התערבות קבוצתית בחולות בתסמונת פיברומיאלגיה במכון לרפואת כאב

פורסם ב"פסיכואקטואליה" גיליון ינואר 2014 

ארי פופלינגר[1], ציקי אדלר[2], ד"ר סיימון וולפסון[3] וליאת אריאל[4].

1. מבוא

הכאב הכרוני הינו אחד התחומים המקושרים ברפואה לתהליכים נפשיים, על אף העובדה שלרוב אינו זוכה לחשיפה מרובה במחקר הפסיכולוגי. נמצא כי ב-88% מפניות החולים למרפאות כאב ישנה התייחסות לגורמים פסיכולוגיים המעורבים בהפרעת הכאב (Anooshian, J., Streltzer, J., Goebert, D, 1999). יחסי הגומלין בין גוף ונפש הם מאבני היסוד עליהם מושתתים עקרונות הפסיכולוגיה הרפואית ותחום הכאב צופן בחובו היבטים רבים של ההדדיות בין פתולוגיה פיזית ונפש האדם.

מחקרים קודמים גילו שהסובלים מכאב כרוני נמצאים בסיכון גבוה למחלות נלוות כדוגמת הפרעות דיכאון (Eccelston, 2001) וחרדה (Hansen, J.R. and Streltzer, J., 2005). מהניסיון הקליני בעבודה עם חולים בתסמונות כאב מתוארת חוויה קשה של בדידות, אשר על פי רוב קשורה לתפיסת מסוגלות נמוכה, דימוי עצמי ירוד ותפיסת החולה את הסביבה ככזו שאינה מסוגלת להבין את מה שעובר עליו. לפיכך, רבים מבין החולים מחפשים אחר מקורות תמיכה שיסייעו להם בהתמודדות.

במכון לרפואת כאב ברמב"ם עקרונות הטיפול מושתתים על המודל הביו-פסיכו-סוציאלי ומשלבים גישה הוליסטית  בה האדם הינו במרכז, עם פחות דגש על הסימפטום הפיזי ממנו סובל. חלק ניכר מקרב מטופלי המכון (כ-13,000 ביקורים שנתיים), אובחנו כסובלים מפיברומיאלגיה. תסמונת זו מתאפיינת בכאב כרוני בכל חלקי הגוף, המלווה בהפרעות שינה משמעותיות, בתשישות ובתסמינים נוספים כגון מעי רגיז, הפרעות בריכוז ובזיכרון ואף היבטים נפשיים כדוגמת דיכאון וחרדה (Wolfe et al., 2010). פיברומיאלגיה היא למעשה מצב של רגישות יתר של מערכת העצבים המרכזית להולכה ועיבוד של כאב הגורמת לתגובה מוגברת לגירויים שונים כמו רעש, אור חזק וריחות עזים. ההערכה היא שבישראל השכיחות עומדת על כ-2.5% מכלל האוכלוסייה. התסמונת שכיחה יותר בקרב נשים בכל גיל  אך עם עליה בשכיחות לקראת גיל המעבר.

יאלום (2007) מתייחס לטיפול הקבוצתי הממוקד באוכלוסייה חולה. לפי יאלום (שם), חולי מציב את האדם כנגד פגיעותו הבסיסית ומגבלותיו, מביא לאבדן תחושת שליטה ומציף מחשבות אקזיסטנציאליות. המתח הרציף בהתמודדות עם מחלה כרונית יוצר מעמסה רגשית כבדה אשר לרוב תבוא לידי ביטוי בצורת דיכאון וחרדה אך תשפיע גם על משפחתו של החולה ותגרום ללחץ ודיספוריה. שכיח לראות כי הלחץ הסביבתי "לחשוב חיובי" מביא באופן פרדוקסאלי לתוצאות הפוכות, כאשר התקשורת נעשית רדודה ובכך תפיסת העצמי כבודד מקבלת חיזוק. קבוצה עשויה לשמש לרוב תפקיד מרכזי בתמיכה: מצב בריאותי משותף מפיח תקווה, החברים בקבוצה לומדים לחקות כישורי התמודדות יעילים מעמיתיהם ומתקיימת הפרייה הדדית של מידע אודות המחלה או טיפולים. אלטרואיזם בקרב המשתתפים אינו נדיר שכן תורם לרווחה הנפשית של הפרט מתוך תחושת החיוניות עבור האחר. ככלל, הקבוצה מסייעת לחבריה להתמודד עם פחדים, חששות ומחשבות דיס-פונקציונאליות.

בעבודת הצוות הרב-תחומי החלו להצטבר עדויות רבות להשלכות הפסיכו-סוציאליות הנרחבות של התסמונת הגורמות לפגיעה משמעותית באיכות החיים, במצב הרוח וברמת התפקוד היומיומי. המסקנה שהתגבשה היא כי מלבד הטיפול הרפואי נדרשת התערבות מסוג אחר והוחלט  על הקמת קבוצת תמיכה למטופלות פיברומיאלגיה.

2. תהליך הקמתה של קבוצת התמיכה

המטופלות הופנו לקבוצה בהמלצת הרופאים המטפלים כאשר המטרה העיקרית הייתה לספק להן סביבה מכילה לעיבוד חוויותיהן הרגשיות. נקבע כי ההנחיה תהיה משותפת (הנחיה ב-Co) ותתבצע ע"י פסיכולוג המכון והאחות האחראית, תחת הדרכה מקצועית רציפה.

עבודת ההכנה המודרכת לקבוצה ארכה 10 שבועות במהלכן רשימת המועמדות חולקה בין המנחים שקיימו כעשרים ראיונות אישיים עם המועמדות. מטרת הראיונות הייתה הכרות ויצירת ברית טיפולית ראשונית עם המועמדות לקבוצה, בדיקת התאמתן ואבחון צרכיהן הייחודיים כדי להיות קשובים לכך במהלך הקבוצה. במהלך הריאיון נבדקה המוטיבציה והאפשרות של המועמדת להגיע מידי שבוע לקבוצה ולהתחייב להשתתף בתהליך. הושם דגש על יכולתה של המועמדת ליצירת קשר עם המראיין/נת. בשלב זה, לא התקבלו לקבוצה מועמדות אשר הוערכו כנוטות לתפיסה עוינת או ביקורתית במיוחד של עצמן או של אחרים, או כאלו שנראו מנותקות רגשית באופן בולט. במקביל נוסח שאלון שכלל פרטים דמוגרפיים ומידע אודות רמת התפקוד בהיבטים התעסוקתיים, חברתיים ומשפחתיים וחולק גם למועמדות עלון אודות מאפייני הקבוצה שעתידה להיפתח. כמו כן, יועדו חדרים לקיום המפגשים.

בעקבות ההכרות עם המועמדות ועיבוד החומר שעלה בשאלונים, החלה להירקם המסגרת ותכנית ההתערבות-סביבת הקבוצה.

3. תיאור הקבוצה- הרכב המשתתפות, מסגרת ותוכנית הטיפול הקבוצתי שהוצע

כפי שניתן למצוא בקבוצות לסובלים ממחלות גופניות, הנשים שהתקבלו לקבוצה היו הומוגניות מבחינת אבחנתן הרפואית, אך נבדלו בפרטיהן הדמוגרפיים והאישיותיים.

במועד פתיחת הקבוצה הרכב המשתתפות כלל 13 נשים בגיל 54.5 בממוצע, אשר גילן נע בין 44 ל-67. שתיים מהמשתתפות היו גרושות, אחת אלמנה ואחת רווקה. 10 מהמשתתפות היו יהודיות, ושלוש  מהן - נוצרייה, מוסלמית ודרוזית.

נקבע כי יתקיימו 12 מפגשים שבועיים עוקבים של הקבוצה, מלבד במועדי חופשת חג.

כל מפגש קבוצתי חולק לשלוש יחידות טיפול: החלק הראשון, בן 40 דקות, יוחד לתרגול טאי-צ'י המותאם לאוכלוסיית הקבוצה, בהנחיית מורה ומדריך טאי- צ'י מקצועי הנמנה על  צוות המכון. הבחירה בפרק זה בראשית הקבוצה, נתמכה בספרות המחקרית העדכנית המלמדת על יתרונותיו הרבים של תרגול טאי-צ'י בפיברומיאלגיה, המשפר את איכות החיים ומסייע בהפחתת רמות הכאב (Jones et al, 2012). 

בשלושת המפגשים האחרונים הוקדש החלק הראשון להרצאת מומחים מטעם המכון לרפואת כאב: עובדת סוציאלית, מרפאה בעיסוק ורופא מומחה בשיכוך כאב, במטרה לספק מידע למשתתפות ולאפשר פאנל פתוח להעלאת שאלות המעסיקות את חברות הקבוצה, בתחומים אלה.

לאחר הפסקה של כ-15 דקות בה הוגש כיבוד קל, התכנסה הקבוצה לשני חלקים נוספים בני 50 דק' כל אחד, עם הפסקה קצרה נוספת ביניהם.

המפגש הראשון הוקדש להצגת צוות ההנחיה והיכרות בין המשתתפות, הוצגה מסגרת הקבוצה וגובש חוזה טיפולי להמשך ההתערבות עם דגש על שמירת הסודיות בין חברות הקבוצה. בכל שבוע פתחו המנחים בתזכורת קצרה של עיקרי המפגש הקודם והציעו נושא לדיון אשר זוהה כפוטנציאלי לשיח משמעותי ממפגש זה. בין המשתתפות התפתחה שיחה פתוחה בעוד צמד המנחים היה קשוב לרובד הרגשי של הדברים, שיקף, הביע אמפתיה ואפשר הבעה עצמית נטולת שיפוט בקבוצה. כל מפגש סיימו המנחים בהתייחסות לתכנים שעלו, דברי סיכום קצרים ופרידה.

מידי שבוע לאחר שהמפגש הקבוצתי הסתיים, התקיימה פגישה של  מנחי הקבוצה בה התאפשר דיבור פתוח על התנהלות הקבוצה באותו יום, כולל אוורור רגשות קשים ובחינה משותפת של ההשפעות השונות של התכנים שעלו ויחסי הגומלין עם המטופלות בקבוצה ובתוך יחידת ההנחיה. בנוסף, במפגשים אלו התאפשרה חלוקה משותפת של המטלות השונות ביחס לניהול הקבוצה, בין- המנחים.

כמו כן, בין מפגשי הקבוצה התקיימה בכל שבוע הדרכה משותפת של צוות המנחים, על ידי פסיכולוגית קלינית, בהכשרה של אנליזה קבוצתית, שאיננה מצוות המכון.

במפגש הסיום של הקבוצה הוענקו למשתתפות תעודות השתתפות אישיות בטקס קצר וחולקו שאלוני שביעות רצון אנונימיים למילוי עצמי.

4. תהליך הטיפול הקבוצתי/ מהלך הקבוצה

כאמור לעיל, במרבית הפגישות התכנים שהוצעו למשתתפות לדיון ע"י המנחים מוצו מתוך השיח שהתפתח בין החברות. התמות והתכנים המרכזיים שעלו בקבוצה שפכו אור על חייהן של הסובלות ממחלה כרונית: חשש מתיוג וסטיגמות, קונפליקטים בהיחשפות מול הסביבה, חוסר הבהירות בנוגע לאבחנה הרפואית של התסמונת, תלותיות בצוותים רפואיים וציפייה גבוהה כלפי המטפלים לעזרה והקלה, כעס ואכזבה שהופנו גם כלפי צוות ההנחיה, נתינה לעומת קבלה, תחושת זרות במרחב החברתי, תסכול, תחושת חוסר מסוגלות ומגוון הרגשות הקשים הנלווים לכך, לבסוף כמובן גם תכני פרידה וסיום. 

ההיכרות המוקדמת עם המשתתפות והחשיבה מאחורי שמירה על מידה של הומוגניות בין המשתתפות בקבוצה הוכיחה עצמה ויצרה מארג אנושי מרתק. הן הנשים היהודיות והן הערביות שלטו היטב בשפה העברית. רובן היו נשואות ואימהות לילדים, בעקבות מחלתן הראו ירידה ברמת התפקוד התעסוקתי ואף נאלצו להפסיק את עבודתן, לחלקן תואר אקדמי. כל 13 הנשים אופיינו במצב כלכלי ממוצע.

נתאר שתי נשים מהקבוצה ונדגים את התהליך שעברו המשתתפות:

י' יהודייה, בת 51, גרושה שחיה בזוגיות ארוכת שנים, אם לסטודנט. טרם אובחנה כסובלת מתסמונת הפיברומיאלגיה עבדה במשרה מלאה בחברה גדולה, זכתה להערכה מקצועית רבה, הקפידה מאוד על הופעתה החיצונית, עסקה בפעילות גופנית וחיה חיי חברה מלאים. עקב הכאבים העזים נאלצה להיעדר רבות ממקום העבודה, דבר שהביא לפיטוריה. אורח החיים הפעלתני והמספק פינה מקום להסתגרות וריחוק סביבתי, ירידה בפעילויות פנאי שהופיעה בעיקר עקב תופעות קוגניטיביות כגון חוסר ריכוז ומיקוד (Fibro Fog), דיכאון, ירידה בחשק המיני עם פגיעה במערכת היחסים הזוגית ("אני לא מבינה מה הוא עושה איתי בכלל") וכן תחושות אנהדוניה. במפגשים הראשונים של הקבוצה, י' הרבתה לבכות ותיארה בשפה בהירה את הקשיים היומיומיים עמם מתמודדת. הופעתה הייתה פשוטה ולבשה לרוב טרנינג, ישיבתה כפופה והתנהגות הכאב התאפיינה בגניחות, אנחות ועיוותי פנים. גם צמד המנחים פיתחו אהדה כלפיה ולמרות שנתפסה כסובלת ואומללה ניתן היה להתרשם מכוחות אשר הסתתרו מתחת למעטה הכאב. בתחילת המפגשים י' גילמה את דמות "המטופל" בקבוצה וגייסה משאבים רבים. נדמה שחברות הקבוצה ראו בה את הפן הנזקק, החלש והלא מתפקד בתוכן. מהתנהגותה ניתן היה להתרשם כי י' מבקשת את עזרת הסביבה בצורה ברורה ומזמינה הושטת יד. בחלוף הזמן ניתן היה להבחין בשינוי החל בה: בזכות התמסרותה לטיפול ולהחזקה העוטפת שקיבלה מהמשתתפות בקבוצה, העידוד הבלתי פוסק, ההזמנות לאינטראקציה חברתית גם מחוץ למסגרת מפגשי הקבוצה וחוסר השיפוטיות מצד המנחים, י' החלה להיות יותר נוכחת בדיונים הקבוצתיים, להקפיד על הופעה חיצונית מטופחת (איפור מוקפד, בישום עדין, ביגוד אופנתי ומחמיא) והחלה להתבלט באינטראקציות החברתיות בין המפגשים הקבוצתיים ויחידות הטיפול השבועיות, שפת גופה שידרה ביטחון, היא החלה להרחיב את רמת הפעילות החברתית שלה ומצב רוחה השתפר. ניתן היה להתרשם כי י' כמו נזכרה בכוחות שאפיינו אותה טרם גילוי התסמונת והיא השיבה לעצמה מדמותה הקומפטנטית. נדמה כי י' שאבה כוחות רבים מתמיכת החברות בקבוצה והקבלה שלהן, כאשר בד בבד אפשרה למשתתפות למצוא עצמן כמטפלות ומעניקות כוחות שיכולים לחולל שינוי בתפיסתן העצמית. דרך י' ניתן היה לזהות מעבר גם בקבוצה מעמדת ה"מטופלת" לעמדה מתפתחת ופחות חד ממדית, כאשר י' כמו הפנימה את ה"טיפול" שניתן לה כלפי עצמה ולקחה יותר אחריות כלפי עצמה.

ג' נוצרייה, בת 55, נשואה ואם לשני ילדים. הופעתה מטופחת ומוקפדת. בעברה עבדה שש שנים כסייעת בתחום החינוך המיוחד. ג' עקרת בית שניהלה את משק ביתה טרם תסמונת הפיברומיאלגיה, הייתה עצמאית לחלוטין, נהגה להיפגש עם חברות ולבלות וקיימה מערכת יחסים קרובה עם בני המשפחה. הטיפול התרופתי והסימפטומים הקוגניטיביים הביאו את בעלה לאסור עליה מלנהוג לבדה ברכב ולכן למעשה הצטמצם משמעותית התפקוד החברתי של ג'. מכאוביה גרמו לריחוק מצד מרבית חברותיה, הופיעו סימנים דיספוריים בהתנהגותה, בני המשפחה החלו לפקפק במידת הקומפטנטיות שלה ולהקניט אותה על עלייה במשקל, היא התקשתה לעמוד במטלות הבית השונות ומצב רוחה היה ירוד.

לפגישה הראשונה של קבוצת התמיכה הגיעה בזמן אך הפסידה את תרגול הטאי-צ'י. היא ישבה בגפה על ספסל ליד גרם מדרגות קצר אשר מוביל לחדר בו התקיים המפגש, נאנקת מכאבים ומבקשת לוותר על השתתפותה בקבוצה עקב חוסר יכולתה לרדת במדרגות אל המפלס התחתון. רק לאחר הפצרות המנחים היא ירדה באיטיות לחדר בו המתינו שאר המשתתפות. כבר בהתחלה הותירה רושם כאישה בוגרת בעלת יכולת אמפתית (הגישה כוסות מים וממחטות נייר לנשים שבכו). לאורך מרבית הפגישות הקבוצתיות ג' הייתה שקטה, מתבוננת ומקשיבה. לעתים הייתה נראית כעוסה כאשר לא הקפידו על תרבות דיון וכשדיברה ביטאה תסכול רב על כך שחשה לא מובנת בסביבתה, במיוחד בבית. התחושה של המנחים הייתה כי ג' מעוניינת בקבוצה ש'תפורה למידותיה' וכי היא מחפשת ליצור מרחב בו מרגישה בטוחה ומסוגלת. את השינוי שחל בג' ניתן היה לראות בשליש האחרון של סדרת המפגשים בקבוצה: היא שיתפה כי היא מגיעה אל בית החולים ברגל (מתגוררת מרחק מס' קילומטרים משם). נדמה היה כי הקבוצה והתרגולים בטאי-צ'י חיזקו גם את יכולתה הפיזית. ניתן היה להתרשם כי ג' צברה ביטחון: קומתה נראתה זקופה יותר ומבטה חודר. היא החלה לתפוס מקום בולט יותר בקבוצה כשלמפגשים החלה להביא מטעמים מסורתיים פרי ידה ככיבוד. ניתן היה להתרשם כי ביקשה לחלוק עם המנחים והמשתתפות בקבוצה את דעותיה, הביעה ביקורת והציגה את דעתה העצמאית בצורה ברורה יותר. הרשימה במיוחד ההכרזה שלה להחליט להעז מול בעלה ולנהוג בכוחות עצמה כבעבר, לרכוש בגדים חדשים שיהלמו את השינוי בגזרתה ולשוב למסורת הטיולים בחיק הטבע. קולה של ג' נשמע בבירור לא רק במעגל הקבוצתי אלא גם בין כתלי ביתה, כאשר נטלה את המושכות ומיקמה את עצמה מחדש במערך המשפחתי.

למן המפגש הראשון, נחשפו המנחים לקושי על שמירת גבולות ומסגרת הקבוצה. ניכר היה כי המשתתפות כמהות לשתף ולדבר, אך יחד עם זאת נדמה היה כי הן גם מתקשות להקשיב האחת לשנייה. בהיר היה כי הדבר נובע מתחושות בדידות ורצון "לתפוס מקום", כמו גם מהתעוררות של חרדה עם תחילת ההתחייבות לתהליך הקבוצתי. כבר במהלך המפגשים הראשונים נשמעו התייחסויות שונות של הומור, ציניות, ספקנות וביקורת לגבי המנחים ובמיוחד כלפי הצלע הגברית. הובן כי בקרב המשתתפות קיימת ציפייה לקבלת עזרה והכוונה, סיוע, הכלה והצלה ושהדבר מכוון למעשה כלפי כלל מערכת הבריאות. דברי הביקורת כלפי צוות המנחים פורשה כמנגנון השלכה של המשתתפות והמנחים לקחו על עצמם להכיל את הכעס מבלי להתגונן. ההבנה כי מדובר בצרכי תלות אשר לא ניתן לספק בקבוצה ומעוררים רגשות קשים, הביאה את המנחים לשקף חזרה לקבוצה את תחושותיהן מתוך מטרה לתרום בכך לחיזוק כוחותיהן של המשתתפות וביסוס ביטחונן העצמי.

כמו כן, במהלך המפגשים קשה היה להתעלם מהיעדרויות בקבוצה: בממוצע נעדרו שלוש משתתפות מכל פגישה. מחד גיסא, ניתן להבין כי ההיעדרויות הללו מסמלות את חוסר היכולת לקחת חלק בפעילויות החיים כפי שהיו רוצות ומייצגות את קשיי התפקוד שלהן. מאידך, התגבש הרושם שישנם רבדים אחרים בחייהן מלבד החולי והכאב (היעדרויות לטובת אירועים משפחתיים, נסיעות וכדומה) כך שצוות המנחים דאג לשקף זאת.

אם במפגשים הראשונים בקבוצה ניתן היה להבחין בקווים תלותיים של המשתתפות ומשאלות רגרסיביות, החל מהמפגש השמיני נושא הכעס היה בולט יותר, כשרמות התוקפנות של המשתתפות עלו וביקורת תכופה יותר הופנתה כלפי צוות המנחים ואופן בניית הקבוצה. הדבר היווה אישור לכך שהקבוצה עוברת תהליך של שינוי: כבר מותר לכעוס ומותר גם להביע רצונות. היה זה שלב שבו ניכרו ניצני מרד בקרב המשתתפות, מרד אשר התבטא כאמור בגילויי תוקפנות כלפי המנחים אך גם בתוך הקבוצה עצמה בין המשתתפות. ההבנה וההכלה שניתנו לכך בצמוד לשמירת המסקנות והגבולות העצימה את כוחן הנתפס של המשתתפות בעיני עצמן ואפשרה להן לחתור לשינוי ו"למרוד" גם בחייהן הפרטיים. ככלל, זהו תהליך מוכר בעבודה הקבוצתית כאשר מתבססת התפתחות של מעבר מעמדה תוקפנית יותר שבראשיתה היא פסיבית אולם בהמשך אקטיבית. האכזבה מכך שצרכי התלות לא מתקבלים מיוצגת כתוקפנות ומפורשת ומשוקפת כחלק מתהליך של צמיחה להתפתחות.

חלק מהנשים התוודו על סודות כמוסים שנשמרו לעתים אף עשרות שנים: שלוש משתתפות נעזרו בכוח הקבוצה וחשפו טראומות כגון הטרדות מיניות בעברן ואף אונס. הנשים הדיכאוניות הפנו לאורך השנים את כעסיהן פנימה כלפי עצמן, אך במסגרת הקבוצתית התאפשר להן לשחרר את מצבורן השלילי. במקרה או במכוון, הפתיחות וההחלטה האמיצה לספר את סודן הגיעה בשלב האמצע של מפגשי הקבוצה, באחת הפגישות בהן הצלע הגברית בצוות ההנחיה נאלץ להיעדר ולא היה נוכח. יתכן שתרמה לכך גם ההכשרה המוקדמת והניסיון בטיפול בנפגעות תקיפה מינית של המנחה, האחות. במפגשים הבאים שיתפו אותן נשים כי הן חשות הקלה, ש"אבן ירדה להן מהלב" עתה שנגלה הסוד שהכביד עליהן. בפגישות הבאות ניכר היה שהן פנויות יותר לאינטראקציות בקבוצה וחיוניות יותר במראה החיצוני ובהתנהגות.

סיום ההתערבות הקבוצתית הגיעה לקיצה כעבור 12 שבועות ונחגגה ביוזמה של חברות הקבוצה ע"י ארוחה משותפת בה כל אחת מהמשתתפות הביאה כיבוד וכן בתערוכת אומנות בה הוצגו יצירות מעשה ידיהן (סריגה, ציור, תכשיטנות, חריזה וכו'). הפרידה אפשרה בחינה מדוקדקת של התהליך אותן עברו המשתתפות: מניתוח נתוני שאלוני שביעות רצון עלה כי בממוצע הציון עמד על 4.37 מתוך 5. השפעות הקבוצה ניכרו על כל אחת מהחברות בה גם במראה החיצוני, כשהנשים הקפידו יותר על הופעתן החיצונית והאסתטיקה (דבר אשר עשוי להעיד על עלייה בביטחון העצמי, שיפור בדימוי הגוף, ירידה בתסמיני דיכאון ותפיסת מסוגלות עצמית גבוהה יותר) . עוד עלה כי רבות מהנשים דיווחו שההשתתפות בקבוצה גרמה להן להיפתח לסביבתן לראשונה זה שנים, החלו לפתח תחביבים, יצרו חברויות אמיצות בתוך הקבוצה, שיפרו את רמת התפקוד החברתי ושינו את הדינמיקה במשפחותיהן.

5. דיון/ מחשבות עם סיום הקבוצה

במשך 12 שבועות התקיימה קבוצת תמיכה לחולות פיברומיאלגיה במכון לרפואת כאב במרכז הרפואי רמב"ם. הקבוצה הונחתה ע"י פסיכולוג המכון והאחות האחראית, בליווי הדרכה מקצועית שוטפת של פסיכולוגית קלינית המתמחה באנליזה קבוצתית. ייחודיות הקבוצה ששילבה תרגול טאי-צ'י למשתתפות ניכרת גם בעבודת ההכנה האינטנסיבית והמקיפה שנעשתה טרם פתיחת התהליך הטיפולי, ההדרכה הרציפה והשינוי שחל בקרב משתתפות הקבוצה הן בפן האישי והן בפן הבינאישי.

ניתן לומר כי ההתערבות הקבוצתית ביססה את השימוש המרפא בבית החולים כמערכת חברתית, הפעילה את יכולת המטופלות לתרום לטיפול בהן, הגבירה את הידע בדבר יחסי הגומלין בין עולמם הפנימי של המטופלים והסכסוכים המובנים בסביבתם ואפשרה חוויות רגשיות מתקנות המסופקות ע"י חברות הקבוצה.

ניסיונות השתלטות המטופלות הרגרסיביות והתוקפניות על תהליכי הקבוצה הביאו למאבקים בין אלו שרצו לשתף יותר לעומת אלו שהעדיפו דווקא להקשיב. הקונפליקט שהלך ונגלה ביטא בעצם את הדיכוטומיות של בידוד למול צרכי תלות, שהיה אחד הנושאים הקרדינליים בהתערבות הקבוצתית. עד מהרה התבהר כי נדרשת גמישות מסוימת עם המשתתפות והוחלט כי לא תהיה תכנית מובנית של נושאים המובאים לדיון אלא שהרעיונות לדיון יועלו מתוך תמות מרכזיות שיוצגו מפי המשתתפות במהלך המפגשים.

בקרב המשתתפות בקבוצה בלט השימוש במנגנוני הגנה כגון הכחשה והשלכה. במפגשים ניתן היה לזהות הכחשות מרובות בעיקר סביב קשיים או תוקפנות, שהתבטאו בנטייה להימנע מהתייחסויות לנושאים רגישים כגון מיניות, זוגיות או דימוי עצמי. השימוש בהשלכה ניכר היה בגילויי תוקפנות והבעת ביקורת כלפי צוות המנחים, אך ההישג התרפויטי היה בכך שביטויי הכעס והתסכול לא נהדפו, ניתן מקום לכך ובדרך זו הועבר מסר למשתתפות כי הן חזקות ובעלות יכולת לחולל שינוי, הן אינן חייבות להיות תלותיות. מה שהובן כביטויי המרד הקבוצתי קיבל חיזוק מצוות המנחים שכן התפיסה הייתה כי מדובר בביטוי עצמי אותנטי וחיוני של המשתתפות וכמעבר מתוך מיקוד שליטה חיצוני למיקוד שליטה פנימי. ואכן, אצל מרבית מהמשתתפות ניתן היה לראות מעבר בין תפקידים: דמות "המטופלת" שעברה שינוי לדמות "מטפלת" בקבוצה. אצל חלק מהמשתתפות ההישג המשמעותי הינו עצם ההתמדה בהשתתפות מידי שבוע, המאמץ הנדרש בהגעה לפגישות לאור קשיי התפקוד ותפיסת מסוגלות נמוכה. גם המשתתפות הפחות דומיננטיות הפיקו למעשה מההקשבה לחברותיהן ועיקר העבודה שלהן הייתה בעיבוד פנימי לחוויות אליהן נחשפו בקבוצה.

בטווח הקצר ניכרת הייתה יכולת המטופלות לסייע זו לזו. בתהליך הקבוצתי ניתן היה להתרשם מביקורת שהופנתה כלפי המערכת הרפואית והחברתית אולם בד בבד מיכולת הקבוצה לפתור אותן ככל שמאתרים אותן. המשתתפות הגיעו עם דפוסים של מיקוד שליטה חיצוני, אך ההכרה בקשייהן וקבלת הביקורת שהופנתה החוצה היוו למעשה החזרה של הכוחות אל תוך הקבוצה והמשתתפות עברו לדפוסי מיקוד שליטה פנימי.

התוצאות היו חיזוק הקשר בין המטופלות לבין עצמן, בינן לבין המנחים וצוות המכון כמו גם הגברת הידע שאפשר לנצלו לטובת מטרות טיפוליות.

עד כתיבת שורות אלו ממשיכות חברות הקבוצה להיפגש בהרכב משתנה מידי שבוע באופן עצמאי תוך רצון לשחזר את מתן הביטוי לכל אחת מחברות הקבוצה. בנוסף, מתקיים עבורן שיעור טאי-צ'י שבועי חינם בבית החולים.

ביבליוגרפיה:

יאלום, א., לשץ',  (2007). טיפול קבוצתי: תיאוריה ומעשה – ארווין יאלום עם מולין לשץ'. הוצאת מאגנס.

Adler, A. (1938). Social Interest: A challenge to mankind. Faber & Faber, London. Challenge to Mankind, trans. J. Linton and R. Vaughan (London: Faber and Faber, Ltd., 1938; repr. Mansfield Centre, CT: Martino Publishing, 2011), 42

Anooshian, J., Streltzer, J., Goebert, D (1999). Effectiveness of a psychiatric pain clinic. Psychosomatics, 40, 226–32.

Eccelston, C (2001). Role of psychology in pain management. British Journal of Anesthesia, 87:1, 144-152.

Hansen, J.R., Streltzer, J (2005). The psychology of pain. Emergency Medicine Clinics of North America, 23, 339–348.

Jones, D.K., Sherman, A.C., Mist, D.S., Carson, W.J., Bennett, M.R., Li, F (2012). A randomized controlled trial of 8-form Tai chi improves symptoms and functional mobility in fibromyalgia patients. Clinical Rheumatology, 31:1205–1214.

Wolfe, F., Clauw, D. J., Fitzcharles, M.-A., Goldenberg, D. L., Katz, R. S., Mease, P., Russell, A. S., Russell, I. J., Winfield, J. B. and Yunus, M. B. (2010). The American College of Rheumatology Preliminary Diagnostic Criteria for Fibromyalgia and Measurement of Symptom Severity. Arthritis Care and Research, 62: 600–610

[1] ארי פופלינגר, פסיכולוג M.A ומתמחה בפסיכולוגיה רפואית. המכון לרפואת כאב, מרכז לבריאות האדם רמב"ם, חיפה.

[2] ציקי אדלר, אחות B.A מתאמת טיפול בכאב הכרוני ואחות אחראית. המכון לרפואת כאב, מרכז לבריאות האדם רמב"ם, חיפה.

[3] ד"ר סיימון וולפסון MD, מומחה ברפואה פנימית ורפואת כאב. מנהל המכון לרפואת כאב, מרכז לבריאות האדם רמב"ם, חיפה.

[4] ליאת אריאל, פסיכולוגית קלינית M.A, פסיכולוגית אחראית במח' הפסיכיאטרית-אשפוזית. מרכז לבריאות האדם רמב"ם, חיפה. בהכשרת המכון לאנליזה קבוצתית.