פורסם ב"פסיכואקטואליה" גיליון יולי 2013
מאת: הדסה לכמן מ.א., פסיכולוגית קלינית בכירה, חיפה
מבוא
רבות עסקה הספרות הפסיכואנליטית, בשאלה מה מניע תהליכי שינוי בטיפול. אמנה להלן שלושה מהכיוונים המרכזיים והתייחסותם לנושא זה: הפסיכולוגיה של הדחף, הפסיכולוגיה של יחסי-אובייקט והפסיכולוגיה של העצמי.
א. הגישה הפסיכואנליטית הקלאסית של פרויד רואה בחשיפת המודע לתכנים יצריים (מיניים ו/או תוקפניים) שהודחקו, את המפתח לשינוי. הכלי המרכזי להשגת מטרה זו, היא האינטרפרטציה. פרויד ניסח תחילה את המודל הטופוגרפי (פרויד, 1893-1895) שדן בחלוקה בין המודע ללא מודע. מאוחר יותר הוסיף עליו את המודל הסטרוקטורלי (פרויד, 1926) העוסק בדינאמיקה בין: האיד האגו והסופר-אגו והקונפליקט ביניהם, וביניהם לבין המציאות. קונפליקטים אלו, לתפיסתו, לא תמיד באים לידי פיתרון סובלימטיבי-בוגר. במקרה זה הם עוברים הסוואה דרך מנגנוני הגנה, חדלים להיות זמינים למודעות, ומתבטאים דרך סימפטומים. החומרים לעבודה הטיפולית הם: אסוציאציות חופשיות, חלומות ותהליכי העברה. הקשר מטפל-מטופל מהווה במה לדרמה תוך-אישיותית (אינטרהפסיכית) של קונפליקט יצרי בלתי פתור. המטפל נחשב כאן בעל הידע, בעוד המטופל בתפקיד המקבל אותו.
ב. בתקופה הפוסט-פרוידיאנית התפתחה גישה תיאורטית נוספת בפסיכואנליזה, המכונה "יחסי-אובייקט" (קרנברג 1976, קליין 1975 ואחרים). גישה זו מעבירה את הדגש מהתחום היצרי-אינטרהפסיכי של המודל הסטרוקטורלי, לתחום האינטרפרסונלי. ורואה ביחסי-אובייקט את המניע עיקרי למוטיבציה האנושית. הדגש כאן הוא על מערכות יחסים מהעבר, הבאות לידי ביטוי דרך דפוסי הקשר עם המטפל. במקרה זה, כמו בגישה הקלאסית, האינטרפרטציה נשארת חשובה. יחד עם זאת כוחה נובע לא רק מחשיפה למודע של תוכן לא מודע, אלא במיוחד מהקשר מטפל-מטופל המאפשר לדרמת היחסים מהעבר להשתחזר בהווה. מוקד העשייה הקלינית הוא אפוא, לא רק תהליכי העברה, אלא גם תהליכי העברה-נגדית. הכיוון התיאורטי של יחסי-אובייקט מכיל גוונים שונים שלא אמנה את כולם. המרכזיים הם: הגישה האינטרסובייקטיבית, שמיוצגת בין היתר על ידי אוגדן (1994); והגישה ההתייחסותית (RELATIONAL) שממנסחיה הבולטים הם מיטשל וארון (1999). שתי הגישות מתמקדות ביחסים כאן ועכשיו מטפל-מטופל, על תהליכי העברה והעברה נגדית. יחד עם זאת קיים ביניהן גם שוני. בכיוון האינטרסובייקטיבי: הדגש הוא על בניית נרטיב ממערכות היחסים בהווה לאלו שבעבר וחוזר חלילה, דרך עיבוד תכני העברה והעברה נגדית. המטפל משתמש כאן בתכנים של העברה הנגדית, אך אינו חושף אסוציאציות אישיות שלו בפני המטופל. בגישה ההתייחסותית לעומת זאת שחזור העבר לנרטיב קוהרנטי קיימת, אך אינה במרכז. הדגש כאן הוא על עצם החזרת היכולת להתבונן באופן חדש ואחר על מצבים. יכולת שנפגעה על ידי דיסוציאציה כתוצאה מאירועים טראומטיים בילדות. בגישה ההתייחסותית כמו גם בגישה האינטרסובייקטיבית, העברה והעברה נגדית הם במוקד. יחד עם זאת בגישה ההתייחסותית עמדת המטפל יותר שוויונית, והוא נוהג לחשוף בפני המטופל תכנים אישיים שלו.
ג. כיוון תיאורטי נוסף בפסיכואנליזה נוסח על ידי קוהוט (1977,1971) ומתמקד בהתפתחות העצמי. בגישה זו המפתח לשינוי הוא לא בעצם החשיפה למודע דרך אינטרפרטציה, אלא בעמדה אמפאטית של המטפל המשקמת את העצמי הפגוע. גישה זו אומנם מדגישה את תפקיד הדמויות המשמעותיות בילדות, אך לא מההיבט הבין-אישי, אלא מנקודת מבטו של העצמי. דהיינו, עצם יכולתם לשמש זולת-עצמי המקדם חוויית עצמי קוהסיבית, חיובית ויציבה. כאן הדגש אינו על התחום היצרי, וגם לא על יחסי-אובייקט, אלא על צרכים התפתחותיים של העצמי בקשר עם האובייקט: הצורך להיות קיים ולהיות שווה.
תפקידה הכפול של האינטרפרטציה
הגישה הפסיכואנליטית על גווניה, רואה אפוא באינטרפרטציה, את המנוף העיקרי ליצירת שינוי. כל זאת בשילוב העמדה האמפטיות שהפכה מקובלת כיום בעשייה הקלינית. האינטרפרטציה לא רק מאפשרת: להתבונן, להביא למודע, להכיל, ולשקם היבטים נפשיים פגועים ו/או בלתי פתורים. היא גם בעלת יכולת טרנספורמטיבית. בכוחה לקדם אינטגרציה שתגדיר מחדש חוויות, ותחזיר את החופש לחשוב, להרגיש, ולפעול אחרת על המציאות. האינטרפרטציה מתגבשת בתוך מרחב החוויה מודע ולא מודע שבין המטפל למטופל (בולס, 2009). מרחב שדרך תהליכי העברה והעברה נגדית, מאפשר שחזור תכנים ומערכות יחסים מהעבר שהפכו בלתי זמינים. האינטרפרטציה היא אפוא כלי מרכזי בטיפול. ניתן לראותה כמורכבת משני מימדים השלובים זה בזה. האחד- מתייחס לעבר, ליצירת נרטיב היסטורי קוהרנטי. השני- מתייחס לעתיד, ל"שיום מחדש" של חוויה, המשנה דפוסי חשיבה, הרגשה ופעולה. המימד הראשון זוכה לתשומת לב רבה בספרות התיאורטית והקלינית, בעוד השני נחשב מובן מאליו ונותר ברקע.
ברצוני להתמקד במאמר זה דווקא במימד השני של האינטרפרטציה, שכן ממנו לדעתי נובע כוחה הטרנספורמטיבי. מימד זה בא לידי ביטוי, באופן שבו מנסח המטפל את הפירוש, כך שנוצר שיום מחדש של חווייה. "שיום מחדש" אינו רק תובנה לגבי העבר, אלא גם ניסיון לאתגר דפוסי החשיבה אוטומטיים לאפשרויות הסתכלות חדשות. בהקשר זה ברצוני להיעזר בתפיסתו של דונל שטרן (1997) מהגישה ההתייחסותית. לדבריו מטרת המרחב הטיפולי, אינה לחשוף את העבר, אלא לגלות את החדש. להתנסות בדפוסי חשיבה, הרגשה והתנהגות אחרים מבעבר. שטרן מדגיש שאין מדובר בתהליך פשוט, כי המטופל נוטה להפעיל הגנות כדי לשמר דפוסים קודמים. כל זאת מפני שהפתוח, הלא ידוע והחדש מאיימים עליו. "שיום מחדש" הקיים באינטרפרטציה יכול אם כן לשחרר דפוסי חשיבה נוקשים, ובכך לאפשר שינויים בהרגשה ובהתנהגות. בכוחו להעביר את הפרט מעמדת קורבן פסיבי המופעל על ידי דפוסים חזרתיים, לעמדת agent הפועל על העולם מתוך בחירה, בעלות ואחריות. שיום מחדש של חוויה יכול להתייחס לחוויה שיש לה ייצוג בעולם הפנימי ולתת לה הגדרה אחרת. הוא גם יכול להתייחס לחוויה שלא עברה מעולם הסמלה ועולה בהעברה נגדית דרך הזדהות השלכתית. ביון (1965) הטיב לתאר מצבים אלו והדגיש את תפקיד המטפל כמיכל, המאפשר התמרה של חוויה גולמית, טראומטית-פרה-מילולית לחוויה שיש לה שם. העולם הפנימי, אם כן, משפיע על האופן שבו תופס הפרט את העולם. הוא נבנה במרחב הקשר אם-תינוק כפי שרוסילון (2011 ) היטיב לתאר, ותלוי באיכויות של הקשר הזה. הוא בנוי מדימויים שהתלכדו לכדי ייצוגים המשפיעים על האופן בו מפרש הפרט את העולם מרגיש ומתנהג בו. דימויים אלו טוענת אופנהיים (2013), נבנו מניסיון נורולוגי-תחושתי ואפקטיבי, שקודד במערכת המנטאלית ויצר ציפייה לגבי העתיד. ציפייה זו אמורה לתת תחושת שליטה בהתנהלות מול העולם, אך נחוץ שתהיה גם מספיק גמישה כדי להתאים עצמה למצבים משתנים. יש מקרים שהתפיסה הפנימית הופכת נוקשה ופוגעת בהסתגלות. היא מופעלת אז בעיקר, כדי לתחזק את העצמי מול איומים טראומטיים ונעזרת במנגנוני הגנה: כהכחשה, דיסוציאציה ורגרסיה. במצבים אלו התפיסה הופכת נוקשה, חזרתית ואוטומטית. שיום מחדש של חוויות שבבסיס תפיסה זו, עשוי לקדם תהליכי שינוי.
"שיום מחדש" של חוויית התסכול
במאמר זה ,כדי להדגים את תרומת ה"שיום מחדש" הקיים באינטרפרטציה, בחרתי להתמקד בפרשנות הסובייקטיבית שנותן הפרט לחוויית התסכול. לכל מטופל פירוש ייחודי לכאב הכרוך בחוויה אנושית זו. בחרתי להתמקד בה, הן בשל שכיחותה בעבודה הקלינית והן בשל נטייה בקרב מטופלים להתקבע בפירושים אוטומטיים לחוויה זו. פירושים הסוגרים כל אפשרות לשינוי.
מראשית החיים נתקל התינוק בתסכול כחלק בלתי נפרד מתהליך ההתפתחות. במערכת הדיאדית (וויניקוט,1965), הוא נתקל בכשלים באמפטיה של האם. אח"כ הוא נפגש בחסר, בתהליך הספרציה אינדיבידואציה מהדמויות המשמעותיות (מאלר,1968). מאוחר יותר הוא נתקל בו דרך החלקיות אותה הוא פוגש בשלב האדיפלי (לואוולד,1979). התמודדות עם חסרים ואבדנים ממשיכה גם בחיים הבוגרים ומהווה חלק טבעי ממעגל החיים. חוויית החסר, כאמור, נוכחותה בהתפתחות התקינה הוא בלתי נמנע. היא אמנם כרוכה בסבל, אך אם אינה טראומטית, היא מובילה לדברי אופנהיים (2013) להתפתחות שתי פונקציות מנטאליות חשובות: היכולת לדמיין והדחף ליידע. הראשונה, בכוחה להשלים חסר בעולם החיצוני בעזרת פנטזיה, הבונה ייצוגים בעולם הפנימי. השנייה, בכוחה לעודד סקרנות, חקירה וצבירת יידע, כדי להקטין את הלא נודע שבמציאות. הפרשנות הסובייקטיבית שנותן הפרט לחוויית החסר, משפיעה באופן גורף על כל תחומי חייו. היא ציר מרכזי שיכול לקדם התפתחות, או ליצור קיבעון ופתולוגיה. יש לה השלכות רבות על כל מימדי העולם הנפשי: רגשות, קשרים בין-אישיים, ערך העצמי והתפקוד במציאות. שיום מחדש של חוויה זו, עשוי אפוא לדעתי, להחזיר למטופל את היכולת להתבונן ולקדם לשינוי.
דוגמאות
אביא להלן שתי דוגמאות ל"שיום מחדש" של חוויה בטיפול, המתייחס לנושא התסכול. הכוונה אינה להציג מקרה, אלא להסתפק בסקיצה כללית תוך טשטוש פרטים מזהים, כדי לבטא רעיון.
מקרה א'
ש. בחורה באמצע שנות השלושים. בפנייה לטיפול תיארה עצמה כ"לא שווה", "כמתפקדת מתוך מגננה" ומרגישה "תקועה". בתחום הזוגי ספרה כי נהגה לבחור בני-זוג "בטוחים" שלא יעזבו אותה, אך לא ממש התאימו לה ולכן הקשרים הסתיימו. במקום העבודה הרגישה מתוסכלת, שכן למרות רמתה המקצועית, קידמו אחרים לפניה. במרחב שבינינו בלטו דפוסים דומים. כל כשל באמפטיה נחווה על ידה כסימן שהיא "משעממת", "שהתייאשתי ממנה", שגם לדעתי היא "לא שווה". היא אף הוסיפה לא פעם " אני מבינה זאת לבד ולא צריכה שיגידו לי". בהקשר זה עלו בהדרגה זיכרונות ילדות שהתייחסו לפגיעות בערך העצמי: כתם לידה ממנו סבלה, והיותה בת יחידה להורים מבוגרים בשונה מחברותיה. הטיפול נע כמקובל מההווה לעבר וחוזר חלילה תוך שילוב חומרים מהעברה והעברה-נגדית. ש. חשה יותר ביטחון בקשר הטיפולי, ויכולת ההתאוששות שלה מפגיעה-בערך העצמי השתפרה. יחד עם זאת מרחב ההתנסויות שלה נותר מוגבל. במבט לאחור נראה לי כי נקודת המפנה בטיפול התרחשה בשלב הבא. ש. יצרה קשר זוגי חדש ואף ספרה, כי לראשונה חוותה שפה משותפת עם החבר. לאחר מספר חודשים, אירע שינוי בלתי צפוי בקשר והחלה נסיגה. החבר שהיה אז בין עבודות, קיבל לפתע הצעת עבודה בחו"ל. ש. נכנסה למשבר ומייד נתקה אתו מגע. היא נעה לסירוגין מכאב מציף, לכעס על עצמה שהעיזה לקוות ש"בחור כזה שווה ירצה אחת כמוה". היא הייתה בטוחה כי אין הוא מספר לה את האמת, ורק מחפש דרך להיפטר ממנה. החבר ניסה ליצור איתה קשר טלפוני, אך היא סירבה בהתמדה. האפשרות לשוחח איתו על המצב שנוצר ולבדוק ביחד לאן זה לוקח אותם, כלל לא עלתה בדעתה. אירוע זה אפשר לנו להתבונן בזמן אמת על שני רבדים בו זמנית: על העבר של ש. שהשפיע על השיפוט; ועל נטייתה האוטומטית לחבר תסכול לחוסר-ערך, כאילו מדובר במהות אחת. פרשנות זו פגעה ביכולתה לחשוב באופן פתוח על המצב שנוצר. עבורה, כל אכזבה בלתי תלוי בהקשרה, היוותה סימן מובהק להיותה: "לא שווה", "לא טובה " ו"לא אהובה". נגזר מכך, שלצפות למשהו טוב, זה דבר מסוכן וסופו רע וידוע מראש. תפיסה זו השאירה את ש. בעמדה פסיבית-מתגוננת מול העולם, ללא כל תהליך מנטאלי של התבוננות וניתוח מצב לגופו של עניין. תובנה זו אליה הגענו בטיפול, אפשרה לשיים מחדש את חוויית התסכול. לראותה כחלק טבעי גם אם כואב, ממסע מרתק להגשמה עצמית, ולא כסימן לחריגות ולחוסר ערך. שיום זה יצר בהדרגה שינוי בחוויה הרגשית של ש. ובתפיסתה מצבים. פחתה נטייתה לפרש כל תסכול כפגיעה בערך, ועלתה יכולתה להגיב לאתגרים שיש בהם סיכון רגשי. היא אף העיזה לחזור ולבדוק עם החבר את עתיד הקשר ביניהם. בשיחות ביניהם התברר לה, שאין מדובר בחוסר הערכה ו/או אהבה ו/או אי רצון בקשר איתה, אלא בקושי מציאותי. דהיינו, שהמשך הקשר הזוגי ידרוש משניהם ויתורים משמעותיים שלא נצפו מראש. בהמשך הטיפול בלטה עדיין תנודתיות בנסיגה לפרשנות נרציסטית, אך בו זמנית התחזקה היכולת המנטאלית להתבונן על מצבים, פתוח ולא סגור. ש. יכלה, יותר מבעבר, לבחור ולקחת אחריות על החלטותיה, גם כשהתלווה לכך כאב הוויתור. ניכר שיכלה להפנים בהדרגה, שתסכול הוא חלק טבעי מכל בחירה, ואינו מייצג אוטומטית "גורל ידוע מראש" המצביע על כך שהיא נחותה וחסרת ערך.
מקרה ב'
מקרה זה עוסק בפירוש-אוטומטי לחוויית התסכול, אך הפעם מזווית אחרת. המוקד אינו בחוויית המתוסכל, אלא בחוויית מי שמתסכל. נ. אישה באמצע שנות השישים, שהגיעה לטיפול כשנתיים אחרי שיצאה לפנסיה. סיבת הפנייה הייתה, הידרדרות מחלת הסוכרת ממנה סבלה ומצב רוח ירוד. ספרה שהיו לה תוכניות לנסוע לחו"ל ולעסוק בקרמיקה, אך מצאה עצמה עסוקה רוב הזמן בעזרה לילדיה עם הנכדים. הוסיפה כי בעלה חשב שהיא מגזימה, אך עשייה זו נתנה לה סיפוק רב למרות שעייפה. ספרה על ילדותה שאביה נפטר כשהייתה בת שתיים-עשרה. היא נטשה כתוצאה מכך את כל פעילויותיה החברתיות, והפכה יד ימינה של אימה בטיפול באחיותיה הקטנות. אחיה הגדול לעומת זאת, המשיך בענייניו כאילו כלום לא קרה. בתקופה הראשונה לטיפול, נ. הציפה את הפגישות בתיאור מפורט של עיסוקיה עם הילדים והנכדים: מהכנת ארוחות ועד שמרטפות. נראה היה שלא נותר לה זמן לשום דבר אחר. בעלה העיר לה על כך, אך ללא הועיל. לצד תכנים אלו עדכנה נ. מידי פעם על הידרדרות במצבה בריאותי. ככל שהתבססה הברית הטיפולית, ירד הצורך לדווח ועלתה יכולתה להתבונן על רגשות והתנהגויות. באחת הפגישות כשניסיתי לעניין אותה בקשר בין מצבה הבריאותי לעזרה האין-סופית לילדיה, אמרה: " לא יעזור, אני לא יכולה להגיד להם לא". היה ברור כי מדובר באקסיומה נפשית שהשתלטה על כל תחומי החיים. היא הוסיפה, שלא דובר בציפייה תובענית מצד הילדים, אלא בדרישה ערכית שלה מעצמה. כל זאת משום שלא רצתה "שהם ירגישו לבד, בלי גב, ובלי מישהו שיעזור להם" כפי שחשה בילדותה. בקשר בינינו בלט דפוס דומה. בכל פעם שנאלצתי לשנות פגישה מייד הסכימה, למרות שהסתבר בדיעבד כי השינוי אינו מתאים לה. תכנים שעלו מזיכרונות, מהעברה, והעברה-נגדית, אפשרו לנו לפתוח מחדש ולעבד את טראומת האובדן של ילדותה. התברר כי נ. לא חדלה מייד מפעילויותיה החברתיות, אלא דובר בתהליך הדרגתי. נזכרה שאחרי כל בילוי או טיול מה"צופים", חשה אשמה שהשאירה את אמה לבד וכי האם הייתה זו שצריכה לבלות. האם מעולם לא העירה לה על כך, ההפך תמכה ש"תתאוורר", אך היא החליטה לוותר. נ. יכלה בהדרגה לראות, שדפוס דומה קרה לה מאז שיצאה לפנסיה. עצם המחשבה/משאלה להשקיע בעצמה, מייד עורר בה אשמה שזה על חשבון הילדים. כדי לדחוק משאלות אלו, מלאה עצמה בהשקעה אובססיבית בנכדים. השפעות העבר על ההווה הפכו יותר זמינות למודע, אך נ. עדיין התקשתה להעמיד גבולות לבקשות מהסביבה. ככל שהטיפול התקדם התברר כי העבר לא רק יצר משקעים, אלא גם עיצב אצל נ. דפוס פרשנות אוטומטי שלא הייתה מודעת לו. נוסחה שאומרת: שלעשות משהו בשביל עצמך: זו הנאה אסורה, זה להיות "אגואיסטית" ו"רעה", לכן יש להימנע מכך. היא אף הוסיפה, "מספיק סבלתי שאחי היה כזה". התרשמתי כי הבנת העבר בלבד לא תקדם שינוי. עלה צורך לשיים מחדש את היכולת להציב גבולות, כדי לשחררה מדפוס תגובה זה. התפתחות בכיוון זה התרחשה כאשר הגדרנו את עצם האפשרות להגיד "לא": כסימן לאוטונומיה, ולא כסימן לאגואיזם ופתולוגיה. המשגה מרחיבה זו אפשרה לנ. לראות, כי נתינה לעצמי ונתינה לאחר, אינם סותרים. זאת ועוד, הם משלימים ואף מאפשרים האחד את השני. שכן ככל שתמלא מצברים בעיסוקים משל עצמה, כך יהיה לה יותר מהיכן לתת לאחרים. תובנה זו, הביאה בהדרגה (עם עליות וירידות) לשינוי במצב רוחה של נ., במצבה הבריאותי, ובדפוס הקשר עם ילדיה. הוא הפך פחות משימתי, ויותר פתוח וספונטני. לדבריה, כשאמרה "לא", "השמיים לא נפלו". מרגש במיוחד היה משוב שקבלה מאחד הבנים. בשיחה ביניהם אמר לה: כי עד לאחרונה אומנם מאד עזרה, אך הרגיש אשם כי נסעה הביתה עייפה ועצובה. עכשיו לעומת זאת עוזרת פחות, אך מרגיש שזה משמחה וטוב לו שטוב לה.
דיון
שיום מחדש של חוויה, אינו מערער על האותנטיות שלה, אלא על הפירוש האוטומטי שניתן לה. מטרתו: לשחרר את הפרט מדפוס תרגום כפייתי, כדי לאפשר הסתכלות מזוויות חדשות. שיום מחדש, כוחו הטרנספורמטיבי רב. הוא משנה את החוויה הרגשית, ובהכרח את דפוסי ההתנהגות. בשתי הדוגמאות לעייל, הפירוש המקורי שנתן הפרט לחוויית התסכול, צמצם את דרגות החופש שלו בכל תחומי החיים.
בדוגמא הראשונה: כל מפגש מתסכל גרם רגרסיה לפגיעה נרציסטית (רונינגסתם, 2005) שמשמעותה, משוואה אוטומטית בין תסכול להשפלה וחוסר ערך. תפיסה זו הובילה להתנהגות פסיבית ונמנעת מול העולם.
בדוגמא השנייה: המשאלה ליהנות (שעלולה לבוא על חשבון האחר) יצרה רגרסיה לאשמה של הקונפליקט האדיפאלי, והובילה להתנהגות תצורת-תגובה של התמסרות טוטלית לאחר. כאן הנאה, תחרות ואוטונומיה, נתפסו כתוקפנות והציפו ברגשי אשמה. הכעס על דיכוי צורכי העצמי, הופנה פנימה והתבטא באפקט ירוד ובהחמרת המצב הבריאותי.
בשני המקרים האינטרפרטציות שנבנו בהדרגה במרחב הקשר מטפל-לטופל, כללו בו-זמנית שני היבטים:
א. יצירת נרטיב מההווה לעבר וחוזר חלילה דרך זיכרונות, העברה והעברה-נגדית.
ב. ניסיון לשיים מחדש חוויות עבר, שעמדו בבסיס דפוסי התגובה האוטומטיים.
השילוב בין השניים, עזר לפרוץ את דפוס הפרשנות האוטומטי. הוא עזר להעביר את הפרט מתפיסה מקובעת, להתבוננות על חוויות לגופו של עניין. אין מדובר כאן באירוע מכונן חד-פעמי, אלא בחזרה על נושא מכל מיני זוויות עד שהופנם. שיום מחדש אינו רק מאתגר, אלא גם מעורר חרדה ומעלה הגנות והתנגדויות. האפשרות: לחשוב, להרגיש ולהתנהג אחרת, נחווה לעיתים מסוכן, שכן מחייב לעזוב קרקע בטוחה שהגנה מאי-וודאות. לוקח זמן לשנות תפיסות מוכרות ולהפוך סיפור שסופו ידוע מראש, לסיפור פתוח. יחד עם זאת מרגע שנפתח מרחב ההתבוננות, הפרט מחזיר לעצמו בעלות אקטיבית על רגשותיו ומחשבותיו, ומתחיל שינוי בדרך להגשמה עצמית.
ביבליוגרפיה
Bion, W.R. (1965). Transformations. London: Karnac.
Bollas, C. (2009). The Infinite Question. London: Routledge.
Freud, S. (1893-1895). Studies on Hysteria. In J.Strachey (Ed. & Trans.) The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud. London: Hogarth Press, (Vol. 2, pp. 1-181).
Freud, S. (1926). Inhibitions Symptoms and Anxieties. In J.Strachey (Ed. & Trans.), The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud. London: Hogarth Press, (Vol. 20, pp. 87-172).
Kernberg, O. (1976). Object Relations Theory and Clinical
psychoanalysis. New York: Jason Aronson, inc.
Klein, M. (1975). The Psycho-Analysis of Children. London: Free Press.
Kohut, H. (1971). The Analysis of the Self. New York: Int. Univ. Press.
Kohut, H. (1977). The Restoration of the Self. New York: Int. Univ. Press.
Loewald, H. (1979). The Waning of the Oedipus complex. In Papers on Pschoanalysis. New Haven, CT: Yale University Press, 1980 (pp. 384-404).
Mahler, S.M. (1968). On Human Symbiosis and the Vicissitudes of
Individuation. New York: basic books.
Mitchell, S.A, and Aron, L. (Eds.). (1999). Relational Psychoanalysis: The
Emergence of a Tradition. Hillsdale, NJ: Analytic Press.
Ogden, T. H.( 1994). Subjects of analysis. Jason Aronson inc.
Oppenheim, L. (2013). Imagination: from Fantasy to Delusion. Routledge, (pp. 3-63).
Ronningstam, E. F. (2005). Narcissistic Personality. Oxford University Press, (pp. 69-112).
Roussillon, R. (2011). Primitive Agony and Symbolization. Karnac, (ch. 2-8).
Stern, D.B. (1997). Unformulated Experience: From Dissociation to Imagination in Psychoanalysis. Hillsdale, NJ: Analytic press.
Winnicott, D.W. (1960). Ego Dstortion in Terms of True and False Self. In The Maturational Processes and the Facilitating Environment. New York: International Universities Press, 1965 (pp. 140-152).