אובדן הריון - אם בידיים ריקות

פורסם בפסיכואקטואליה- גליון יולי 2014

אובדן הריון – אֵם בידיים ריקות

רעות בן קמחי

רעות בן קמחי, פסיכולוגית רפואית, המרכז הרפואי מאיר בכפר סבא; קליניקה פרטית, הרצליה.

 

אובדן היריון מתרחש בכ-20-10 אחוזים מכלל ההריונות, ועלול לקרות בכל שלב ומכל סיבה, אם באופן טבעי בשבועות הראשונים, אם באופן יזום עקב מומים ומחלות גנטיות ואם מות עובר בשלבים מתקדמים של ההיריון או אף בלידה עצמה.

בהגדרתם הרפואית, אובדני ההיריון נחלקים להפלות וללידות שקטות. לפי ה-WHO (World Health Organization), לידה שקטה משמעותה מות עובר ברחם בשלבי היריון מתקדמים. לכל מדינה נקודת חתך אחרת המציינת מהו שבוע ההיריון שעד אליו אירוע כזה מדווח כהפלה וממנו והלאה מדווח כלידה שקטה. בישראל מתייחסים ללידה שקטה החל משבוע 23 להיריון. אם לא ידוע שבוע ההיריון, מתייחסים לעובר השוקל 500 גרם ומעלה.

אובדן היריון הוא אירוע משנה חיים (Cote-Arsenault & Morrison-Beedy, 2001), המהווה מקור פוטנציאלי רב עוצמה לקשיים רגשיים (Kersting et al., 2007). ככל שההשקעה הפסיכולוגית והרגשית בהיריון גדלה, כך האובדן או הטראומה ייחוו כקשים יותר (Wenzel, 2014). משתנים נוספים שנמצאו כמשפיעים על רמות הדחק לאחר האובדן הם הזמן והאנרגיה שהושקעו בנסיונות להרות, ההיסטוריה הפריונית של האישה, גילה, מספר האובדנים הקודמים, מספר הילדים החיים, איכות מערכת היחסים בין בני הזוג וכן הציפיות הסביבתיות בנוגע להולדת ילד (Bennett et al., 2005). אלה מתווספים להיסטוריה הכללית של האישה ולאירועים הנוספים שחוותה בחייה המעצבים גם הם את האופן שבו ייחווה האירוע (Wenzel, 2014). פריט זה אינו קיים ברשימת המקורות

לעתים קרובות הפלה המתרחשת בשלבי היריון מוקדמים נתפשת כבעלת חשיבות פחותה או כמתרחשת "כדרך הטבע", ולכן לא צפויה לגרום למצוקה רגשית רבה (Iles, 1989). משום כך כאשר מצוקה כזו אכן עולה, לעתים קרובות היא אינה מקבלת יחס או מענה. אם האישה עדיין לא הרגישה בתנועות העובר ולא חוותה אלא שינויים קלים בגופה, פעמים רבות מניחים שאין זה סביר שהיא נקשרה להיריון, ועל כן אינה צריכה להתאבל על אובדנו. אחרים מוסיפים שיש לשער שהעובר היה לא תקין באופן כלשהו ועל כן נפל באופן ספונטני, ומצפים מהאם לחוש הקלה.

בפועל, בשלבי היריון מוקדמים העובר נחווה על ידי האישה כחלק ממנה. על אף שרבים מעידים כי תהליך ההיפרדות מן העובר ומעבר לתפיסתו כיישות נפרדת מתחיל עם הרגשת התנועות, נמצא כי נשים רבות מתייחסות לעובר כאדם ממשי כבר בשלהי השליש הראשון להיריון. אמונה זו מתחזקת לנוכח ריבוי בדיקות האולטרא-סאונד המתרחשות מוקדם מאוד בהיריון. פעמים רבות האישה חשה כאילו חלק ממנה אבד, עולות תחושות ריקנות וחוסר שלמות. חלק מהנשים תרגשנה חוסר נוחות אל מול האמירות על היות ההפלה דבר טוב עבורן, כאשר הן מצדן כבר נקשרו לעובר המתפתח ברחמן. האישה אף עלולה להאשים עצמה על שיצרה עובר פגום. בשל העובדה כי בשבועות הראשונים להיריון תחושת הקשר לעובר חזקה יותר עבור האישה מאשר עבור בן זוגה, עלול להיות שוני בעוצמת האבל בין השניים, מה שמאפשר לבן הזוג להיות פנוי יותר לתמיכה באישה. מנגד, אותו שוני עלול להדגיש את תחושות הפגימות והבדידות שהאישה חשה בתקופה זו.

ככל שההיריון מתקדם גדלה תחושת ההיקשרות בין האם והעובר וממשיכים להתפתח אצל האישה פנטזיות, ציפיות, התרגשות, תקווה, תוכניות לעתיד וכן רגשות אמהיים. כפועל יוצא, ככל שההיריון נפסק בשלב מאוחר יותר, כך מתעצמות התחושות הקשות. לאחר לידה שקטה נשים רבות ממשיכות לשים לב לזמן העובר ולחשוב באיזה שלב של ההריון הן היו צריכות להיות עכשיו אילולא הטראומה שפקדה אותן. הן ממשיכות לספור את שבועות ההריון, חלקן מבקרות באתרי אינטרנט העוסקים בהיריון ובודקות מה הן היו מרגישות אם ההיריון לא היה נפסק וכדומה. כחלק בלתי נפרד, תאריך הלידה המשוער, היום שבו היה אמור להיוולד התינוק, הוא יום קשה במיוחד, שבו עלולה האישה לחוש מצוקה רגשית מוגברת (Iles, 1989). התנהלות זו ממשיכה לעתים תקופות ארוכות. נשים רבות חושבות בן כמה היה צריך להיות הילד בנקודת זמן מסוימת, מה הוא היה עושה וכדומה (Wenzel, 2014). בנוסף, לעומת הפלות המתרחשות בשבועות המוקדמים, שבהן פחות אנשים יודעים על דבר ההיריון, בהפלות מאוחרות או במצב של לידה שקטה ההיריון כבר נראה לעין, וגם אנשים מהמעגל הרחוק מכירים בו, מה שגורם לכך שבני הזוג צריכים להסביר ולעתים אף להצדיק את שקרה (Iles, 1989). אלה, בנוסף לקושי לשהות במחיצת נשים שרק ילדו או שנמצאות בהיריון מתקדם, מקשים על האישה לחזור לשגרת חייה ומגבירים את חוויית הצמצום והניתוק מהסביבה.   

במקביל לתגובות הרגשיות, בתקופה הסמוכה לסיום ההיריון קיימים גם סימפטומים גופניים. הגוף אשר הכין עצמו לקבלת תינוק חי חווה לידה, והוא מושפע משינויים הורמונליים, קיים גודש בחזה והבטן שעדיין נראית הריונית ומצריכה בגדי הריון, מהווה תזכורת לאובדן (Wenzel, 2014). בנוסף לכל אלה יכולה האישה לחוות אנמיה, הזעת לילה ותחושה פיסית כללית לא טובה.

סמוך ללידה ההורים צריכים להחליט האם ברצונם לראות את התינוק, להחזיק אותו ולהיפרד ממנו (Cacciatore, 2010). ישנן עדויות מחקריות סותרות בנוגע להשפעת המפגש עם התינוק המת על ההתמודדות עם האובדן. יש הטוענים כי מפגש עם דמותו הממשית של הילד עשוי להיות טראומטי (Hughes et al., 2002), ומנגד נשמעות טענות שלפיהן פרידה ממשית כזו מסייעת להתהוותו של תהליך אבל תקין (Iles, 1989) ואף מפחיתה את הסיכון לדיכאון וחרדה (Cacciatore et al., 2008). במקרים שבהם בני הזוג מתלבטים ואינם מסוגלים להחליט במעמד המבלבל שבו הם נמצאים, קיימים בתי חולים המציעים לצלם את התינוק כדי לשמור לבני הזוג את הזכות להביט בו אם יבחרו בכך בהמשך.

אצל חלק מהנשים קיים צורך עז למצוא משמעות באובדן, להבין למה זה קרה או לזהות הסבר רפואי. ברוב המקרים אין הסבר ודאי לגבי מה גרם למוות העוברי, מה שעלול לגרום לתחושות של תסכול. נמצא כי לנשים שיש להן הסבר לאירוע קל יותר להסתגל לקושי לעומת נשים שחוו אובדן היריון ללא סיבה רפואית (Simmons et al., 2006).

במקרים שבהם נמצאו מומים בעובר, ההורים עומדים בפני מציאות טראומטית והחלטה רגשית קשה: להמשיך את ההיריון או לסיימו. הבחירה בסיום ההיריון משמעותה המתה אקטיבית של העובר, לאחריה המתנה מייסרת לכאבי הלידה ולבסוף לידת עובר מת (Kersting et al., 2009). לאחר קבלת ההחלטה, יש נשים הנאלצות להמתין כמה ימים עד סיומו של ההיריון, מה שמעלה תחושת מצוקה רבה, במיוחד אם הן כבר מרגישות את תנועות העובר. אחרות תבקשנה עיכוב של כמה ימים עד סיומו של ההיריון כדי לתת לעצמן זמן לעכל ולהיות בטוחות בהחלטתן.

מעבר לקושי הנוראי הזה, עלול להיווצר קושי רגשי נוסף כאשר בני הזוג מגלים כי הבעיה עלולה לחזור בהיריון הבא. כלומר לא רק ההיריון הנוכחי אבד, אלא הריונות עתידיים כמו גם החזון הפריוני כולו נמצאים גם הם תחת איום (Iles, 1989).

אובדן של דבר כל כך מורכב ומשמעותי, המצריך השקעה רגשית כל כך עמוקה, מלווה פעמים רבות בתחושות של אבל, הכוללות סממנים רגשיים, פסיכולוגיים, חברתיים ופיסיולוגיים (Condon, 2010). ביטויי האבל עשויים לנוע החל מעצבות קלה ועד חוסר תפקוד כללי, ותלויים במשמעות האובדן עבור האישה. עבור רוב הנשים בגיל הפריון האובדן מייצג מוות של ילד עתידי וכן עלול ליצור אובדן זהות של מי שתפשה את עצמה כעומדת להיות אמא, בין אם לראשונה ובין אם לילד נוסף (Iles, 1989). עלולות להופיע תחושות של עצב עמוק, כעס, אשמה, חוסר עניין, חוסר אונים והסתגרות (Wenzel, 2014), הפרעות כגון דיכאון, חרדה (Kersting et al., 2009)

ו-PTSD (Posttraumatic Stress Disorder) (Turton et al., 2009) ואף סימפטומים סומטיים (Badenhorst & Hughes, 2007).

למרות זאת, החברה נוטה שלא לזהות הפלות כאובדן, ועל כן יש נטייה להתעלם מכך שמדובר באירוע המביא איתו תחושות אבל אמיתיות (Cacciatore, 2010). דבר זה יכול להוביל לחוויה מלאת בדידות החסרה את התמיכה החברתית הנורמלית המגיעה בעקבות שכול. לא קיימים טקסים או מנהגים חברתיים או תרבותיים מקובלים שיכולים לסייע בהתמודדות, ופעמים רבות האישה עלולה לחוש מבודדת על ידי קשר של שתיקה, שנועד להגן לא רק עליה אלא גם על אלה הדואגים לה (Iles, 1989). לעתים נעשה ניסיון לנחם ולחזק תוך שימוש במשפטים כגון "הכול לטובה", "את תמיד יכולה לעשות עוד אחד" ודומיהם. אמירות אלה עלולות להיחוות על ידי האישה כהקטנת האבל שלה, מה שעלול לגרום להגברת תחושת הבדידות. התמודדות זו של הסביבה מובילה פעמים רבות לפער משמעותי בין הסביבה לבין חוויית האובדן והכאב של האישה, ובעטייה מונעת לא פעם קבלת תמיכה מספקת. התעלמות שכזו מחשיבותו וממשמעותו של האובדן על ידי חלק מהחברה, חברים, משפחה, ולעתים אפילו על ידי האישה עצמה, משבשת את תהליך האבל התקין. דבר זה יכול להוביל להתפתחות תגובות אבל פתולוגיות, כרוניות או לא תואמות (Cacciatore, 2010). חשוב לציין כי בחלק מהמקרים האבל מאופיין בתגובה מושהיית. במקרים אלה התגובה הראשונית יכולה להיראות כקהות רגשית, מה שעלול להוביל לפספוס המצוקה שמופיעה בשלב מאוחר יותר.

אובדן היריון מכניס מתח לכל מערכות היחסים המשמעותיות הסובבות את האישה. הכעס שלה לצד הצורך להאשים מרחיק אותה מחברים, ממשפחתה ואף מבן זוגה, בייחוד אם בן הזוג לא חווה את האבל באופן דומה (Badenhorst & Hughes, 2007). אם יש בבית ילדים נוספים, גם הם מרגישים היטב שמשהו קרה. תגובתם משתנה ויכולה לנוע החל משוויון נפש ועד שאילת שאלות שיהיו קשות להורים האבלים. התגובה תלויה בגיל, ביכולת הקוגניטיבית, ברמת הציפייה להגעת התינוק וכן בתגובת המשפחה כולה לאובדן. הם עלולים לחוות בלבול ואף להאשים – את עצמם או את אמם – באובדן ההחריון (Iles, 1989). כמו כן תיתכן הפגנת כעס כלפי האם על שמנעה מהם אח פוטנציאלי. במקרים רבים ההורים חווים קושי בהתמודדות עם תגובות ילדיהם לאובדן, ולעתים הם כל כך עסוקים באבל שלהם עד שאינם מבחינים בצרכים של ילדיהם (Badenhorst & Hughes, 2007). גם כאשר קיימת סביבה תומכת בדמות חברים ובני משפחה, פעמים רבות לאחר תקופה קצרה ממשיכים האחרים הלאה בחייהם, בעוד האישה חשה שהיא עדיין אינה מוכנה לחזור לשגרה. בשלב זה מצטרפת התחושה לפיה אף אחד לא מבין באמת את שקרה.

חוויית אובדן ההיריון נותרת ומלווה בצורה זו או אחרת את האישה במשך כל חייה (Wenzel, 2014). נמצא כי נשים לאחר לידה שקטה מראות רמות לחץ גבוהות משמעותית מאלה של נשים שילדו עובר חי, לפחות 30 חודשים אחרי האובדן (Boyle et al., 1996). עוד נמצא כי סיום היריון, הפלה ספונטנית ומוות תוך רחמי עלולים להוביל לתגובת דחק פוסט טראומטית (2004 ,Van Pampus & Wolf). Kersting et al (2005) אף מצאו שהפסקת היריון עקב מומים בעובר בטרימסטר השני עלולה להוביל לתגובת דחק פוסט טראומטית חמורה ותגובות אבל משמעותיות גם שנים לאחר האירוע.

ההיריון הבא

בין 50 ל-89 אחוזים מהנשים שחוו אובדן היריון ינסו להרות שוב (Cordle & Prettyman, 1994; Swanson, 1999). ההיריונות הבאים יהיו מלווים בתחושות של פגיעות, דאגה, פחד וחוסר ודאות לגבי תוצאות ההיריון (Cote-Arsenault & Morrison-Beedy, 2001) ואף בחרדה גבוהה יותר של הנשים הן ביחס לעצמן והן ביחס לנשים אחרות שלא חוו אובדן, כאשר חרדה מוגברת במהלך ההיריון נמצאה כקשורה לתוצאות מילדותיות שליליות (Wadhwa et al., 1993) וכן לתוצאות טובות פחות בהתייחס לתינוק ולהורות (Armstrong & Hutti, 1998). היריון זה מאופיין לעתים בניתוק רגשי של האם מההיריון ומהעובר כדי לא להיפגע שוב במקרה של אובדן אפשרי (Cote-Arsenault & Morrison-Beedy, 2001), לפחות עד השבוע שבו אובחנה הבעיה או הסתיים ההיריון הקודם. ציפייה לסיום היריון במועד עם תינוק חי ובריא נראית אפשרות תמימה ולא ודאית כלל.

לצד התפיסה שלפיה היריון חדש יעזור לאישה להתגבר על המצוקה הרגשית, יש הטוענים כי היריון חדש עשוי למנוע את השלמת תהליך ההתאבלות על ההיריון ועל העובר שאבדו (Iles, 1989). אבל לא פתור זה עלול לגרום לסימפטומים רגשיים במהלך ההיריון הבא ואף לאחר הולדת התינוק. מחקרים אף הראו שנשים מועדות יותר ל-PTSD בהיריון העוקב בייחוד אם הוא נוצר סמוך להיריון שהסתיים. Turton et al. (2001) מצאו כי כ-21 אחוזים מהנשים בהיריון העוקב חוו פוסט טראומה, וכ-5 אחוזים סבלו מפוסט טראומה גם שנה אחרי הלידה של התינוק החי. כמו כן נמצא שנשים שהיו עד שנה מהאובדן ונשים שלא קיבלו תמיכה או שקיבלו תמיכה לא מספקת היו מועדות יותר לפיתוח PTSD.

טיפול

קיימים כמה גורמים המסייעים לבני הזוג להמשיך בחייהם לצד האובדן, ביניהם ביטוי הרגשות העולים כתוצאה מהאובדן, לרבות רגשות הנתפשים כלא לגיטימיים, קבלת מידע על אופני ההתמודדות עם אובדן היריון תוך הדגשת התגובות הנורמליות הצפויות לעלות כחלק מתהליך ההתמודדות, שימוש במערכות תמיכה קיימות כגון משפחה וחברים וכן פנייה לאיש מקצוע (Kersting et al., 2011). טיפול מקצועי יכול, לצד תהליך האבל הטבעי, לסייע להפחתת הסמפטומים הרגשיים בהמשך הדרך בכלל ובהיריון העוקב בפרט.

קיימות כיום גישות טיפוליות שונות לטיפול בנשים המתמודדות עם אובדן היריון המסייעות להפחתת הסימפטומים הטראומטיים, ביניהן טיפולים פרטניים (פסיכותרפיה, CBT, EMDR), טיפול משותף לשני בני הזוג, קבוצות תמיכה ואף טיפול מקוון (on line).

תיאור מקרה

גלית (שם בדוי), בשנות ה-30 לחייה, נשואה ואם לילדה בת 5. חוותה בשבוע 30 להריונה מוות תוך רחמי של העובר מסיבה לא ידועה. זמן קצר לאחר הלידה השקטה החלו היא ובעלה לנסות להרות בשנית, ללא הצלחה.

גלית ואני נפגשנו כשנה לאחר הפסקת ההיריון.

כבר בפגישה הראשונה אובדן ההיריון תפס את כל המקום. באותה פגישה היא גוללה בפני את "סיפור המוות" (כלשונה) ואת הקושי שהגיע בעקבותיו: היא לא הצליחה לישון, בקושי אכלה, בכתה המון, הסתגרה, לא תפקדה (כאישה, כאם, כאדם), מאוד כעסה על עצמה, לא הייתה מסוגלת לא לראות צמחים נובלים, לא להאזין לחדשות ולא לשמוע על מקרים קשים. היא כמעט שלא ישנה, וכשהייתה נרדמת, פעמים רבות חלמה את אותו חלום שבו היא רואה את התינוק המת בלב ים ומנגד את בתה, יושבת על החוף, והיא צריכה להחליט במי לבחור, נקרעת בין שניהם. מאז הלידה השקטה אף החלה לסבול ממגרנות, שלא נעלמו. גם המשפחה מסביבה התקשתה להתמודד עם המקרה. בעלה החל להסתגר, לא הצליח להכיל את כאבו ואת כאבה במקביל. בתה כעסה מאוד על האירוע והחלה לחוות התפרצויות זעם על סביבתה הקרובה. מצבה הלך והחמיר והיא הופנתה לטיפול רגשי פרטני. גם הוריה של גלית לא יכלו לשאת את כאבה, ובכל פעם שהתקשרה והחלה לבכות, ניתקו את השיחה. החברים בסביבתה המליצו לה לשכוח מההיריון בכוח ולחשוב רק על העתיד, על ההיריון הבא.

לאחר הלידה, כדי להקיא את הכאב מתוכה, הייתה רצה "עד שהרגליים היו נשברות". כשהרגישה שאינה יכולה יותר, נפגשה פעמיים עם המטפלת הרגשית של בתה, שלימדה אותה טכניקת דמיון מודרך שעזרה לה לדבריה לשחרר את התינוק ואת החלום ונוראי.

עם הזמן המצב הפך נסבל יותר עבורה. היא תארה את עצמה כ"מחזיקה שגרה קרה", משתדלת להגביל את הזמן שמרשה לעצמה לחוש בו כאב. עם זאת, היא סיפרה שעדיין עולות מחשבות על הלידה השקטה והתינוק, כמו גם רגשות קשים, בעיקר כאשר רואה סרט שמזכיר, שומעת על אישה שהרתה או ילדה וכדומה. היא סיפרה שכששואלים אותה כמה ילדים יש לה היא עונה "אחת בחיים ואחד שלא פה".

במקביל להתמודדות עם הלידה השקטה, גלית מתמודדת לראשונה עם אי פריון. לדבריה גם ההיריון עם בתה וגם ההיריון שאבד נקלטו בניסיון הראשון. כעת, על אף שהכול תקין מבחינה גופנית, היא לא מצליחה להרות. במהלך פגישתנו הראשונה גלית בכתה ללא הפסקה, והיה נראה כאילו היא נמצאת איתי בגופה אך בנפשה היא נמצאת שם, חווה שוב את האירוע הטראומטי, עד כדי כך שהיא לא שמה לב לדמעות שניגרו על פניה ובתום הפגישה יצאה כשחולצתה רטובה.

מהתרשמותי היה נראה כי אף שעברה שנה מאז האירוע, רמת החודרנות שלו עדיין גבוהה מאוד. התנהלותה העידה כי קיימת תגובה רגשית חזקה מאוד ולהערכתי ניכרו בהתנהלותה מאפיינים המעידים על PTSD. לאור כל אלה הצעתי לגלית לנסות לעבד את האירוע תוך שימוש בשיטת EMDR, והיא נאותה.

כאשר מדובר בטראומה ממוקדת, הטיפול בשיטה זו פעמים רבות קצר ויעיל. במהלך הטיפול מתחדש התהליך הנורמלי של עיבוד האינפורמציה, כך שבסיום העבודה האירוע עצמו נזכר, אך פחות מפריע ומטריד.

הטיפול בגלית כלל בסך הכול 12 מפגשים. בתחילת הטיפול תיארה גלית תחושות קשות של אשמה, כעס על עצמה, חוסר יכולת לשמוח במלוא לבה, חוסר יכולת ליהנות עם בתה, עצבנות רבה וכן חוסר יכולת לדבר על האובדן מבלי לבכות בכי בלתי נשלט. היא סיפרה שהיא חווה חלומות חוזרים וסיוטים כך שלילותיה לא שקטים. התחושה הייתה של בדידות, צמצום חברתי, חסר וריקנות. ברמה הגופנית תיארה כאמור מיגרנות שהחלו לאחר הלידה השקטה וכן אי פריון משני. בראשה עברו מחשבות קשות כגון "אני רוצחת", "מת לי ילד" ואף ניכר ערבוב בין התינוק המת והילד העתידי הרצוי. ברמה הסביבתית ניכרה פגיעה בתא המשפחתי עקב חוסר יכולתם של בני הזוג להכיל אחד את כאבו של האחר, נוצר ריחוק מחברות שלא הבינו את עומק כאבה, ואף צומצם השיח עם הוריה.

התחלנו לעבוד על הלידה השקטה תוך עיבוד מחדש של אירועים ספציפיים שבלטו יותר מאחרים בסיפורה של גלית. שיתוף הפעולה מצידה היה מוחלט והיא התמסרה כולה לטיפול. עם כל פגישה ניכר שינוי בתחושותיה, לרוב בכיוון החיובי. בפגישה הרביעית סיפרה שהצליחה במהלך השבוע לבלות עם בתה ואף לשמוח, דבר שלא קרה מאז הלידה השקטה. לצד זה, סיפרה שהתגברה כמות הסיוטים, וכמעט כל לילה היא חולמת שמישהו מיקיריה מת. בפגישה השישית דיווחה כי הסיוטים פסקו. היא חזרה לישון טוב, מרגישה שהתקפי הבכי חזקים יותר, אבל גם קצובים וקצרים יותר ואחריהם מצליחה לחזור לשגרה, מרגישה שמצליחה לנשום טוב יותר, לפנות קצת מקום.

בפגישה השמינית סיפרה שהמיגרנות נעלמו כמעט לחלוטין. לתחושתה היא כבר לא נמצאת בבור שחור. עדיין הייתה רוצה להיות שלווה יותר, אבל חושבת שכעת זה קשור לאי הפריון יותר מאשר ללידה השקטה. היא הצליחה להפריד בין התינוק המת והתינוק החי העתידי. לפגישה העשירית הגיעה מפוחדת, עם בשורה על בדיקת היריון חיובית. הפגישה עסקה בהתבוננות על התהליך שעברה, על המקום שבו נמצאת היום, על כך שמסוגלת לדבר על האירוע מבלי לבכות, מסוגלת לתת להיריון החדש מקום משלו, ולא במקום או על חשבון התינוק הקודם. דיברנו על פינוי הרחם מהתינוק הקודם, מה שאִפשר מקום לתינוק הנוכחי. סיימנו לעבד את אירוע האובדן, ובפגישתנו האחרונה סיפרה שנצפה דופק עוברי. גלית לא האמינה. במהלך השיחה נעה בין אושר, התרגשות ופחד. היא סיפרה שבבדיקת הדופק לא חשבה על התינוק הקודם, ומרגישה שאמנם הוא יהיה חלק ממנה לעולם, אבל הוא גם סיפור שנגמר, שהיא מסוגלת לדבר עליו מבלי העומס התחושתי והרגשי. השינוי הזה מאפשר לה להכיל את הכאב של בעלה, לפנות מקום גם לשמחה, לבתה ולהיריון החדש בחייה.

מקורות:

rmstrong, D., Hutti, M. (1998). Pregnancy after perinatal loss: the relationship between anxiety and prenatal attachment in a subsequent pregnancy. Journal of obstetric, gynecologic, and neonatal nursing, 27, 183-189.

Badenhorst, W. & Hughes, P.(2007). Psychological aspects of perinatal loss. Best Practice & Research Clinical Obstetrics and Gynaecology, 21(2), 249-259.

Bennett, S. M., Litz, B. T., Lee, B. S. & Maguen, S. (2005). The scop and impact of perinatal loss: current status and future directions. Professional psychology: research and practice, 36.,180-187.

Boyle, F. M., Vance J. C., Najman, J. M. & Thearle, M. J. (1996). The mental health impact of stillbirth, neonatal death or SIDS: prevalence and patterns of distress among mothers. Social science and medicine, 43, 1273-1282.

Cacciatore, J. (2010). Stillbirth: Patient-centered psychosocial care. Clinical obstetrics and gynecology, 53(3), 691–699.

Cacciatore, J., Froen, F. & Radestad, I. (2008). Effects of contact with their stillborn babies on maternal anxiety and depression. Birth Issue Perinatal Care, 35(4), 313–320.

Condon, J. (2010). Women's mental health: a wish-list for the DSM V. Archives of women's mental health, 13, 5-10.

Cordle, C. J., Prettyman, R. J. (1994). A 2-year follow-up of women who have experienced early miscarriage. Journal of reproductive infant and psycology, 12, 37-43.

Cote-Arsenault, D. & Morrison-Beedy, D. (2001). Women's voices reflecting changed expectations for pregnancy after perinatal loss. Journal of Nursing Scholarship. 33: 239-244.

Hughes, P., Turton, P. & Hopper, E. (2002). Assessment of guidelines for good practice in psychosocial care of mothers after stillbirth: a cohort study. The Lancet, 360: 114–118.

Iles, S. (1989). The loss of early pregnancy. Clinical obstetrics and gynecology, 3(4): 769–790.

Kersting, A., Dorsch, M., Kreulich, C., Reutemann, M., Ohrmann, P., Baez, E. & Arolt, V. (2005). Trauma and grief 2–7 years after TOP because of fetal anomalies – a pilot study. Journal of Psychosomatic and Obstetric Gynecology, 26(1), 8–14.

Kersting, A., Kroker, K., Schlicht, S. & Wagner, B. (2011). Internet-based treatment after pregnancy loss: concept and case study. Journal of psychosomatic obstetrics and gynecology. 32(2): 72-78.

Kersting, A., Kroker, K., Steinhard, J., Hoernug-Franz, I., .Wesselmann, U., Luedorff, K., Ohrmann, P., Arolt, V. & Suslow, T. (2009). PsychologIcal impact on women after second and third versus women after preterm Birth – A 14 Month follow up study. Arch womens mental health. 12: 193-201.

Kersting, A., Kroker, K., Steinhard, J., Lu¨dorff, K., Wesselmann, U., Ohrmann, P., Arolt, V. & Suslow, T., (2007). Complicated grief after traumatic loss, A 14-month follow up study. Eur arch psychiatry clinic and neuroscience, 257, 437–443.

Simmons, R. K, Singh, G., Maconochie, N., Doyle, P., Green, J. (2006). Experience of miscarriage in the UK: qualitative findings from the national women's health study. Social science and medicine, 63, 1934-1946.

Swanson, K. M. (1999). Effects of caring, measurement, and time on miscarriage impact and women's well being. Nursing research, 48, 288-298.

Turton, P., Hughes, P. & Evans, C. (2009). Long-term psychosocial sequelae of stillbirth: phase ll of nested case-control cohort study. Arch womens mental health, 12, 35-41.

Turton, P., Hughes, P. & Evans, C. (2001). The incidence and significance of post traumatic stress disorder in the pregnancy after stillbirth. British journal of psychiatry, 178, 556-560.

Van Pampus, M. G. & Wolf, H. (2004). Posttraumatic stress disorder following preeclampsia and HELLP syndrome. Journal of Psychosomatic Obstetrics and Gynecology, 25(3/4), 183-187.

Wadhwa, P. D., Sandman, C. A., Porto, M., Dunkel-Schetter, C. & Garite, T. J.(1993). The association between prenatal stress and infant birth weight and gestational age at birth: a prospective investigation. American Journal of Obstetrics and Gynaecology, 169(4), 858-865.

Wenzel, A. (2014). Coping with infertility, miscarriage and neonatal loss. U.S.A: Edwards Brothers.