לזכרה של ד"ר יוכי בן-נון

הסתדרותהפסיכולוגים בישראל

הוא אפילו ‘פיגום’ כלשונה, עמוד להיתמך על-ידו. והצורך

להיות מטופלת - הריהו כורח שלא יגונה, עוד ‘פיגום’, חשוב לא

פחות”.

יוכי אהבה מאוד מוסיקה קלאסית, אהבה שירשו היא ושני אחיה

בעיקרמאביהם. היאהייתהמזכירהבעיניים נוצצותאתהפעמים

שבהם לקח אביה אותה, בת הזקונים שלו, לצפות באופרות

שהועלו אז בבית האופרה שיסדה בזמנו אדיס דה פיליפ ברחוב

הירקון על שפת ימה של תל אביב, מקום שאליו היה לוקח אותי

גם סבי כשהייתי ילדה. היא הזכירה את התקליטים שהתנגנו

בבית, ואת המוסיקה שבקעה מהרדיו הגדול והישן. במיוחד היא

, בעיקר

20-

אהבה את המוסיקה שנכתבה עד תחילת המאה ה

יצירות מתקופת הבארוק, ו”קצת הרבה פחות” את זו שנכתבה

. היא אהבה תיאטרון, בעיקר מחזות

19-

אחרי תום המאה ה

דרמטיים מן הקלאסיקה, ולא חיבבה מחזות זמר. לאחר ששתינו

התאלמנו המשכנו את ה”מסורת” שהתגבשה שנים קודם לכן

בזוגות, ובלי ורדי ואיציק פקדנו כל שנה את אירועי המוסיקה

באבו גוש שנערכים בשבועות וסוכות, ובשבתות בצהריים את

אלה שנערכים בעין כרם הסמוכה לירושלים, ב”צוותא” בתל

אביב ובמקומות אחרים.

בין סדרות ההרצאות הרבות שהלכנו אליהן ביחד היו למשל

מבוא לקבלה ולספר הזוהר, תנ”ך ויהדות בעולם המודרני, מבוא

לתורת האיסלם ועוד. אני גם השתתפתי בקורסים בתחום

ה”חידושים בחקר המוח”, בקורסים שעסקו בסודות היקום,

בקורסים שבהם הרצו סופרים שחיים עמנו, ובקורסים בתולדות

הסכסוך היהודי-פלשתיני. יוכי, הפסיכולוגית (“על המוח אני

כבר יודעת מספיק”), הלכה גם לקורסים לכתיבה יוצרת, לשיפור

היידיששלמדה מאמה ולכאלהשעסקו בספרות ביידיש ובהומור

היהודי. אחרי מותו של איציק היא גם השתתפה בקורס שעסק

בתחום ההון - השקעות, מניות, קרנות נאמנות - “כדי שאוכל

לנהל טוב יותר את ענייני הכספים שלי לאחר צאתי לפנסיה”.

כמו ורדי וכמוני הייתה יוכי תולעת ספרים מושבעת, למרות

שבשנים האחרונות לחייה היא קראה יותר ספרות מקצועית

(בעיקר ספרים העוסקים בשכול, אובדן ואבל, וכיצד ניתן

להתמודד עם רגשות אלה) ועבודות של תלמידות, ופחות

ספרות יפה, אף שגם מזו לא הניחה ידה. היא קראה בערבים

הפנוייםהמעטיםשהיו לה ובסופי שבוע, ואז גם כתבה - מאמרים

מקצועיים, תשובות לשאלות הרבות שהופנו אליה, ביקורת

ספרים מקצועיים ל”פסיכואקטואליה” ועוד ועוד, וכמו שנהגה

לומר לי - “בערב, אחרי היום הארוך ולפני שאני נכנסת למיטה

עם ספר, אני כותבת גם משהו לעצמי, לנפש. אני לא בטוחה אם

אי-פעם זה יהיה ראוי לפרסום, אבל זהו צורך עז שאני חשה בו

והכתיבה מקלה עלי”.

לאחר מות אמה יהודית לקחה יוכי על עצמה את כל הקשור

בכינוס בני המשפחה הקרובה בחגי ישראל, כולל שימור

המאכלים שיהודית נהגה להכין, תחום שלא הצטיינה בו באופן

טבעי אבל כמו בכל תחום אחר בחיים שיש ללמוד לעשותו

היטב, הביאה את עצמה להתמחות בבישול המאכלים הזכורים

לטובה. והיא אכן השתפרה עד כדי כך שאחיה הגדולים, שנהגו

בעבר לסנוט בה ולהקניטה בשל הבישול “חסר הדימיון והרגש,

ובמיוחד חסר התיבול” שלה, התחילו לומר - “מה קרה, יוכי, זה

פתאום מתחיל להיות טעים, כמעט כמו של אמא”...

סבלה של יוכי העצים בשנה האחרונה של חייה והפך אותם

לכואבים ומרים. טעם מתכתי רע בפה שלא הרפה, עור שנעשה

יבש, דקיק וקרוע, ציפורניים חולות וסדוקות, פצעים בכפות

הרגליים ובמקומות אחרים בגוף, הפרעות בשינה עד כדי

אינסומניה, חולשה מתגברת. היא הלכה ורזתה ולמרות כל

אלה המשיכה כמעט עד לשבוע האחרון של חייה ברוב פעולות

ההתנדבות, ולא ויתרה על יציאה עם הנכד והכלבה לטיולי אחר

צהריים, שגבו ממנה מחיר גופני קשה אבל גם העניקו לה את

רגעי האושר האחרונים.

יוכי כמו יוכי, שיתפה רק מעטים בסבל. רק לא להדאיג. לא

להעיק. בשנים שבהן שב הסרטן להרים ראש היא חיפשה עזרה

והקלה גם בתחומי הנפש. היא למדה מדיטציה ושיטות הרפייה,

תרגלה חשיבה חיובית ודמיון מודרך, יצאה לסופי שבוע

בבית חב”ד בצפת, שם נתנה בהתנדבות הרצאות בפסיכולוגיה,

מותאמות לקהל השומעים, תרמה כסף לחסידות ברסלב

ולחסידויות אחרות, וכך כתבה:

“החיפושאחר אמונה, וההתקרבות לדת נותנים בידנו, להרגשתי,

שני כלים: ראשית, ההיסמכות על דרך חשיבה המקלה על

קבלת הדין ומסייעת במציאת הנחמה (הצידוק, התיקון). שנית,

הטקסים הנלווים לאמונה, אם מדובר בתפילה ובהדלקת נרות,

או - להבדיל אלף הבדלות, בהתכנסות פנימה ובמדיטציה. אלה

וגם אלה מבנים עבורנו את רצף הזמן ויוצרים עוגנים מסייעים

להתמודדות עם האבל”.

יוכי הביטה בחיים וגם במוות לא דרך משקפיים וורודים ולא

דרך משקפיים שחורים, אלא בישירות, בבהירות, בלא אשליות

וסנטימנטליות אבל עם תקווה ואופטימיות שלמדה לסגל

לעצמה גם בזמנים הקשים ביותר, ועם התייחסות חומלת

ואמפטית לזולת הסובל.

לי לא נותר אלא לקוות שאנו, שנשארנו כאן וחשים בחסרונה,

נצליח גם אנחנו לסגל לעצמנו יכולות דומות, למרות התחושה,

כדבריה של יוכי - ש”שום דבר לא נעשה במלואו, והמוות עדיין

צובע הכל בצבעו השחור-אפור של האובדן, והכאב, והגעגוע” -

אבל גם עם זיכרון חי של כל הטוב שהרעיפה.

על אמא, מאת הגיסה-דניאלה