פורסם "בפסיכואקטואליה" - גליון אוקטובר 2014
הסובייקט והגוף המתענג/ ארנסטו פיצ׳וטקה
ארנסטו פיצ'וטקה. פסיכולוג קליני. פסיכואנליטיקאי לאקאניאני. מדריך ומרצה בתוכניות לפסיכותרפיה, אוניברסיטאות חיפה ותל אביב.
לאקאן טען שלאנליטיקאי יש חובות כלפי התקופה שבה הוא חי. טענה זו עוברת כחוט השני לאורך כל עבודתו וקובעת שהקליניקה שלנו טובלת בתלאות התקופה והולכת ומשתנה ככל שתרבות התקופה משתנה. השאלה היא איך לשמר את הגרעין של התגלית הפרוידיאנית – הלא מודע – ולהתאימו לזמנים משתנים? ברור שאם הפסיכואנליזה רוצה להמשיך להתקיים כפרקטיקה משפיעה עליה לוותר על כל זכות לאקסטרטריטוריאליות. חדר האנליזות לא אמור לשמש מקלט שמשאיר מחוץ לסֶטינג את חייו הממשיים של הפציינט, ובכלל זה גם חישות גופו. נושא הגוף אפוא מתאים במיוחד לאתגר את החשיבה האנליטית הקלאסית.
הפוסט מודרניזם עד להדגשה יתרה שמקבלים הערכים הקשורים לדימוי הגוף. ערכים המפעילים תעשייה שלמה, שבה המדע הרפואי חובר לאינטרסים הכלכליים. זמן וכסף רב מושקעים כדי להתאים את הגוף לאידיאלים של האופנה ולהפוך אותו לסחורה נחשקת. נראה שהחלום של דקארט דוחף להתממש: הגוף הולך והופך למכונה נטולת סובייקטיביות. שיטות טיפול שונות קמו נגד תופעות אלו במטרה להחזיר את הנפשי ולקשור אותו מחדש לגופני.
מה יש לפסיכואנליזה לומר על כך? האם תחתור לכריתת ברית עם הנוירולוגיה בניסיון נואש להבטיח לעצמה לגיטימיות מדעית בזמנים פוזיטיביסטיים? או שמא תחבור לגישות הוליסטיות המנסות לחלץ את הגוף מההחפצה תוך דילוג על הלא מודע הפרוידיאני? באשר לגישות הוליסטיות אלה קובעת קולט סולר ש"הטכניקות הגופניות בכללותן מנסות להכפיף את הגוף למסמני אדון, מנסות להכניס את הגוף לסדר מסוים" (Soler, 1984).
זאת ועוד: פרויד פעל בתקופה ויקטוריאנית, אידיאולוגית, שבה הסמכות וההדחקה שלטו וההזדהויות עם מודלים הייתה חזקה. זאת הייתה תקופה שבה טקסי חניכה סמליים ברורים ציידו את המתבגרים בכלים שאפשרו להם להתמודד עם התמורות הגופניות הפוקדות אותם. טקסים אלה סללו דרך למפגש המיני. תאוות הבשר האסורות הוסתרו אפילו בפני מטפלים. קונפליקטים מוסריים שמקורם בעודף סיפוק אסור פקדו את הקליניקות. אם כן, הסיפוק הגופני ווסת על ידי הנורמה, גם אם הוויסות השאיר שארית, שאותה כינה פרויד הסימפטום הנוירוטי. ההדחקה המינית הובילה את פרויד לקיים רומן אמיץ ומתמשך עם החיפוש אחרי האמת המודחקת שבבסיסם של הסימפטומים. זו הסיבה שהפירוש של המודחק הפך לאמצעי האמצעים בפרקטיקה האנליטית.
הנוף התרבותי השתנה מאז. מסימני התקופה היא העובדה שהנורמות כאילו נטשו את הגוף, הפקירו אותו. בזמנים פוסט אידאולוגיים, שבהם הסמכות שוקעת והסיפוק הבוטה חושף את עצמו בכל מסך, סוגיית האמת החסומה והגלומה בגוף הולכת ומפנה דרך לסבל, שמקורו בסיפוק דחפי לא מרוסן. פירסינג וקעקוע, פעולות ממשיות וישירות על הגוף, תופסות את מקומם של החניכה האדיפאלית. האם הפסיכואנליזה תמשיך לדבוק באופן בלעדי בפירוש כאמצעי האחד וכמעט יחיד לגשת לגופני בתקופה שלנו? אחת הביקורות הרווחות על האנליזה היא שבאמצעות מילים בלבד אי אפשר לגשת לסבל הגופני הלא מילולי. ואכן, נשאלת השאלה: איך אפשר להסביר ששיטה טיפולית שלא משתמשת אלא בדיבור עשויה לשנות דבר מה מהסבל המעוגן ממשית בגוף? במקום הצהוב [...]
אתייחס לכמה פיתוחים תאורטיים שפיתח ז'אק לאקאן כדי לנסות למצוא תשובות לשאלות אלו. אקדים ואומר ששאלה עיקרית הנחתה את לאקאן: מה הקשר בין דיבור לבין סיפוק, מה הקשר בין השפה לבין הגוף? ידוע שהשפה שימשה ללאקאן כלי תאורטי שאיתו נכנס לפסיכואנליזה, באמצעותו ניגש לקריאה מחודשת ומחדשת של הטקסטים של פרויד. הדיבור של הנוירוטי באסוציאציה החופשית ובחלומות מייצר מובנים כפי שחוקי שפה מייצרים מובנים. אלה חוקי שפה שמאפשרים לנו לצחוק למשמע דו-משמעות. הלא מודע בעבודה האנליטית הוא מכונה ליצירת מובנים חדשים שאותם אנו מכנים לא מודעים. טענה מרכזית של לאקאן בתחילת עבודתו היא שהלא מודע הפרוידיאני נבנה כשפה.
הניסיון הקליני עם פסיכוטיים מאפשר להמשיג הבדלים חדים בין נוירוטיים לבין פסיכוטיים, באשר לפעולת השפה והלא מודע; הבדלים אלו הם אלה שהובילו את לאקאן לעיסוק הולך וגובר בממשות הגוף. הפסיכוטי מראה את מה שהנוירוטי מכסה: יש גרעין גופני ממשי המכוון את הסובייקט, ויהיה זה נוירוטי או פסיכוטי. גרעין ממשי שמתווה את דרכו.
אנו לא נולדים עם גוף
הגוף שבו אנו עוסקים בפרקטיקה איננו האורגניזם. אנו נולדים עם אורגניזם. זה המשותף בינינו לבין בעלי חיים. אך הגוף הוא מציאות נוסח המציאות הנפשית שעליה דבר פרויד. כלומר הגוף הוא דבר מה שלא קיים מלכתחילה, אלא שהולך ונבנה במציאות הנפשית. אם וכאשר הוא נבנה. נתייחס בהמשך לגוף אצל סכיזופרנים המלמד שלא תמיד הגוף אכן נבנה.במקום הצהוב [...]
במהלך עבודתו פיתח לאקאן שלושה מושגים שונים כדי לנסות להגדיר איך נבנה הגוף. בתחילת עבודתו דיבר על הגוף הדמיוני, אחר כך על הגוף הסמלי, ולבסוף הגוף הממשי, המתענג.
הגוף הדמיוני
הגוף הדמיוני הוא דימוי הגוף כפי שמצטייר במראה. ידועה התאוריה של לאקאן על מה שמכונה שלב המראה. משם לקח ויניקוט את ההתייחסות למבט של האם כמראה. זהו הגוף של הפנטזיות, של הדמיונות, הגוף של יחסי האובייקט. על מה מדובר בשלב המראה?
אומר לאקאן: "על מנת לעשות גוף יש צורך באורגניזם חי פלוס דימוי, כלומר לקשור בין אחדות הדימוי לבין תחושת השלמות הגופנית" (Lacan, 1949). התינוק מסתכל במראה ומזהה: אני שווה דימוי, הבבואה במראה. אין לו עדיין את הכישרון לאחוז בחפצים, עדיין לא יכול ללכת, והוא שרוי במצב של חוסר קואורדינציה מוטורית. האיברים שהוא מזיז אינם מזוהים על ידו כאיברים שלו. חלקי האורגניזם שלו מחוללים תחושות שאותן אינו יכול לזהות עם "אני". זאת עד הזיהוי הזה בין תחושות לבין הבבואה. הדימוי השלם הוא המטריצה של הנרקיסיזם. כי הוא שלם וכי הוא מלווה בהתייחסויות של הסביבה ל-his majesty the baby (פרויד, 1914). אך אין לבלבל בין סיפוק נרקיסיסטי, הסגידה לגוף העצמי, לבין חישה גופנית. סוגדים לדימוי כי הוא מגונן עלינו מפני חישות פולשות. סוגדים לו כי בו בזמן שהגוף מפורק לאזורים, הוא, הדימוי הגופני, מושלם. אך הדימוי, כשלעצמו, וירטואלי וריק מתחושות, ריק מחיות ומליבידו. מה שאנו מדמיינים על גופינו איננו זהה לגוף החש. הגחות ישירות של חישה גופנית מתרחשות דווקא כאשר יש נקודה עיוורת בדימוי. בעיקר כשמשהו לא הולך כמו שדימינו בחלק גוף זה או אחר, הגחת החישה מלווה לא פעם במועקה. לעניות דעתי, הגוף שבו מדובר בהרבה טיפולים גופניים שמטפלים ישירות בגוף, הוא הגוף של הדימוי. הדיבור על הגוף איננו אלא ניסיון לתחום בדימוי דבר מה חישתי שחומק מהדימוי.
הגוף הסמלי
באמצע שנות ה-50 של המאה הקודמת לאקאן ייבא אל תוך הפסיכואנליזה את מושג הסובייקט, הסובייקט של הלא מודע. זו התקופה הסטרוקטורליסטית שלו, הנושקת לגישה אינטרסובייקטיבית.
מה גורלו של הגוף בתקופה זו של העבודה של לאקאן? הדגשת הסובייקט מצמצמת את הגופני לאלמנט סמלי. הגוף הופך לטקסט, ביטוי מטאפורי טקסטואלי של המודחק. זהו הגוף הקלאסי בפסיכואנליזה, הגוף של ההיסטרית. הסמל מוכנס לתוך הגוף וכופה את הסדר שלו על החי. אך הסמל מייצג את הגוף החי על רקע היעדרותו, כלומר המילה הורגת את הדבר. והתוצאה הוא גוף סובייקטיבי, סמלי, ריק מחיות. הסובייקט ריק מליבידו. במקום הצהוב [...]
בתקופה הסטרוקטורליסטית הזו העבודה של לאקאן קיבלה ביקורות נוסח: אצלכם הכול מילים והפציינט הולך לאיבוד כי הפכתם אותו לטקסט צרוף. מה עם הפרסונה שבפניכם? מה עם הרגשות? ביקורת זו מוצדקת, כי היא מדגישה את תעתועי ההרמנויטיקה הצרופה: לצמצם את כל הגופני לייצוג, לסיפור ההיסטורי, לנרטיב.
הגוף המתענג
התענגות זהו מושג מרכזי בעבודה של לאקאן. מושג ההתענגות מחולל שינוי רדיקלי בהמשגה של לאקאן על מהו סימפטום, כך שבשנים האחרונות בעבודתו הוא מנפיק הגדרה חדשה של סימפטום: סימפטום בבסיסו איננו מסר, כי אם הוא "אירוע גופני של התענגות" (Lacan, 1975). התענגות היא סיפוק הדחף. לאקאן דבק בטרמינולוגיה הפרוידיאנית, דחף, הוא אומר, לא יצר. אין זכר אצל לאקאן, כמו שאין אצל פרויד, לצמצום הגופני דחפי ליצרי הביולוגי. הפסיכואנליזה חוצה את הדואליות גוף נפש. מושג הדחף מאפשר להיחלץ מדואליות זו.
בתחילת שנות ה-60 לאקאן הולך ומתעורר מהחלום ההרמנויטי, בדיוק כמו פרויד, כאשר נתקל עם גבולות הפירוש ב"מעבר לעיקרון ההנאה" (פרויד, 1920), לנוכח כורח החזרה שמהווה גבול לפירוש אצל פוסט טראומאטיים. אין לבלבל בין רגשות הפרסונה, בין אמיתות הסובייקט לבין החישה ההתענגותית של הגוף. אפשר לומר שהתענגות היא אפקט, האפקט של הגוף. לא הכול רגש, לא הכול משאלות לא מודעות אצל האדם, כי יש גם התענגות גופנית.
וכך, כבר בסוף שנות ה-60 של המאה הקודמת התריע לאקאן על הדה-סקסואליזציה שעברה על פסיכולוגיית האני. החקירה של המיניות הנשית אפשרה לו לחזור ולהבדיל בין התענגות מינית והתענגות לא מינית. לא הכול מיני בהתענגות הנשית. יש דבר מה בהתענגות הנשית שאי אפשר להעביר לשדה של המסמן. לכן מחפשים וימשיכו לחפש את נקודת ה-G.
זוהי דואליות חשובה: מיניות איננה שווה התענגות. גם בזה לאקאן פרוידיאני. לא הכול בהתענגות הוא מיני. יש התענגויות ליבידינאליות ויש התענגויות אוטו ארוטיות. הליבידו פונה לאחר, חיוניות שמייצרת קשר, קשורה לאובייקט, כלומר מייצרת יחס. מיניות קשורה להעברה לאחר. אך יש אצל פרויד גם את הדחף האוטו ארוטי, דחף בפעולה, בפה שמנשק את עצמו, כאשר לפעמים הנשיקה לא עוצרת וחוזרת ככורח, כך שהיא הופכת לנשיכה עד זוב דם. אחראית לכך ההטבעה הראשונית שלא יודעת שובע. "אנו לא יודעים מה זה להיות בחיים, אלא כהתענגות גופנית. אי אפשר לחשוב על ההתענגות ללא קשר עם גוף חי״ (לאקאן, 1973-1972).
כיצד אפוא נקשר הקשר ההדוק בין שפה והתענגות גופנית?
כתוב בגוף
כבר ממכתביו הראשוניים שלו לפליס, פרויד טען שתחילת הבנייה של המערכת הנפשית נשענת על schriften (Freud, 1896), רישומים כתובים, רישומים ראשוניים שהם קיבעון, רישום הדחף בגוף. ההתענגות כתובה בגוף.
בסרט היפני "כתוב בעור" (The Pillow book, ושמו המקורי "כתוב בגוף"), מסופר על אב שמדבר אל ביתו ובו זמנית כותב את מילותיו בגופה, מצייר אידיאוגרמות בגופה. אידיאוגראמה רושמת בגוף את הקשר בין דימוי לבין התו המכונן את הגוף הארוטי. מילים צורבות. עקבות אלו הופכות לגורל שיקבע את פיתולי חיי האהבה אצל הצעירה הזאת. כך אומרת הבת, Nagiko, גיבורת הסרט: "אני בטוחה שיש שני דברים בחיים שהם תלויים זה בזה: תענוגות הבשר ותענוגות הכתיבה". המכחול הוא דרך חיים, התו המסמן את התנאים הארוטיים. כמו שגיבורת הסרט אומרת: "המכחול הנו כלי מחולל סיפוק".
גישתו של לאקאן להתענגות הגופנית עוזרת גם לחצות את ההפרדה המתעתעת בין מילולי לבין טרום מילולי. לאקאן מלמד ש"טרום מילולי" איננו שווה ערך ל"טרום שפתי". יש שפה שמדברת ויש שפה שעושה רעשים. יש שפה של מילים ויש שפה של סימנים. אין זה סיפור, נרטיב, מה שמוטבע במה שפרויד מכנה התנסות ראשונית של סיפוק. זהו סימן שפתי ללא משמעות, ללא פשר, שמציין ורושם את האימפקט של סימן על הגוף, הקשור לסיפוק אשר נחווה ורושם אותו במערכת הנפשית. מאותו רגע שהסימן הוטבע הוא דוחף לחזור כי הוא הכרחי על מנת ש"זה יעשה לנו את זה".
כדי ללמוד את הקשר בין התענגות לבין כתיבה פונה לאקאן לכתיבתו של ג׳יימס ג׳ויס, אשר אפשר להבחין בסגנון שלו כיצד הוא ״מרסק״ את המובן והסדר וההיגיון של בניית המשפטים. אי אפשר לקרוא את ג׳ויס, אפשר לפענחו כמו כתב חרטומים.
מהרגע שהתו נכתב בגוף, הטבעיות החייתית של האורגניזם הלכה לאיבוד לעולם. איבדנו את הטבע. מהרגע שתו כתוב בגופך הוא דוחף אותך לחזור אליו, היצר עוות, עבר האנשה.
השוני הגדול בין פרויד לבין לאקאן טמון בתפקיד שמייחסים לאדיפוס. פרויד ייחס את אובדן ההתענגות המוחלטת לאב, לאיום הסירוס. לאקאן טוען, שאדיפוס הוא המיתוס הנוירוטי של פרויד (Lacan, 1969-1970). הפעולה הדתית של כל נוירוטי הנה לייחס לאב תפקיד של סוכן, מחולל את האירוע הראשוני, שביסודו הוא ללא פשר וללא סוכן-פרסונה. הנוירוטי משלם על הגנה זו מחיר של אימפוטנציה ואשמה. לאקאן טוען שלא האב הוא הסוכן של הסירוס, אלא השפה שנכנסת לגוף. הכתיבה הצורבת את הגוף. בני אדם חולים בשפה, השפה היא טפיל בגופינו, הסיפוק הגופני שלנו חולה כי הוא אנושי-שפתי. ההטבעה הראשונית הזו, או כמו שמילר מכנה אותה "קורפוריזציה של השפה"(מילר, 2000), משותפת לכל אדם ככזה, ללא הבדל באבחנה. ללא הבדל מיני. במקום הצהוב [...]
מקורות
לאקאן, ז' (1972-1973). עוד – הסמינר ה-20. רסלינג, 2005.
מילר, ז"א (2000). הביולוגיה הלאקאניאנית ואירועי הגוף. פולמוס.
פרויד, ז' (1914). "הצגת הנרקיסיזם" (1914), בתוך: הצגת הנרקיסיזם ומאמרים נוספים על פסיכוזה. רסלינג, 2007.
פרויד, ז' (1920). "מעבר לעיקרון העונג" (1920) בתוך: מעבר לעיקרון העונג ומסות אחרות. דביר, 1968.
Freud, S. (6th December 1896). Letter 52 to Wilhelm Fliess.
Lacan, J. (1949). "The mirror stage as formative of the function of the I as revealed in psychoanalytic experience". in Écrits . A selection. Norton.
Lacan, J. (1969-1970). The Seminar of Jacques Lacan Book XVII: "The Other Side of Psychoanalysis". Duke Univesity Press.
Lacan, J. (16th of June 1975). "Joyce the Symptom". Conference given in the Sorbonne.
Soler, C. (1984). "The Body in the Teaching of Jacques Lacan"? Online translation from French, paper published in Quarto may.