פורסם ב"פסיכואקטואליה" גיליון ינואר 2014 

יוחאי עתריה, האוניברסיטה העברית, התוכנית לפילוסופיה של המדע (מלגאי הנשיא).

תקציר

במאמר זה אציג מושגי יסוד בהגותו של לה קפרה (יתר, כפיית החזרה, הפגן, עיבוד, טראומה היסטוריה, טראומה מבנית, אבדן העדר) ואנסה להציע, תוך התעמקות במאפיינים הדיסוציאטיביים שמופיעים בזמן טראומה, מספר הבחנות באשר להעדר האפשרות ללכת בדרך האמצע (אותה מציע לה קפרה) במקרה של הסובייקט הפוסט-טראומטי.

1.דיסוציאציה – העולם שמעבר

ככל שמתקדמים בחקר החוויה הדיסוציאטיבית בזמן טראומה, הקושי להגדירה, כך נראה, גדל, כאילו החוויה שבמהותה נובעת מאי יכולת הסובייקט להגדיר/להבין ולהכיל, מתנגדת לתיחומה במילים ומכאן המאפיין המרכזי של החוויה הדיסוציאטיבית הוא חוסר היכולת לתאר אותה (או לעשות לה רדוקציה) באופן מילולי (Herman, 1992; Janet, 1904; van der Kolk & Fisler, 1995). מה שמעצים עוד את הקושי הוא העובדה ש"דיסוציאציה", מתארת, הלכה למעשה, גם את המנגנון (תהליך) וגם את התוצאה.

במאמר זה אאמץ אפוא הגדרה זהירה (מצומצמת/שמרנית יחסית) אך כזו המאפשרת, בה בעת, דיון בהקשרים הרחבים יותר (תרבותיים). ברובד הבסיסי ביותר, במצב הדיסוציאטיבי אירועים הקשורים בדרך כלל זה בזה נעשים מנותקים, וגם חלקים מודעים ב"עצמי", מתנתקים זה מזה. זאת ועוד, מצבים דיסוציאטיביים מאופיינים לעיתים בנימול רגשי (קהות רגשית), במקרים חמורים יכול אדם לחוש כאילו הוא נשלט בידי כוחות חיצוניים והסובייקט מוצא עצמו פועל באופן שכלל אינו מתאים לו מבלי יכולת להתנגד לכך. (להצגת הנושא באופן רחב יותר ראו: (Cardeña, 1994; 1997; Dell & O'Neil, 2009; Foa & Hearst-Ikeda, 1996; Spiegel, 1996; Spiegel, Trauma, Dissociation, and Memory, 1997)). חוקרים סבורים כי דיסוציאציה היא מכניזם הגנתי בזמן טראומה המאפשר לאורגניזם לשרוד - במצב שבו לסובייקט אין אפשרות להילחם או לברוח (fight/flight) נותרת בפניו האפשרות היחידה והיא להתנתק מהמציאות ומגופו הסובל (Janet, 1904; 1925; van der Kolk & van der Hart, 1989).

אחת הבעיות המרכזיות בכל הנוגע להבנת החוויה הדיסוציאטיבית בזמן טראומה קשורה לשאלה הבאה: איך, אם בכלל, זוכר הסובייקט את החוויה הדיסוציאטיבית (לדיון בנושא ראו: (Allen, Console, & Lewis, 1999; Bedard-Gilligan & Zoellner, 2012; McNally, 2003a; Nadel & Jacobs, 1998; Porter & Peace, 2007; Schachtel, 1947; Shobe & Kihlstrom, 1997; Williams & Banyard, 1999)). שאלה זו אינהרנטית להבנת החוויה הדיסוציאטיבית עצמה; הזיכרון המפורק והחוויה הדיסוציאטיבית בזמן טראומה הם שני צדדים של אותו מטבע. יש אמנם מחקרים המראים כי הזיכרון הדיסוציאטיבי-הטראומטי מפורק (ואף בלתי אמין) לעיתים קרובות, אולם הדעות לגבי הסיבות לכך, חלוקות (Ehlers, Hackmann, & Michael, 2004; Spiegel, 1997). יש גישה ועל פיה בשל החוויה הדיסוציאטיבית בזמן הטראומה, החוויה לא קודדה כלל כך שמבחינת הסובייקט אין היא קיימת, היא נעדרת. על פי סברה אחרת האירוע עצמו קודד אך אין לסובייקט גישה לזיכרון בהווה – הזיכרון הטראומטי מנותק מהנרטיב. לכל אפשרות השלכות אחרות (ומרחיקות לכת יש לומר) הנוגעות להבנתנו את החוויה הדיסוציאטיבית ואת האופן שאנו זוכרים אותה (אם בכלל). גישה שלישית ממזגת את שתי הגישות הקודמות, על פיה, יש חלקים מהאירוע שלא קודדו ולכן הם נעדרים ואילו חלקים אחרים של החוויה קודדו, אינם נגישים, אך ניתנים לשחזור (Spiegel, 1997). זאת ועוד, מחקרים מראים כי ירידה בעוצמת הסימפטומים הפוסט-טראומטיים באה יחד עם זיכרון מפורק פחות של החוויה הטראומטית ובמילים אחרות, "החלמה" מטראומה באה לידי ביטוי בזיכרון נרטיבי סדור יותר (ולאו דווקא אמיתי יותר) של האירוע הטראומטי (Foa, Molnar, & Cashman, 1995; Kindta, Van den Hout, & Buck, 2005).

מאפיין נוסף וחשוב הוא (במקרה שהזיכרון אינו נעדר) אי יכולתו של הסובייקט להעלות באופן רצוני ומכוון את הזיכרון של החוויה הדיסוציאטיבית בזמן טראומה (Ehlers & Clark, 2000; Ehlers, Hackmann, & Michael, 2004). ניתן להסיק שהחוויה הדיסוציאטיבית נותרת מנותקת מתחושת העצמי האוטוביוגרפי/נרטיבי (van der Kolk & Fisler, 1995), ויש חוקרים הטוענים כי מדובר, שוב, בסוג של מכניזם הגנתי (Sutherland & Bryant, 2008). מאפיין מרכזי של החוויה הדיסוציאטיבית בזמן טראומה הוא העדר זיכרון נרטיבי מחד גיסא ומאידך גיסא זיכרון גופני־פולשני־בלתי נשלט של האירוע - קשה להפריז בחשיבות תופעה זו העומדת בבסיס הסימפטומטולוגיה הפוסט-טראומטית-חורבנית-כאוטית: זיכרון נרטיבי חסר/נעדר/בלתי נגיש כנגד זיכרון גופני חזק ובלתי נשלט. (van der Kolk, 1987; 1994).

בהמשך לתופעה זו, ובקשר ישיר, נראה כי החוויה הדיסוציאטיבית בזמן הטראומה יכולה להתפתח לכדי דיסוציאציה מבנית (Janet, 1889; Myers, 1940) מצב שלאדם יש שתי דמויות שונות ומנוגדות שאינן מודעות זו לזו: האחת "נורמאלית לכאורה" (The "apparently normal" part of the personality) ואילו השנייה "רגשית" (The "emotional" part of the personality) (Nijenhuis, van der Hart, & Steele, 2010; van der Hart, Nijenhuis, & Steele, 2005; van der Hart, van Dijke, van Son, & Steele, 2000). בתנאים הללו הסובייקט מרגיש מצד אחד מנותק לחלוטין מהאירוע הטראומטי עד שאינו זוכר את האירוע ומהצד השני יכול לחוות, את הטראומה מחדש "כאן ועכשיו" - לרוב כתוצאה מגירויים סביבתיים שאין הוא מודע להם כלל (Ehlers, Hackmann, & Michael, 2004), הדבר בא לידי ביטוי בסיוטים, פלשבקים, קיפאון ועוד (van der Kolk, 1994).

נראה אפוא שלחוויה הדיסוציאטיבית השפעות מרחיקות לכת על הסובייקט, ואכן מחקרים שונים (לסקירת הנושא ראו: (Breh & Seidler, 2007; Ozer, Best, Lipsey, & Weiss, 2008)) מראים שדיסוציאציה בזמן טראומה היא גורם הסיכון הראשון במעלה להתפתחות פוסט-טראומה (לגישה ביקורתית לקשר בין דיסוציאציה לפוסט-טראומה ראו בהרחבה: (Bryant, 2007; Marshall & Schell, 2002; Candel & Merckelbach, 2004; Merckelbach & Muris, 2001)).

אני סבור כי לעובדה זו (הקשר בין ניתוק בזמן הטראומה להתפתחות פוסט-טראומה) השפעות מרחיקות לכת על השיח הפורה והמעשיר שמוביל לה קפרה (2006) סביב האופן שבו כותבים על ומתייחסים לטראומה. מכול מקום, לעניות דעתי, לה קפרה אינו נותן את דעתו על הגורמים המרכזיים ביותר להתפתחות פוסט-טראומה. אדגיש ואומר: דווקא בשל העובדה שכ- 90% מנפגעי טראומה אינם מפתחים פוסט-טראומה, יש חשיבות גדולה מאוד לגורמים המרכזיים להתפתחות פוסט-טראומה ויש חשיבות גדולה להפרדה שבין טראומה לפוסט-טראומה: הן ברמה האישית והן ברמה החברתית/תרבותית. אני סבור אפוא כי הארת המצב הפוסט-טראומטי תוך קשירתו לחוויית הניתוק בזמן טראומה תועיל ליצירת דיון פורה וזאת בעיקר נוכח העובדה שמאפייני הזיכרון של החוויה הדיסוציאטיבית בזמן טראומה ייחודיים (חסרים/נעדרים/מפורקים). יש לתת את הדעת על תופעה זו במיוחד אם מאמצים את הרעיון על פיו "זיכרון מדויק בנוגע לאירועים הממלאים תפקיד מרכזי בעבר הקולקטיבי הוא מרכיב חשוב בלגיטימציה של החברה האזרחית" (לה קפרה, 2006, עמ' 122).

2. טראומה במישור התרבותי

על פי לה קפרה הטראומה "מועתקת", מהמישור הפרטי אל המישור התרבותי דרך סוכני טראומה כגון ניצולים, היסטוריונים, עדים ואחרים. וכפי שמדגיש גולדברג בהקדמה המצוינת לגרסה העברית של הספר "לכתוב טראומה לכתוב היסטוריה", עמדתו של לה קפרה היא "שמושגי הטראומה של פרויד רלוונטיים ביחס לחברות לא פחות, ואולי אף יותר, משהם רלוונטיים לאינדיווידואל [אינדיבידואל]"  (2006, עמ' 14). המעבר מן הפרט אל הכלל נעשה תוך שימוש במושגים/רעיונות/עקרונות המאפיינים את הפרט הפוסט-טראומטי. בפרק זה אציג בקצרה מספר מושגי יסוד הרלוונטיים לדיון כפי שהם מבוטאים בהגותו של לה קפרה.

יתר (excess)

ה"יתר" (excess) הוא מושג יסוד בהגותו של לה קפרה (2006). היתר הוא המשהו הזה בחוויה הטראומטית החורג מכול ייצוג סימבולי ו/או מילולי. "יתר" יוצר ריק בלתי ניתן למילוי בסמלים ובייצוגים - גם כשהנפגע מתאר את האירוע הטראומטי בפרטי פרטים. וכך, בנסותו למלא את הריק, מתפתחת בקרב הסובייקט הפוסט-טראומטי "כפיית החזרה" (repetition compulsion): פלשבקים, סיוטים ועוד.

הפגן/עיבוד

לה קפרה מצביע על שתי דרכי התמודדות מרכזיות של פרט או חברה מסוימת עם האירוע הטראומטי, או מדויק יותר, עם היתר שבחוויה הטראומטית:

1. "הפגן" (acting out): תהליך של חזרה בלתי נשלטת ולא מודעת של הסובייקט הפוסט-טראומטי ה"נרדף בידי העבר או מודבק בו ונתפס באופן פרפורמטיבי לחזרה כפייתית על סצנות טראומטיות – סצנות שבהן העבר חוזר והעתיד נחסם או נידון לכליאה בלולאה מלנכולית" (עמ' 49) במצב זה קורס ממד הזמן "והאדם כאילו חוזר לעבר וחי מחדש את הסצנה הטראומטית" (עמ' 49).
2. "עיבוד" (working through): תהליך שיכול להתרחש ברמת הפרט וגם "במסגרת מוסדות" (עמ' 30). בתהליך זה האירוע הטראומטי נשלט במידת מה ומוכל ואף מיוצג גם אם באופן חלקי. תהליך זה עשוי "לפעול לצמצום כוחם של ההפגן ושל כפיית החזרה" (עמ' 49) שכן בתהליך זה זו נוצרת הבחנה והפרדה בין הרגע הנוכחי לאירוע הטראומטי: "אדם חוזר לשם [לאירוע הטראומטי] ונמצא כאן בעת ובעונה אחת, וגם מסוגל להבחין בין השניים" (עמ' 118).

למרות ההפרדה בין שני התהליכים "ההפגן עשוי בהחלט להיות מצב נחוץ של עיבוד" (עמ' 89) ו"ההפגן והעיבוד קשורים זה בזה הדוקות, אך מבחינה אנליטית הם תהליכים מובחנים" (עמ' 90). לה קפרה מתנגד אפוא למודל "הכול או לא כלום", על פיו השורד מוגבל לשני קצוות "שליטה מלאה או כפיית חזרה נצחית והרסנית" (עמ' 90), בתהליך ההחלמה וההתמודדות העיבוד אמור לאזן את ההפגן.

טראומה היסטורית/טראומה מבנית

רעיון מרכזי נוסף בהגותו של לה קפרה נוגע בפער שאינו ניתן לגישור בין טראומה היסטורית לטראומה מבנית. הטראומה ההיסטורית קשורה באירוע ידוע וקונקרטי, הטראומה המבנית, לעומת זאת, תיאורטית יותר ומתארת מצב אקסיסטנציאלי של האדם בעולם. הטראומה ההיסטורית קשורה לרעיון האובדן (loss) "מות יקירים למשל, ברמה הפרטית, או, בהקשר רחב יותר, אובדן חיים ותרבויות כתוצאה מן האפרטהייד או השואה" (עמ' 78), הטראומה המבנית עוסקת ב"העדר" (absence) – אימה קמאית בלתי ניתנת לייצוג, צמצום או מיקום על הציר ההיסטורי. מדובר אפוא בתופעה טרנס-היסטורית: "האובדן, בניגוד להיעדר, ממוקם ברמה ההיסטורית, והוא תוצאתם של אירועים מסוימים" (עמ' 86).

חשוב להדגיש כי לה קפרה סבור שכל ניסיון לעשות רדוקציה של הטראומה ההיסטורית לטראומה מבנית או לטעון שהטראומה ההיסטורית אינה אלא ייצוג של טראומה מבנית כלשהי, של היעדר, שגוי מיסודו ומייצר תמונה מעוותת ושטחית שאינה מאפשרת עיבוד אלא מובילה "למלנכוליה נצחית" (עמ' 77). המרתו של ההיעדר באובדן, על פי לה קפרה, מסוכנת ברמה החברתית שכן היא יכולה להוביל למצב שבו יש רצון "להיפטר בדרך כלשהי מאותם אחרים או לחסלם – או אולי לחסל את האחר - חוטא שבעצמך" (עמ' 82).

הטראומה המכוננת

הרעיון על פיו "ההיסטוריה כולה, היא טראומטית ביסודה; או שבהקשר הפוסט-שואתי כולם ניצולים" (עמ' 30) אמנם שגוי אך יחד עם זאת, קובע לה קפרה "ישנן סיבות לראות את ההיסטוריה – או לפחות את התרבות המודרנית, ועוד יותר מכך את התרבות הפוסט מודרנית – כטראומטית. במיוחד ישנן סיבות לראותה כתגובה של התעסקות מורגשת ביתר (excess)" (עמ' 30). זאת ועוד, לה קפרה מקבל את הרעיון של "טראומה מכוננת" (שואה, אפרטהייד, עבדות, פצצת אטום), אשר נעשית "בסיס לזהות קיבוצית או אישית (או שתיהן)" (לה קפרה, 2006, עמ' 94). 

מאחר שלה-קפרה מנתח את הטראומה במישור הלאומי/תרבותי במונחים הלקוחים מעולמו של הפרט ומאחר  שברמת הניתוח, אין לה קפרה מבדיל ממש בין המישור הפרטי למישור החברתי, אני סבור כי יש להעמיק את ההבנה של החוויה הטראומטית ברמת הפרט וכך לדייק יותר בניתוח ההשלכות שיש לה על המישור החברתי/תרבותי/לאומי.

3.החוויה הדיסוציאטיבית בזמן טראומה: השלכות על מבנה התרבות

האפשרות לעבד את מה שאיננו

כפי שראינו, החוויה הדיסוציאטיבית בזמן טראומה וזיכרון מפורק הם שני צדדים של אותו מטבע, יחד עם זאת, יש להבחין באופן ברור בין שני מצבים: מצב שאירועים לא קודדו בנסיבות האירוע והוא מצב של העדר, ומצב שהזיכרון קודד אך אינו נגיש והוא מצב של אובדן. במקרה של העדר (לא קודד), ניסיון לייצר תהליך של עיבוד יכול להוביל, למשל, למצב מסוכן של השתלת זיכרונות: בחלל שנוצר, בהעדר, מושתלים זיכרונות אוטוביוגרפיים חדשים (להצגת הנושא ודיון ראו: (Laney & Loftus, 2005; Loftus, 2003; 1993)). כאמור, ישנם מצבים שזיכרון של אירוע אינו קיים. במצבים אלו כלל לא ברור שניתן למצוא דרך להתמודד עם מצב זה באמצעות "עיבוד". נראה כי נכון במצב זה להשלים עם העובדה שאין חומרים מהאירוע עצמו הניתנים לעיבוד. כל ניסיון להשלים את התמונה, ולו באמצעים טכניים כגון תמונות או סרטים (במקרה שנתונים אלו קיימים), אינו אלא ניסיון להסב נקודת מבט של גוף שלישי לזיכרון של גוף ראשון ולמיטב הבנתי זהו מהלך שגוי מיסודו. אסביר: החוויה שלנו בעולם נעוצה בגוף שלנו (Husserl, 1989; Merleau-Ponty, 2002; Sartre, 1956), ניסיון להשלים חסר בעזרת תמונות מבחוץ, יוצר זיכרון בגוף שלישי המוותר על הגוף ונעשה חלק מהנרטיב, וההשלכות הנובעות מכך קיצוניות: השתלת זיכרון "בגוף שלישי" מעודדת נרטיב מפורק של מבט מהצד – זיכרון נטול מימד גופני, זיכרון נטול תחושת "שליות", מפוצל ודיסוציאטיבי הנובע מהעדר נקודת מבט גופנית על העולם.

זאת ועוד, ייתכן כי ביצירת נרטיב טראומטי במהותו, אנו מקבעים טראומה שלא הייתה שם מלכתחילה –משתילים טראומה ויוצרים פוסט-טראומה (להסבר קוגניטיבי בנושא ראו: (Ehlers & Clark, 2000)). רק כדי להבהיר את הנקודה, ידועים מקרים שחיילים ממלחמת וייטנאם אינם זוכרים תקופות ארוכות מאוד של לחימה (שבועות), אין מדובר באירוע נקודתי שניתן להשלים אתו, אלא בפרק חיים שלם שנמחק מהזיכרון – זהו היעדר, ריק. אין זה ברור איך אפשר לעבד היעדר עמוק כל כך, לא מדובר כאן באובדן וגם לא בטראומה היסטורית, זהו קץ ההיסטוריה והתחלה מחדש ממקום של ריק, זוהי טראומה מבנית הנוצרת ברמה האישית ואף ברמה הלאומית.

אם נשאר עם הדוגמה האחרונה, נוכל לומר כי קרוב לוודאי שבמהלך השבועות שהחייל היה "מנותק", ישנם, ככל הנראה, אירועים שקודדו ואינם נגישים בהווה (Spiegel, 1997). אולם, אין ודאות שדווקא חשיפתם היא התהליך הנכון, מחקרים מצביעים כי במקרים של שורדים המעדיפים להתעלם ממאורעות העבר, יש בחשיפה סכנה בפגיעה במנגנוני הגנה אלו (Krohne, 1993). נראה שלה קפרה סבור כי כל חשיפה ל"אירוע הממשי", נכונה וחיונית לתהליך ההחלמה (ראו גם: (Laub, 1995)). ברוב המקרים הסובייקט הטראומטי, ואיני מתכוון לסובייקט פוסט-טראומטי, לומד לחיות עם העבר, הוא יוצר סיפור שהוא לאו דווקא אמיתי ומדויק אבל זה סיפור אתו הוא יכול לחיות. להבנתי מדובר בעקרון-על להבנת ההתמודדות של אדם עם זיכרונותיו (ראו בהרחבה (Conway & Pleydell-Pearce, 2000)) – והוא כאמור שונה בתכלית ממה שלה קפרה מציע. היסטוריונים זקוקים ל"עובדות", אדם בחייו זקוק לסיפור מנחם – זוהי דרך האמצע האמיתית איתה ההיסטוריון לא יכול לחיות. אמנם בין תהליך החלמה לבין תהליך זיכרון טראומטי מפורק יותר ויציב יותר יש קשר הדוק, אולם אין להסיק מכך שמדובר בזיכרון "אמתי". כך גם בהקשר הלאומי, חיי אומה מבוססים על זיכרון שניתן לחיות אתו ולאו דווקא על זיכרון מדויק (Ataria, In press).

אני סבור אם כן שגם במקרה של הקורבן הפוסט-טראומטי וגם במקרה של "אומה" (או "קהילת טראומה" – קהילה שמגובשת סביב נרטיב טראומטי), מה שחשוב הוא היכולת לשכוח את מה שצריך לשכוח; רוצה לומר, אנו חייבים ללמוד לזכור מה שצריך לזכור ולשכוח (אך לא להכחיש) את מה שצריך לשכוח כדי לחיות (ראו בהקשר זה דווקא את "השכחה" של אלו שלא פיתחו פוסט טראומה (Yovell, Bannett, & Shalev, 2003)).

טראומה ופוסט-טראומה

בעיה נוספת, ואקוטית, היא השימוש במושג "טראומה" ביחס לשימוש במושג "פוסט-טראומה". רבים יחוו במהלך חייהם אירוע טראומטי קשה ומזעזע (Breslau, Kessler, Chilcoat, Schultz, Davis, & Andreski, 1998), אולם הרוב יתמודדו אתו היטב ולא יפתחו פוסט-טראומה, וגם, טראומה של אומה אינה הופכת אותה לאומה פוסט-טראומטית בהכרח. טראומה, כך מראים מחקרים רבים, יכולה להיות גם חוויה בונה המביאה אפילו לצמיחה רוחנית (Tedeschi & Calhoun, 2004; 1995). רוצה לומר, יש להבדיל באופן חד, בין טראומה לבין פוסט-טראומה, נראה שהשיח של לה קפרה, אף על פי שהוא מדבר במונחים של טראומה, נטוע בחוויה הפוסט-טראומטית ולא בחוויה הטראומטית.

בהקשר הזה יש לציין כי מחקרי רוחב הראו, שאפילו במדינת ישראל, אשר כולנו נהנים להגדירה כמעבדת טראומה (Breznitz, 1983), והיא אמורה לייצג באופן המובהק ביותר מדינה פוסט-טראומטית, אחוז הסובלים מפוסט-טראומה בשיא תקופת הפיגועים של אינתיפאדת אל אקצה (2000-2003) היה קטן מ 10% בהערכה גמישה וקרוב יותר ל 5% על פי המדדים החמורים (תובל-משיח & שלו, 2005). זו כאמור רק דוגמה לקפיצה, לא מבוקרת ולא אחראית, שכל כך הרבה מאיתנו אוהבים לעשות מהחוויה הטראומטית לעולם הפוסט-טראומטי. קפיצה שלעניות דעתי יש לעשות בזהירות יתר.

דיסוציאציה מבנית

במאמרי "משבר הגבריות" (2013b) אני משווה, על פי דוגמאות מסרטי קולנוע, בין דמויות מפוצלות: קוּרץ (מרלו ברנדו) ו-וילארד (מרטין שין) בסרט "אפוקליפסה עכשיו" (Conrad, 1979), מייק (רוברט דה-נירו) וניק (כריסטופר ווקן) בסרט "ציד הצבאים" (Cimino, 1978), הגיבור ללא שם (אדוארד נורטון) וטיילר דרדן (ברד פיט) בסרט "מועדון קרב" (Fincher, 1999). הטענה המרכזית במאמר היא ששתי הדמויות אינן אלא שני צדדים של אדם מפוצל ואין הן יכולות לדור בכפיפה אחת, בגוף אחד, ומשום כך הן מנסות להשמיד זו את זו (לניתוח מקרה בוחן ראו: (Ataria & Somer, 2013)).

איור 1 מייק (משמאל) וניק (מימין)  במשחק האחרון (צייד הצבאים). אלמנטים של חזרה אובססיבית תוך כדי ניסיון לגאולה ע"י השמדה של האחר בתוכך, האחר שהוא אתה. זהו הניסיון להיפטר מזהיכרון הטראומטי, ולמעשה, מהמיד הגופני של הזיכרון, להיוותר רק נפש ללא גוף.

אני סבור שמדובר במנגנון הבעייתי ביותר של הסובייקט הפוסט-טראומטי והוא נובע מדיסוציאציה בזמן טראומה, התוצאה היא חזרה כפייתית שהסיום האפשרי היחיד שלה הוא קץ היסטוריה, רוצה לומר, מדובר בתהליך שבו אומה מקדמת את הגאולה של עצמה ע"י כך שהיא משמידה את עצמה – אך לא מתוך רצון להעיר את אלוהים מתרדמתו, כמו למשל במקרה של הסיקריקים (לא בכדי כאשר תייר מגיע לישראל שני המקומות הראשונים שלוקחים אותו הם יד-ושם ומצדה ובד"כ באותו יום ממש), אלא מתוך תובנת עומק באשר לטבעו של האדם. הגורם המרכזי לכך הוא חוויה טראומטית קיצונית שנותרת לא רק בלתי מעובדת אלא בלתי ניתנת לתיאור כלשהו – יתר שנמצא מעבר לגבולות האפשר (ולכן הטקסים/קרנבלים המגוחכים והשמות המוזרים כגון "אנדרטת השלום" בהירושימה).

הטראומה צרובה בגוף במובן העמוק ביותר - הגוף אינו רק נשא הטראומה, הוא הטראומה, הוא הממשי הבלתי אפשרי. הזיכרון הגופני בלתי מיוצג וגם בלתי נשלט לחלוטין וכפועל יוצא הוא מתפרץ בממד הגופני בעוצמה רבה, מה שגורם לסובייקט הפוסט-טראומטי לחוש ששוב הוא נוכח ברגע הטראומה, הטראומה איננה זיכרון אלא "כאן ועכשיו", ובמצב זה הפיצול בין הדמויות טוטאלי ודיאלוג ביניהן אינו אפשרי שכן מצד אחד נמצא עולם שכל כולו שפה, מילים וסמלים ומנגד ניצב עולם שבהגדרתו דוחה שפה. אין להתפלא אפוא שבסרט "מועדון קרב", הדמויות כלל אינן מכירות זו את זו. גם כאשר הדמות השפויה לכאורה (נורטון) מתעוררת (בעצם היא לא ישנה) היא אינה מצליחה לייצר באמת דיאלוג עם הדמות הגופנית (פיט) שיצאה מדעתה. הפתרון במקרה זה הוא אחד: ירייה בעצמך (בסצנת הסיום אדוארד נורטון יורה בעצמו).

איור 2 אדוארד נורטון יורה בעצמו בסצינת הסיום של הסרט "מועדון קרב". אין שום אפשרות לדיאלוג אמיתי בין הדמיות המפוצלותו השמדה היא האופציה היחידה. זו גם הסיבה להשמדה הנאצית, במצב של קירבה כה עמוקה הדרך היחידה היא השמדה עצמית, היהודי הוא האחר בתוך הגרמני, אך לא אחר חיצוני אלא הוא ממש. מתוך: http://www.thundercatseductionlair.com/images/Fight_Club_05a.jpg

גם בסרט "אפוקליפסה עכשיו", למרות הדיאלוג המוקדם בין קוּרץ (ברנדו) ל-וילארד (שין)– גם כאן מדובר כאמור באותה דמות עצמה והרצח הוא בלתי נמנע. מטרת מסעו של וילארד היא להשמיד את החלק שהוא אינו יכול להכיל בתוכו – את הזיכרון הבלתי אפשרי. המקרה הקיצוני ביותר מוצג בסרט "צייד הצבאים", מייק (דה-נירו) וניק (ווקן) הם אותה דמות ממש (אולי אין שתיהן אלא דמויות בראשו של סטיבי, החבר השלישי שהשתגע במשחק הרולטה הרוסית – ראו בהרחבה (עתריה, 2013b)), בסיום הסרט מייק חוזר לווייטנאם כדי להציל את ניק, אך בעצם הוא חוזר כדי לשחק משחק אחרון, כדי להשמיד את האחר שבתוכו, את הגוף שזוכר את הטראומה. האלימות הסובבת את הדמויות בכל הסרטים היא תפאורה שמייצגת את פנים עולמו של האדם הפוסט-טראומטי, המפוצל (ראו בהרחבה: (עתריה, 2013c)).

דיסוציאציה חמורה בזמן הטראומה יכולה לבוא לידי ביטוי בזהות מפוצלת לחלוטין שאינה יכולה לנהל דיאלוג עם עצמה ולכן כל ניסיון של תהליכי עיבוד אינו אפשרי, במקרי קיצון מהסוג הזה הדרך היחידה להתמודד עם היתר שעליו מדבר לה קפרה היא דרך השמדת האחר שבתוכך.

לה קפרה מדגיש את הקול האמצעי, את הדיאלוג שבין הפגן לעיבוד, יכול להיות שהדבר אפשרי במקרים שהטראומה לא לוותה בדיסוציאציה חמורה, אולם דיאלוג כזה אינו אפשרי כאשר החוויה הטראומטית מאופיינת בניתוק. נקודה זו מאירה טעות מרכזית של לה קפרה, אין "טראומה אחת" בלבד. קיימים סוגים רבים של טראומות ומשום כך אין לדבר במושגים של טראומה מכוננת כאילו מדובר בטראומה בודדת ולא בסוגים שונים של טראומות (למשל, לפער המגדרי תפקיד חשוב), בהתאם, כך נראה, גם הסימפטומים הפוסט-טראומטיים מגוונים. זאת ועוד, נראה שכדי להבין לעומק מהי תרבות פוסט-טראומטית יש להבין לעומק את הפער ואת ה(העדר)דיאלוג שבין זיכרון נרטיבי נעדר לבין זיכרון גופני נוכח. הפער הזה מייצר פילוסופיות מהסוג של דואליזם רדיקאלי ושוללני, לאמור, נפש שמנותקת מהגוף ורוצה להשמיד את הגוף, התוצאה היא שיח דו-קוטבי קיצוני ותשוקה להשמדה עצמית.

אני סבור שההבחנה שלה-קפרה מציג בין תהליכי הפגן לעיבוד נכונה ומדויקת, יחד עם זאת המודל שלה קפרה מציג הוא כזה שבהם תהליכי הפגן ועיבוד מתמזגים זה בזה, בסעיף הבא ארצה להראות שישנם מצבי קיצון (לא מעטים) בהם כמעט בלתי אפשרי לייצר תהליכי עיבוד, בין היתר בגלל מחסום השפה והחובה לשתוק. בנוסף אטען שלתהליכי העיבוד יש מחיר גבוה ביותר של שלילת הייחודיות שבאירוע הטראומטי והפיכתו ל"עוד סיפור", במובן הזה כל תהליך של עיבוד למעשה מכסה ומסתיר את הטראומה והופך אותה מפגישה עם הממשי ל"סיפור שניתן לחיות איתו", במובן הזה האדם הפוסט-טראומטי עומד מול אפשרות של "הכול או לא כלום", או להישאר נאמן לאירוע הטראומטי הבלתי ניתן לייצוג או "למכור" אותו לטובת "החלמה".

4. שתיקה כאפשרות יחידה

מתי אדם שותק שתיקה אמיתית? מדובר, להבנתי, בסוג מאוד מיוחד של שתיקה; בחירה אותנטית בעולם נטול כל אפשרויות. שתיקה היא בחירה בעולם בלתי אפשרי, זו אולי האפשרות היחידה מלבד התאבדות: "העמדה העקיבה היחידה שיסודה בחוסר משמעות עשויה להיות השתיקה, אילו נעדרה גם השתיקה משמעות. האבסורדיות המושלמת מנסה להיות אילמת" (קאמי, 1976, עמ' 11).

טראומה הוא מצב בלתי אפשרי לחלוטין. מצב לימינאלי, בין סיוט להזיה. מצב שבו מערכות חוקים, האמונות, הציפיות, התקוות – קרסו. אין הסברים, רק זוועה מוחלטת. האדם הפוסט-טראומטי מייצג אפוא מצב שבו באמת נגמרו המילים. המילים לא חודרות את המעטפת, הן מערכת של סימנים אשר מנותקת לחלוטין מהחוויה.

בזמן הטראומה המילה הופכת להיות זרה ולכן במצב הפוסט-טראומטי אין עוד אפשרות להשתמש בשפה היומיומית כדי לתאר את העולם שמאחורי המסך. המילים לא מתארות, לא מסבירות. המילים חוסמות. כל עדות שהיא, כל דיבור, היא פגיעה באותנטיות ובאמת של החוויה המקורית. הדיבור הופך את הבלתי אפשרי ל"עוד סיפור". המילה היא רק שלב בדרך ל"סרט תיעודי" וכפועל יוצא להפסקת פרסומות. המילה היא אם כן הצעד הראשון בדרך לשיתוף פעולה עם המודל הפשטני והמסוכן: אשמה-כפרה-גאולה. המילה הופכת את הטראומה לסיפור, להיסטוריה. אלא שמבחינתו של האדם הפוסט-טראומטי המילה לעולם תהיה שקר, לעולם תסתיר ותשווק יותר מאשר תגלה. המילה תהיה תמיד בגדר בגידה בעצמי. כל מילה היא מיתוג עצמי שקרי. כל דיבור שהוא, אפילו דיבור פנימי, הוא בגדר מוכנות לעמוד למשפט כמקרבן או כ-קורבן. כל דיבור הוא הודאה וקבלת גזר הדין שהרי בסופו של דבר, במציאות הקפקאית, האשמה כולה מתנקזת למילה אחת שנחרטת על הגוף – ממש כמו בסיפורו של קפקא "במושבת העונשין" (1977). זה אולי נכון שהמילה היא במצבים רבים תנאי להחלמה (Laub, 1995), אך במובן הזה החלמה היא לא אלא יצירת סיפור שלא היה – סיפור שאפשר לחיות איתו אשר בינו לבין הממשי אין דבר וחצי דבר שכן הטראומה, לפחות במקרים מסוימים, היא לא "עוד סיפור" שאפשר לחיות איתו, הטראומה מייצגת ריקות מוחלטת שנמצאת מעבר למילים ומעבר לאפשרות לייצר סיפור.

שתיקה היא המרד האפשרי היחיד בעולם שבו המילים מסדרות הכול, שבו הזוועה מכובסת והופכת להיות "טוב למות בעד". אבל מסביבך דם. הכול שחור. הזמן חדל מלהתקיים. תחושת העצמי קורסת. אתה מנותק. אתה לא שם אבל ממשיך לראות הכול. צרחות. בכי. דם. תפילות. ואתה, אתה עוצר את זעקתך מתוך הבנה שזעקה משולה להודאה שיש אלוהים, שיש סדר, שיש משמעות. אם אתה זועק אתה עוד מצפה ואז עוד אפשר לפגוע בך. ולכן בשלב הראשון אתה חדל מלזעוק את הזעקה המתבקשת. הקורבן לא מוכן לשתף פעולה עם העולם. אתה מכריז שהגעת למקום הנמוך ביותר האפשרי. אתה מואר, את מהלך מת בין החיים (מצב תודעה של מוזלמן), או נכון יותר, חי בין המתים. האם מישהו באמת סבור שיש תהליך כלשהו שבו המוזלמן יחזור לעולם המילים – הרי זה פשוט בלתי אפשרי. ישנם מצבים בלתי הפיכים וצריך ללמוד לחיות איתם, ללמוד להשלים עם זה.

בשתיקה אתה חוזר למצב הקדם רפלקטיבי, קדם שיפוטי, קדם אנושי. אתה חוזר לגוף שלך ולקשר הראשוני עם העולם – זו הסיבה שטרוויס ("נהג מונית") צובע את עצמו לפני שהוא יוצא למסע ההרג, בצביעת הפנים יש אמירה של חזרה למצב הפראי, האותנטי. האדם הפוסט-טראומטי צובע את פניו לא כדי להסתיר את מישהו אלא כדי לחשוף את מי שהוא באמת, מאותה סיבה בדיוק קפטן וילארד ("אפוקליפסה עכשיו") צובע את עצמו לפני שהוא יוצא לרצוח את אביו ממש – את קוּרץ (עתריה, 2013b). חוסר המוכנות לדבר היא הבחירה שלא להשתתף עוד במשחק. השתיקה היא אמירת "לא" אחד ברור ומתמשך וכאמור "אין לך גורל שאי-אפשר להתגבר עליו על-ידי הבוז" (קאמי, 1978, עמ' 125). זו אפוא הסיבה שמרסו של קאמי בספר "הזר" (1985) בוחר לשתוק במשפטו, עצם הדיבור הוא הודאה, הוא שיתוף פעולה, הוא מוכנות להיות חלק מהמשחק הבלתי אפשרי שבו שוללים מאסד את הרשות לרצוח בנשק כימי ובכך בעצם מאשרים לו לרצוח בגרזנים (אחרי היטלר העניין הוא לא המספרים אלא השיטות). אם אלו הם כללי המשחק, או אז, כפי שאיוון קרמזוב (דוסטויבסקי, 2011) מבין באחד המונולוגים המצמררים, עדיף פשוט להזדכות על הכרטיס.

איור 3  וילארד מימין וקוּרץ משמאל. וילארד רוצח את קוּרץ שהוא בה בעת עולמו הפנימי, אחיו לנשק ואביו שלו.

להשתמש במילים זה לייצר משמעות, לייצר סיפור, לבנות התחלה אמצע וסוף. אך המילה לעולם תמצע ואף תבטל שהרי כמו שביאליק  הדגיש במסה "גילוי וכיסוי בלשון" (תשל"ח) המילה היא לא יותר מ X אחד אטום שלא חושף דבר (ראו בהרחבה (עתריה, 2011)). השימוש במילה מנסה לייצר עולם של סיבות ותוצאות, אך עולם הטראומה שונה במהותו, עולם שנצא מעבר לשפה ולהגדרות. האדם הפוסט-טראומטי מבין זאת היטב, הוא יודע שהמילים הם רק בגדר "כיסוי" שכן מתוך שאנו מגדירים אנו מכסים ומסתירים. ואת רגע הטראומה הטהור לא ניתן, ואף אסור, להכניס לתוך תבנית ומסגרת.

החוויה הטראומטית היא מפגש חד פעמי עם העולם כפי שהוא בזרותו ואדישותו, מפגש עם הממשי באמת, לכן פרידלנדר (2009) בוחר (במודע או שלא במודע) לפתוח את ספרו המונומנטאלי "שנות ההשמדה" בציטוט הבא מיומנו של סטפן ארנסט "אפילו הסופר האדיר ביותר לא יוכל לתאר את האמת כולה, את האמת הממשית, שאין מנוס ממנה". במובן מסוים הטראומה היא סוג של חוויה מיסטית, מפגש עם הקדושה אבל מהצד האפל של הירח (Fodor, 2006). המילה תזהם את הרגע המזוקק הזה של המפגש הטוטאלי בין האדם לעולם כפי שהוא באמת: חסר כל מעצורים, מדהים ביופיו, מזעזע באכזריותו.

מבחינת האדם הפוסט-טראומטי המילה, שלעצמה, בעירומה, מחייבת אותו לבחור בחיים או במוות, שכן המילה לא קיימת במצב הלימינאלי. זו הסיבה שניק (כריסטופר ווקן) בסרט "ציד הצבאים" חייב להרוג את עצמו ברגע שהוא מצליח לראשונה לשמוע מילה – לשמוע את מייקל (דה-נירו). מייקל הוא לכאורה האדם שמנסה להמשיך. מייקל הוא "האדם שבחוץ", נורמאלי לכאורה (apparently normal). נראה שמייקל נמשך לעולמו הפנימי - לניק. שכן, לאמיתו של דבר, מייקל, כמייצג עידן פוסט-טראומטי, לא מוצא את עצמו בעולם שבחוץ. אכן, גם למייקל אין שום יכולת לחוש "בית". ניק מייצג את עולמו הפנימי של מייקל. וניק מתוך מצב של טהרה אינו מוכן ו/או אינו מסוגל לדבר עם עצמו לכן כאשר האני-האחר (מייקל) מתעקש לפנות אליו (אל ניק) הוא מסיים את חייו. זו הסיבה שבסצנת הסיום נראה כאילו מייקל יורה ב-ניק (מורג, 2011), ההתעקשות לפנות במילים אל העולם הפנימי של האדם הפוסט-טראומטי משולה לרצח שכן מהרגע שנכנסו מילים לתוך עולמו של האדם הפוסט-טראומטי החוויה שלו הופכת מחוויה חסרת כל משמעות, מחוויה אותנטית וחד פעמית, ל"עוד סיפור" – חלק מהסטטיסטיקה. האדם הפוסט-טראומטי, שנותר נאמן לעצמו ולחוויה הראשונית של המפגש עם הרוע הטוטאלי, לא יכול לעבור מעולם השתיקה לעולם המילים שכן המעבר הזה, מתוך הגדרה, מחייב אותו לוותר על האמת – לכן לק.צטניק לא הייתה ברירה אלא להתעלף משזה נשאל שאלה ישירה ע"י השופט באשר ל"מה היה שם" במשפט אייכמן (לדיון מרתק בנושא ראו (פלמן & לאוב, 2008)). במובן הזה המושג המיופייף "החלמה" נוסח הרמן (Herman, 1992) אינה אלא אתנחתא קומית מהדבר האמיתי; כל ניסיון לדבר אל האדם הפוסט-טראומטי (בכל שפה שהיא) מייצרת תגובה אלימה כלפי פנים או חוץ. האדם הפוסט-טראומטי יעדיף לרצוח אנשים שמדברים אליו מאשר לשוחח איתם – כך גם במקרה שזה הוא עצמו שמנסה לדבר איתו (דיבור עצמי/פנימי). ואכן יש בכך היגיון צרוף. האדם הפוסט-טראומטי ממשיך לתקשר אלא בדרך ישירה וברורה הרבה יותר – בשפה של הדם. האדם הפוסט-טראומטי מבקש לו רק את השתיקה, אך אם לא מאפשרים לו את השתיקה הוא עומד מול שתי אפשרויות, או-או: או הוא או אני. או להרוג את האדם שפונה אליו או להרוג את עצמו. על כל פנים, מבחינת האדם הפוסט-טראומטי אין הבדל ממשי. לכן קאמי בספרו "האדם המורד" מתאר את ההתאבדות והרצח כמצבים כה דומים. בעולם של אדישות טוטאלית אין לכך משמעות ממשית.

חשוב להדגיש ולהבין, גם כאשר האדם הפוסט-טראומטי מדבר הוא עדיין שותק – הדיבור הוא מתוך שתיקה (לדיו נרחב בנושא ראו: (פלמן & לאוב, 2008)). כאשר קוּרץ ("אפוקליפסה עכשיו") מדבר זה לא הוא, הדיבור מאבד את הקשר האינטימי אליו. מדובר בדיבור ללא סובייקט, דיבור ללא מקום, ללא זמן – ממש כמו זה של האדם המפוצל, המפורק. דיבור משום מקום. המילים שנאמרות הן לא הוא, הן לא שלו, הן לא מסמלות דבר. המילים אמנם נאמרות אבל אין מי שאומר אותן – המילים לא מתארות עוד חוויה סובייקטיבית אלא מצב בעולם, קוּרץ מתאר את הזוועות שהוא עצמו מייצר בדיוק כפי שהוא מתאר אבן שנופלת למים, באותה אדישות, באותו דיוק, באותה חוסר משמעות קיצונית, זה הרעיון מאחורי הרעיון על פיו "השתיקה היא לב לבה של העדות" (גולדברג, 2012, עמ' 140). הדיבור של קוּרץ הוא תוצאה של קשר חדש בין האדם לעולם ואין להשוות אותו לדיבור היומיומי הרגיל, מדובר בדיבור ללא נקודת מבט – מצב של אחרות טוטאלית. האדם הפוסט-טראומטי שומע את מילותיו שלו מבחוץ, כאילו זה מישהו אחר שדיבר. הוא בשלו, ממשיך לשתוק. המילים כבר אינן מוכרות לו, הן חסרות משמעות בדיוק כמו שפצצות האטום על הירושימה ו-נגסאקי הן חסרות משמעות: "ולאחר שננצח, מי ישאל אותנו על השיטות" (היטלר לגבלס בתוך: (פרידלנדר, 2009, עמ' 144)).

רק כאשר מפנימים עד כמה השפה שלעצמה זרה לאדם הפוסט-טראומטי ניתן להתחיל לחשוב על שפה חדשה, על עולם מושגים חדש, על תהליכי עיבוד. צליל אותנטי, אפשרות לזעוק, לבכות, לשחרר, להתפלש בבוץ. לבנות מחדש. אבל כל עוד העולם נותר כפי שהוא, רועש, לאדם הפוסט-טראומטי אין ברירה אלא לשתוק, שכן שתיקה היא האמירה היחידה בעולם שהמילים מסתירות אותו, שהמילים הן תמיד בגדר "שיווק" ו"מיתוג". במובן הזה תהליך העיבוד שלה קפרה מציע הם לא יותר מסלוגן שיווקי, מדובר ב"משחקי מילים".

5. סיכום

בחוויה הטראומטית ישנו תמיד "יתר", שאינו ניתן להמשגה, סימול או ייצוג. לה קפרה מנתח באופן מבריק ומעורר השראה את דרכי ההתמודדות עם ה"יתר" בדרכים של הפגן ועיבוד. במאמר זה הצעתי הבחנות בכל הקשור למאפיינים הדיסוציאטיביים בזמן החוויה הטראומטית המאפשרים, להבנתי, חידוד תובנות אשר לה קפרה מציע בעיקר בנוגע לאפשרות ואי האפשרות להתמודד עם מצב של העדר מובנה. טענתי המרכזית היא שישנם מקרים שאינם ניתנים לעיבוד, ויתרה מכך, במקרים רבים תהליך של עיבוד הוא למעשה תהליך של וויתור על הייחודיות שבאירוע הטראומטי והפיכתו למקרה סטטיסטי. במצבים אלו שתיקה האי אפשרותו היחידה של האדם הפוסט-טראומטי שנותר נאמן לייחודיותו של החוויה הטראומטית עצמה. כמובן שלאמירה זו השלכות ברובד האישי והתרבותי, אם חוזרים לרעיון של טראומה כאירוע מכונן ברמה הלאומית נראה שהדרישה ל"זיכרון מדויק" (לה קפרה) היא בבחינת הבלתי אפשרי שזה מגיעה לאירוע טראומטי שמוגדר "כאירוע קצה", מה שנותר הוא הבזקים של שתיקה וייצוגים של שתיקה שמסעים את המבנה היציב כביכול של התרבות והופכים אותה ל"תרבות לכאורה", מבחינת, שום דבר אינו בטוח עוד.

ביבליוגרפיה

Allen, J. G., Console, D. A., & Lewis, L. (1999). Dissociative detachment and memory impairment: reversible amnesia or encoding failure? Comprehensive Psychiatry , 40 (2), 160-71.

Ataria, Y. (In press). Traumatic memories as black holes. Memoey .

Ataria, Y., & Somer, E. (2013). Total Otherness in Dissociative Identity Disorder. Journal for Otherness , 4 (1), 1-25.

Bedard-Gilligan, M., & Zoellner, L. A. (2012). Dissociation and memory fragmentation in post-traumatic stress disorder: an evaluation of the dissociative encoding hypothesis. Memory , 20 (3), 277-99.

Breh, D. C., & Seidler, G. H. (2007). Is Peritraumatic Dissociation a Risk Factor for PTSD? Journal of Trauma & Dissociation , 8 (1), 53-69.

Breslau, N., Kessler, R. C., Chilcoat, H. D., Schultz, L. R., Davis, G. C., & Andreski, P. (1998). Trauma and posttraumatic stress disorder in the community: the 1996 Detroit Area Survey of Trauma. Arch Gen Psychiatry , 55 (7), 626-632.

Breznitz, S. (1983). Stress in Israel. New York: Van Nostrand Reihhold.

Bryant, R. (2007). Does dissociation further our understanding of PTSD? Journal of Anxiety Disorders , 21, 183−191.

Candel, I., & Merckelbach, H. (2004). Peritraumatic Dissociation as a Predictor of Post-traumatic Stress Disorder: A Critical Review. Comprehensive Psychiatry , 45 (1), pp. 44-50.

Cardeña, E. (1994). The domain of dissociation. In S. Lynn, & J. Rhue (Eds.), Dissociation: Clinical and theoretical perspectives (pp. 15-31). New York: The Guilford Press.

Cardeña, E. (1997). The etiologies of dissociation. In S. Krippner, & S. M. Powers (Eds.), Broken images, broken selves: Dissociative narratives in clinical practice (pp. 61-87). Philadelphia, PA, US: Brunner/Mazel.

Cimino, M. (Director). (1978). The Deer Hunter [Motion Picture].

Coppola, F. F. (Producer), Conrad, J. (Writer), & Coppola, F. F. (Director). (1979). Apocalypse Now [Motion Picture].

Conway, M. A., & Pleydell-Pearce, C. W. (2000). The construction of autobiographical memories in the self-memory system. Psychological Review , 107 (2), 261-88.

Dell, P. F., & O'Neil, J. A. (Eds.). (2009). Dissociation and the Dissociative Disorders: DSM-V and Beyond. New York: Routledge.

Ehlers, A., & Clark, D. (2000). A cognitive model of posttraumatic stress disorder. Behaviour Research and Therapy , 38, 319-345.

Ehlers, A., Hackmann, A., & Michael, T. (2004). Intrusive re-experiencing in post-traumatic stress disorder: phenomenology, theory, and therapy. Memory , 12 (4), 403-15.

Linson, A., Chaffin, C., Bell, R. G. (Producers), & Fincher, D. (Director). (1999). Fight Club [Motion Picture].

Foa, E. B., & Hearst-Ikeda, D. (1996). Emotional dissociation in response to trauma: An information-processing approach. In L. Michelson, & W. Ray (Eds.), Handbook of dissociation: Theoretical, empirical, and clinical perspectives (pp. 207–224). New York: Plenum Press.

Foa, E. B., Molnar, C., & Cashman, L. (1995). Change in rape narratives during exposure therapy for posttraumatic stress disorder. Journal of Traumatic Stress , 8 (4), 675-690.

Fodor, L. (2006). The Reality of the Unmediated: Traumatic and Mystical Experience. eSharp , 7 (Faith, Belief and Community), 1-16.

Herman, J. L. (1992). Trauma and recovery. New York: Basic Books.

Husserl, E. (1989). Ideas Pertaining to a Pure Phenomenology and to a Phenomenological Philosophy - Second Book: Studies in the Phenomenology of Constitution. (R. Rojcewicz, & A. Schuwer, Trans.) Dordrecht: Kluwer.

Janet, P. (1889). L'automatisme psychologique. Paris: Alcan.

Janet, P. (1904). L’amnesie et la dissociation dessouvenirs par l’emotion. Journal de Psychologie , 1, 417-453.

Janet, P. (1925). Psychological healing; a historical and clinical study. (E. Paul, & C. Paul, Trans.) New York: Macmillan.

Kindta, M., Van den Hout, M., & Buck, N. (2005). Dissociation related to subjective memory fragmentation and intrusions but not to objective memory disturbances. Journal of Behavior Therapy and Experimental Psychiatry , 36, 43-59.

Krohne, H. W. (Ed.). (1993). Attention and avoidance: Strategies in coping with aversiveness. ‏. Ashland, OH: Hogrefe & Huber Publishers.

Laney, C., & Loftus, E. F. (2005). Traumatic memories are not necessarily accurate memories. Canadian Journal of Psychiatry , 50 (13), 823-8.

Laub, D. (1995). Truth and Testimony: The Process and the Struggle. In C. Caruth (Ed.), Trauma: Explorations in Memory (pp. 61-45). Baltimotr, Maryland: The Johns Hopkins University Press.

Loftus, E. (2003). Make-Believe Memories. The American psychologist , 58 (11), 867–73.

Loftus, E. (1993). The reality of repressed memories. American Psychologist , 48, 560–572.

Marshall, G. N., & Schell, T. L. (2002). Reappraising the link between peritraumatic dissociation and PTSD symptom severity: Evidence from a longitudinal study of community violence survivors. Journal of Abnormal Psychology , 111, 626−636.

McNally, R. J. (2003a). Remembering Trauma. Cambridge, Mass: Belknap Press of Harvard University Press.

Merckelbach, H., & Muris, P. (2001). The causal link between self-reported trauma and dissociation: a critical review. Behaviour Research and Therapy , 31, 245-254.

Merleau-Ponty, M. (2002). Phenomenology of perception. (C. Smith‎, Trans.) London: Routledge and Kegan Paul.

Myers, C. (1940). Shell shock in France 1914-18. Cambridge: Cambridge University Press.

Nadel, L., & Jacobs, W. J. (1998). Traumatic memory is special. Current Directions in Psychological Science , 7, 154-7.

Nijenhuis, E., van der Hart, O., & Steele, K. (2010). Trauma-related Structural Dissociation of the Personality. Activitas Nervosa Superior , 52 (1), 1-23.

Ozer, E. J., Best, S. R., Lipsey, T. L., & Weiss, D. S. (2008). Predictors of Posttraumatic Stress Disorder and Symptoms in Adults: A Meta-Analysis. Psychological Trauma: Theory, Research, Practice, and Policy , S (1), 3-36.

Porter, S., & Peace, K. A. (2007). The Scars of Memory. Psychological Science , 18 (5), 435-41.

Sartre, J.-P. (1956). Being and Nothingness. (H. Barnes, Trans.) New York: Philosophical Library.

Schachtel, E. G. (1947). On Memory and Childhood Amnesia. Psychiatry , 10, 1-26.

Shobe, K. K., & Kihlstrom, J. F. (1997). Is traumatic memory special? Current Directions in Psychological Science , 6, 70–74.

Spiegel, D. (1996). Dissociative disorders. In R. E. Hales, & S. C. Yudofsky (Eds.), Synopsis of psychiatry. Washington, DC: American Psychiatric Press.

Spiegel, D. (1997). Trauma, Dissociation, and Memory. Psychobiology of Posttraumatic Stress Disorder , 821, pp. 225-237.

Sutherland, K., & Bryant, R. A. (2008). Autobiographical memory and the self-memory system in posttraumatic stress disorder. Journal of Anxiety Disorders , 22, 555–560.

Tedeschi, R. G., & Calhoun, L. G. (2004). Posttraumatic Growth: Conceptual Foundations and Empirical Evidence. Psychological Inquiry , 15 (1), 1-18.

Tedeschi, R. G., & Calhoun, L. G. (1995). Trauma and Transformation: Growing in the Aftermath of Suffering. Thousand Oaks. CA: Sage.

van der Hart, O., Nijenhuis, E., & Steele, K. (2005). Dissociation: An Insufficiently Recognized Major Feature of Complex PTSD. Journal of Traumatic Stress , 18 (5), pp. 413-423.

van der Hart, O., van Dijke, A., van Son, M., & Steele, K. (2000). Somatoform Dissociationin Traumatized World War I Combat Soldiers:A Neglected Clinical Heritage. Journal of Trauma and Dissociation , 1 (4), 33-66.

van der Kolk, B. A. (1987). Psycological Trauma. Washington: Amrican Psychiatric Press.

van der Kolk, B. A. (1994). The body keeps the score: memory and the evolving psychobiology of posttraumatic stress. Harvard Review of Psychiatry , 1 (5), 253-65.

van der Kolk, B. A., & Fisler, R. (1995). Dissociation and the fragmentary nature of traumatic memories: Overviewand exploratory study. Retrieved Jan 11, 2011, from David Baldwins Trauma Pages: http://www.trauma-pages.com/a/vanderk2.php

van der Kolk, B. A., & van der Hart, O. (1989). Pierre Janet & the Breakdown of Adaptation in Psychological Trauma. American Journal of Psychiatry , 146 (12), 1530-1540.

Williams, L., & Banyard, V. (Eds.). (1999). Trauma and Memory. Sage: Thousand Oaks, Calif.

Yovell, Y., Bannett, Y., & Shalev, A. (2003). Amnesia for traumatic events among recent survivors: a pilot study. CNS Spectrums , 9, 676-80.

ביאליק, ח' נ'. (תשל"ח). ח.נ. ביאליק, דברי ספרות. גילוי וכיסוי בלשון. הוצאת דביר.

גולדברג, ע'. (2012). השואה וההיסטוריה: נתקים בעידן פוסטמודרני. תיאוריה וביקורת , 121-155.

דוסטויבסקי, פ'. (2011). האחים קרמזוב. (נ' מירסקי, מתרגמים) תל-אביב: עם עובד.

לה קפרה, ד'. (2006). לכתוב היסטוריה, לכתוב טראומה. (ע' עריכה גולדברג, עורך, & י' פרקש, מתרגמים) תל אביב: רסלינג.

מורג, ר'. (2011). הגבר המובס. תל אביב: רסלינג.

עתריה, י'. (2011). ביאליק. מאזנים , פ"ה (5), 44-49.

עתריה, י'. (2013b). משבר הגבריות. סליל , 7, 57-81.

עתריה, י'. (2013c). קפקא: הוויה פוסט טראומטית. ב- ז' שמיר, י' עתריה, & ח' נגיד (עורכים), קפקא: פרשות ישנות – פירושים חדשים (עמ' 304-321). תל אביב: ספרא.

פלמן, ש', & לאוב, ד'. (2008). עדות:משבר העדים בספרות, בפסיכואנליזה ובהיסטוריה. (ד' רז, מתרגמים) תל אביב: רסלינג.

פרידלנדר, ש'. (2009). שנות ההשמדה, 1939-1945. ירושלים: עם עובד.

קאמי, א'. (1976). האדם המורד. (צ' ארד, מתרגמים) תל אביב: עם עובד.

קאמי, א'. (1985). הזר. (א' המרמן, מתרגמים) תל אביב: עם עובד.

קאמי, א'. (1978). המיתוס של סיזיפוס: מסה על האבסורד. (צ' ארד, מתרגמים) תל אביב: עם עובד.

קפקא, פ'. (1977). במושבת העונשין. ב- פ' קפקא, סיפורים ופרקי התבוננות (עמ' 151-183). ירושלים ותל אביב: שוקן.

תובל-משיח, ר', & שלו, א'. (2005). אפידמיולוגיה של תגובות נפשיות לטרור מתמשך בקרב מבוגרים בישראל. ב- א' זומר, & א' בלייך (עורכים), בריאות הנפש בצל הטרור. תל אביב: הוצאת רמות - אוניברסיטת תל אביב.