים. אירוע של השתקפות נחשב ככזה  כאשר לפחות אחד משתתפי ההדרכה - מדריך או מודרכים - תאר חוויה והתנהגות דומים של המטפל והמטופל/ים.  נעשתה אבחנה בין שתי קטגוריות של גישות הדרכה בהתאם ליסוד התיקון העצמי של תרפיית ההידמות: 1. שימוש הדדי בהשתקפות: קטגוריה זו כללה דוגמאות שבהן התהליך הטיפולי היה מעוגן בתיקונו העצמי של המטפל דרך השתקפותו העצמית במטופל, בין בעזרת זיהוי עצמי ובין בעזרת זיהוי מסייע (בהדרכה). 2. שימוש בלתי הדדי בהשתקפות: קטגוריה זו כללה דוגמאות שבהן מעוגן התהליך הטיפולי בתיקונו של המטופל, תוך שימוש מובלע, מועט או נעדר, בזיהוי עצמי של השתקפות המטפל במטופל.

מבט מסכם - השימוש ביסוד התיקון העצמי דרך השתקפות התברר כמפתח חשוב של תיקון, שיישומו תלוי באדם האינדיבידואלי – המטפל, המטופל והמדריך. נצפה מספר לא מבוטל של דוגמאות לזיהוי עצמי של השתקפות  התנהגות "לקויה" או של "חסרון" של מטפל במטופלים. עם זאת,  בכולן תואר המטופל כמי שמייצר התנהגות זו של "חסרון" וגורר אתו את המטפל "לשתף עמו פעולה" ולהתנהג באופן דומה לו. "חולשתו" או "חסרונו" של המטפל המערבי הוסטה אל שולי העשייה הטיפולית במרבית הסיטואציות, ולא נעשה שימוש הדדי בהשתקפות לשם תיקון.  מול דוגמאות אלה עומדת תפישתו בת ה300- של הבעל שם טוב, לפיו "הרואה שמץ עבירה בחברו ילך ויתקן עצמו". כלומר, גישה המתבססת על צדיק-מטפל, שהוא חזק דיו כדי "להיות חלש".

 

ext-ali�z,et
bX�_ght:150%; direction:rtl;unicode-bidi:embed'>Miller I. (1998) Eleven unethical managed care practices every patient should know about. . The National Coalition of Mental Health Professionals and Consumers,

 

Oberlander, J. (2002). The U.S. health care system: On a road to nowhere? Canadian Medical Association Journal, 167(2), 163-168.

Phelps, R., Eisman, E. & Kohout, J. (1998) Psychological practice and managed care: Results of the CAPP practitioner survey. Professional Psychology: Research and Practice, 29, 31-36

Reiner JP (1996) The pragmatic relevance and methodological concerns of psychotherapy outcome research related to cost effectiveness and cost-offset in the emerging health care environment.  Psychotherapy  33: 216-224.

Rothbaum, P., Bernstein, D., Haller, O., Phelps, R. & Kohout, J. (1998) New Jersey psychologist's report on managed mental health care. Professional Psychology: Research and Practice, 29, 37-42.

. U.S. Institute of Medicine Committee on Utilization Management by Third Parties (1989). Controlling costs and changing patient care? The role of utilization management. Washington, DC: National Academy Press, p. 17.

Valenstein, E. S. (2002). Blaming the brain: The truth about drugs and mental health. New York: Free Press.

Walton, M. (2004). Neoliberalism in Latin America: Good, bad, or incomplete? Latin American Research Review, 39(3), 165-183.

.