ז'אק לאקאן - רקע ומושגי יסוד

פורסם "בפסיכואקטואליה" - גליון אוקטובר 2014

ז'אק לאקאן – רקע ומושגי יסוד

ז'אק לאקאן (בצרפתית: Jacques Lacan;‏ 13 באפריל 1901 – 9 בספטמבר 1981) היה פסיכואנליטיקאי צרפתי. בניגוד לחוקרי פסיכולוגיית האגו האמריקאים של זמנו, לאקאן טען שהפרשנות המקובלת של התנועה הפסיכואנליטית כלפי הבנת האגו ככוח פעיל ודומיננטי בפרט, היא פרשנות מוטעית. לאקאן נודע בכך שהכריז על עצמו כמי ש"חזר אל פרויד". ההשפעה המרכזית על התפתחות מחשבתו של לאקאן הייתה על כן הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד שאת מחקריו ומאמריו קרא באדיקות ופירש לאורך כל משך עבודתו ההגותית.

לאקאן נולד בפריז, הבכור מבין שלושת ילדיהם של אמילי ואלפרד לאקאן. הוא למד רפואה, וב-1926 התמחה בפסיכיאטריה בבית החולים סנט אן בפריז, וב-1931 קיבל רישיון לעסוק בפסיכיאטריה משפטית. ב-1932 קיבל דוקטורט על עבודתו "פסיכוזה פרנואידית והקשר שלה לאישיות"; שנתיים לאחר מכן התקבל לאגודת הפסיכואנליטיקאים של פריז (SPP – Société Parisienne de Psychanalyse ). ב-1936, הציג לאקאן את הדו"ח האנליטי הראשון שלו לפני הקונגרס של האגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית במריאנבד, על "שלב המראה". לאקאן היה אינטלקטואל פעיל בתקופה שבין מלחמות העולם. הוא יצר קשרים עם אנדרה בריטון, ז'ורז' בטאיי, סלבדור דאלי ופאבלו פיקאסו. הוא פרסם בכתב העת הסוריאליסטי "המינוטאור", והשתתף בקריאה הפומבית הראשונה של ספרו של ג'יימס ג'ויס "יוליסס".

ב-1940 התפרקה אגודת הפסיכואנליטיקאים של פריז (SPP) בעקבות כיבוש צרפת על ידי גרמניה הנאצית. לאקאן נקרא לשרת עבור צבא צרפת בבית החולים הצבאי "ואל דה גרייס" שבפריז, שם פעל בשנות מלחמת העולם השנייה. בתום המלחמה חידשה אגודת SSP את פגישותיה. לאקאן ביקר באנגליה למשך חמישה שבועות לצורכי מחקר, שם פגש את הפסיכואנליטיקאים האנגלים וילפרד ביון וג'ון ריקמן. מחקריו של ביון על קבוצות טיפוליות השפיעו על לאקאן, שעסק לאחר מכן בקבוצות לימוד כמבנה שעשוי לקדם את העבודה התאורטית בפסיכואנליזה. ב-1949 הציג לאקאן נייר עמדה חדש על שלב המראה בפני הקונגרס השישה עשר של IPA בציריך.

ב-1951 החל לאקאן להעביר סמינר שבועי בפריז, שבו הציג את "השיבה לפרויד", כדבריו, שהתמקדה בטבע הלשוני של הסימפטומים. ב-1953 הסמינר זכה להכרה ציבורית והוראתו של לאקאן המשיכה עוד במשך 27 שנים; הסמינר היה בעל השפעה רבה בחיי התרבות בפריז, כמו גם בתאוריות הפסיכואנליטיות וביישום הקליני שלהן. ב-1953, בעקבות חילוקי דעות בעניין ה"מפגש באורך-משתנה", עזבו לאקאן ורבים מתומכיו את אגודת הפסיכואנליטיקאים של פריז, והקימו קבוצה חדשה בשם "אגודה צרפתית לפסיכואנליזה" (SFP – Société Française de Psychanalyse). בעקבות זאת נשללה חברותם של חברי הקבוצה באגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית.

לאקאן היה מרוצה מהקבלה של רעיון "השיבה לפרויד" והדו"ח שלו "התפקוד ותחום הדיבור והשפה בפסיכואנליזה", ברומא, והחל בקריאה מחודשת בכתביו של פרויד, תוך הדגשת הקשר שלהם לתחומים כגון פילוסופיה בת זמנו, בלשנות, אתנולוגיה, ביולוגיה וטופולוגיה. מ-1953 עד 1964 פעל לאקאן בבית החולים סנט אן, שם המשיך להעביר את הסמינרים שלו והציג מקרים של מטופלים שהיו לו. במשך זמן זה הוא כתב מאמרים שרוכזו ב-1966 בספר "Écrits". בסמינר השביעי שלו, "האתיקה של הפסיכואנליזה" (1959-60), הגדיר לאקאן יסודות אתיים לפסיכואנליזה. בסמינרים שלו הוא הגן על כמה עקרונות: הרעיונות הפרוידיאניים שינו באופן קיצוני את הרעיונות בדבר הסובייקט, הידע והתשוקה.

החל משנת 1962, החל משא ומתן מורכב לקביעת מעמדה של האגודה הצרפתית לפסיכואנליזה בתוך האגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית. הפרקטיקה של לאקאן (ביחד עם נושא ה"מפגש באורך-משתנה", שהיה השנוי במחלוקת) ועמדתו הביקורתית כלפי הפסיכואנליזה הקלאסית, הובילו את האגודה הבינלאומית להתנות ב-1963 את קבלתה של האגודה הצרפתית לארגון, בסילוקו של לאקאן מרשימת הפסיכואנליטיקאים שלהם. לאקאן עזב את SFP והקים בית ספר משלו, שנודע בשם "בית הספר הפרוידיאני של פריז" (École Freudienne de Paris). בתמיכתם של קלוד לוי שטראוס ולואי אלתוסר, התמנה לאקאן למרצה ב"בית הספר הפרקטי ללימודים גבוהים" (École Pratique des Hautes Etudes). בינואר 1964 פתח סמינר על "ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה". הוא החל לקדם את גישתו הפסיכואנליטית לקהל של עמיתים שהצטרפו אליו מ-SFP. ב-1969 העביר לאקאן את הסמינרים הפומביים שלו לפקולטה למשפטים, שם הוא המשיך להעביר את רעיונותיו על תאוריה ופרקטיקה אנליטית, עד לסגירת בית הספר ב-1980.

בשנים האחרונות לחייו המשיך לאקאן בסמינרים הידועים שלו. בתקופה זו פיתח את המושגים של ההתענגות הנשית והדגיש את נושא ה-"Real" כנקודת סתירה בלתי אפשרית ב"סדר הסמלי". לעבודה מאוחרת זו הייתה השפעה רבה על המחשבה הפמיניסטית, כמו גם על הפוסט-מודרניזם.

בחיפושיו אחרי דרך מדעית לתאר את גילויה של הפסיכואנליזה עשה לאקאן שימושים בבלשנות הסטרוקטורליסטית של פרדינן דה סוסיר ובמושגי הסימן, המסמן והמסומן. כמו כן לאקאן יצר כתיב אלגברי ששימש אותו כדי לבטא את היחסים בין הישויות השונות בתורתו כגון פנטזמה, איווי וסובייקט שסוע. לאקאן אף ניסה להשתמש בניסוחים טופולוגיים-מרחביים כדי לתאר את הדינמיקה של הסובייקט לצד הניסיונות של לאקאן להבנות, ולהמשיג את התאוריה והפרקטיקה הפסיכואנליטית תוך שימוש בכלים המדעיים והמתודולוגיים של תקופתו. ניתן למצוא בהוראתו השפעות של פילוסופים ואנשי הגות רבים, וממגוון תחומים שמקיף כמעט את כל קשת התרבות המערבית.

בתור ההשפעות הפילוסופיות העיקריות על לאקאן ניתן למנות את אריסטו – בעיקר סביב הדיון על האתיקה של הפסיכואנליזה בסמינר השביעי של לאקאן, את היידגר – אותו נסע לאקאן לפגוש, ואת הגל – הפילוסוף שמוזכר פעמים רבות ב"כתבים" של לאקאן; בסמינר "ארבעת מושגי יסוד של הפסיכואנליזה" מתאר לאקאן את פיתוח מושג הסובייקט שלו כ"לאקאן נגד הגל". אל אפלטון פונה לאקאן כדי למצוא ב"משתה" שלו את ראשית התאוריה על ההעברה (בסמינר השמיני של לאקאן, על מושג ההעברה), וכן כדי להציע אלטרנטיבה למיתוס המפורסם של אריסטופנס המובא שם (בסמינר האחד עשר).

חלק מבין ההוגים שהשפיעו על התפתחות מחשבתו של לאקאן הם אלו שהיו דומיננטיים באטמוספירה התרבותית שבה הוא פעל, כשחלקם היו מכרים וידידים אישיים שלו. לאקאן הושפע מהזרם הסוריאליסטי שהתרכז בפריז בשנות השלושים, ואף פרסם מאמרו על פרנויה לצד מאמר של סלבדור דאלי בנושא. ללאקאן היו יחסי ידידות עם כמה הוגים מרכזיים המוזכרים בסמינרים שלו – הסוציולוג קלוד לוי שטראוס, מאבות הסטרוקטורליזם, הבלשנים רומאן יאקובסון ואמיל בנבניסט, וכך גם עם הפילוסוף מוריס מרלו-פונטי.

מושגים מרכזיים

איווּי

הסובייקט הנגוע בחֶסֶר זקוק לאחר לא רק לשם סיפוק צרכיו הביולוגיים, אלא גם לצורך סיפוק תביעתו לאהבה ולהכרה. האיווי הוא המניע של הסובייקט. האחר לא יספק לעולם את התביעה כולה. החֶסֶר מדרבן את הסובייקט למלא את האיווי בדרכים רבות ומגוונות, אך האיווי נותר פעור תמיד, ולא ניתן להכחידו. הוא כוח חיוני היוצר את מסלול התשוקה של כל סובייקט, והוא אחד ויחיד אף שיש לו פנים רבות. למשל, לפי לאקאן, "האיווי במהותו הוא איווי לאיווי של האחר". לכך יש כמה פירושים: הרצון להיות אובייקט התשוקה של האחר והרצון לקבל ממנו הכרה; הרצון לנכס את אובייקט האיווי של האחר; התשוקה כלפי האחר הראשוני.

מושג ה"אחר" שמקורו בשיר של המשורר הצרפתי בן המאה ה-19 ארתור רמבו, הנו מושג מרכזי בהגותו של לאקאן. כבר במאמרו המכונן על שלב המראה, ניסח לאקאן את התפתחות הסובייקט כתהליך דיאלקטי אל מול "אחרות" שמגלה התינוק בדמותו במראה.

כמו כן הפריד לאקאן בין האחר לבין האחר-גדול, כאשר האחר-גדול הוא אותו אחר של הסדר הסמלי שהסובייקט יכול להבין אותו רק באופן חלקי ורק מעצם אחרותו. האלוהות מבחינת לאקאן היא בעלת מבנה של אחר-גדול.

שלושת הסדרים

מושגי מפתח בהגותו של לאקאן הם שלושת הסדרים – הממשי, הדמיוני והסמלי. היחס בין סדרים אלו הוא של קדימה לוגית ולא של קדימה בזמן, הם כולם תוצר הבנייה של השפה ואינם משקפים שלבים בהתפתחות הנפשית. השפה היא זו היוצרת חסר בהוויה השלמה, שכן מערך המושגים שלה קוטע את השלמות. "הדמיוני" הוא המשלב שבו דמותו של התינוק משוקפת על ידי האם הנותנת נוכחות לזהותו על ידי ההוראה "זה אתה". משלב זה, שבו נוצרת אשליית השלמות של "האני" או "העצמי", נוצר בתקופה של היעדר קואורדינציה פיזית. הוא יוצר תחושה מדומה של שלמות הניתנת להשגה, הוא מעומת תדירות עם תחושת הפרגמנטציה, וככזה מהווה מקור לתוקפנות ולקנאה. המשלב הסמלי הוא המשלב שבו מערך הקטגוריות של השפה מבנה את עולמו של הסובייקט. בהמשגת ה"סמלי" אצל לאקאן בולטת השפעתו של הבלשן דה סוסיר, כשמרכזיותה של השפה אצל לאקאן אינה רק תאורטית והיא מהווה את הבסיס של הקליניקה הלאקאניאנית.

סירוס

העיקרון המכונן כי התשוקה היא תמיד תשוקתו של האחר ניכר גם בדרך שבה לאקאן מנסח מחדש את התאוריה של פרויד על ההתפתחות החברתית של הילד. לאקאן מדבר באופן שונה מפרויד על מושג הפאלוס, שהוא הערך יש כמסמן, לא כאיבר. הדבר העיקרי שאליו מתייחס לאקאן הוא תשוקתה של האם שאותה חש הילד. תשוקת האם היא המכרעת, הילד מקדיש את עצמו לניסיונות חקירה – במה האם חושקת, מהם רצונותיה ותשוקותיה של אמו, וזאת על מנת שהוא יוכל למצב את עצמו כ"פאלוס" בשביל האמא – האובייקט המספק האולטימטיבי.

לאקאן כיום

השפעתו של לאקאן ניכרת בעיקר בשדות מחשבה כגון סוציולוגיה, ביקורת תרבות ואמנות ופילוסופיה. השפעה לאקניאנית גדולה אפשר למצוא, בין השאר, אצל הוגים כגון לואי אלתוסר, ג'וליה קריסטבה ואלן באדיו, והפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק.

על אף שהזרם המרכזי של הפסיכואנליזה דחה את לאקאן, השפעותיו ניכרות יותר ויותר במסגרות הולכות ומתרחבות שמגדירות עצמן כפועלות באוריינטציה "לאקאנית" שהחלו לצוץ במקומות שונים בעולם ובעיקר באמריקה הלטינית, צרפת, ספרד, איטליה וישראל.

בישראל כיום קיימים כמה מרכזים פעילים ללימודי לאקאן-פרויד באוריינטציה קלינית. המרכזים קשורים לאסכולה הלאקאניאנית האירופאית ומקיימים אחת לכמה חודשים מפגשים וסמינרים עם מרצים ואורחים מחו"ל.

מבוסס על ויקיפדיה, האינציקלופדיה החופשית. עורכי מערכת פסיכואקטואליה יצרו בטקסט האינטרנטי שינויים אחדים.

להעמקה במושגי היסוד, מומלץ לעיין בספרו של דילן אוונס, "מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית", שראה אור בתרגום דבי אילון בהוצאת רסלינג, 2005